אך זה אשתקד ראיתי בית־מידות זה, בן ארבע הקומות, בהיבנותו, וכבר ניצלה מתאבדת אחת את גבהו לתכליתה, בהתנפלה מעל הקומה הרביעית בעצם צהרים. וכי לשם כך עמלו בוניו בו – ברומו של פיגוּם, בשרב הנורא, בחמסינים?!
הנה היא מוטלת על המדרכה, הרוגה בידי עצמה – אשה צעירה – ושלולית־דם קטנה למראשותיה. מישהו כיסה אותה באי־אילו גליונות נייר, כיסה בצמצום, ונראים שיפולי גופה, הרגלים בגרביהן, הנעלים המצוחצחות בהקפדה.
גוון כהה מוזר הוטל באור היום, כזה של ליקוי חמה, והעינים רואות ואינן רואות. משוני פרצופים, מצטופפים אנשים ונשים מסביב, פרצופים נפולים, מכורכמים, מצומקים. האחד תבלול בעינו… אפילו זו הבחורה היפה, שנתת עינך בה מכבר, ושעם פגישה מקרית ברחוב הנך מאריך להביט אחריה, פניה נעווּ־נפסדו עכשיו כאן בעוית־פלצות. ואלה לאלה סחים, סחים, סחים:
– לפני ימים מועטים נצטלמה אצלי…
– מי היא?
– אין יודעים.
– בשלמה?
– בשל חוסר עבודה.
– בשל עסקי משפחה.
– אין לדעת!
כעין רעידת אדמה תחת כפות הרגלים וחלחלה בכל האברים. איש איש וחשבון עולמו: “ואני, בכל זאת, עודני מתאחז”… מתפרצים האנשים והורסים לגשת אליה סמוך־סמוך. אך הנה מופיע שוטר בריא, עז־עורף, והודף את ההמונים הסקרנים אחורנית אגב גערה: “אין מה לראות!” שטח־הרציף מסביב לה מתפנה יותר ויותר, מתרחב והולך, עוד מעט והריהו כבר שטח פנוי, עגוֹל, רחב־ידים, שבאמצעיתו מוטלת היא – לבדה, לבדה; גליונות הנייר מתנשבים ברוח וצונחים מעליה, אבל היא עצמה אינה זזה, אינה זזה!
והשוטר מוסיף להדוף אחורנית: “אין מה לראות!” כובע השרד בראשו המוצק, שרטוטי פנוי החדים, עיניו הבהירות – בכל אלה לא ניכר הרבה מדיוקן יהודי. השוטר הבין־לאומי הוא, השוטר העולמי, זה החולש על בני־אדם ואסונותיהם, המבטל־המעודד, המפיג כל מיני סקרנות וכל מיני זוועות ואימות, השוטר־הפילוסוף:
– אין מה לראות!..