מסיפורי חברי
שם, בגולה האירופית, ליווּ אותנו, באשר התהלכנו, הדמויות הנאהבות מימי נעורינו. מאחורי גבן של בנות ההווה הציצו אלינו בגניבה הראשונות: תלמידותינו הרכות בשנים, חברותיהן של אחיותינו, אחיותיהם של חברינו… הגעגועים החשאיים על הללו לא פסקו, לא פסקו. היכן פלונית עכשיו והיכן אלמונית? כן, הדמויות הדהות, דמויות העבר הרחוק, הנשכחות לכאורה, היו, בכל־זאת, ביודעים ובלא יודעים, תבלין החיים, מלח ההויה.
והנה עלינו לארץ ושבנו ומצאנו את כולן כמעט. הנה הנן!.. אבל מי יתן ולא מצאנון! (נס הוא, שהארכיאולוגים עוד לא מצאו כאן את שלדי דלילה, מיכל, תמר וכו'). נסו הצללים. נתערערו היסודות. הנה היא ניצבת לפניך – היא ולא היא! מה שהזמן עולל לה! רחמנות עליה ועליך. ההיא איננה, איננה. מ“גולם” הווה זה לא ישוב ויצא פרפר־העבר!
אבל, לאשרי, עוד נשארה האחת, שאותה לא מצאתי כאן, הלא היא אותה סוניה, בת השש־עשרה, שאני ובוגין חזרנו־רצנו אחריה כמטורפים באחד מכרכי אירופה לפני שלושים וחמש שנה. אותה לא מצאתי, אבל עמו, עם ידיד נעורי זה, נפגשתי כאן, אחרי הפרידה הארוכה. חויה עמוקה היתה זו בשבילי. גילגלנו בזכרונות משותפים. והנה הפתיעני בתצלום שלה, שנשתמר אצלו במשך הזמן הרב ושעמד בעינו. הסתכלתי ארוכות… נשיבה מהימים הרחוקים ההם לפפתני בכוח; נשיבה מאותו הסיוט המתוק, שזיעזע בשעתו את נעורי שנינו ועָלַק את לשדם.
– עכשיו, בוגין, הלא נוכל לדבר במנוחה. אז היססנו לנגוע בנקודה זו. את מי משנינו אהבה השובבה הזאת יותר?
– סבורני שאותי…
– מנין לך?
– היא התודתה לפני במכתב. אז לא חפצתי לצערך. גם המכתב שמור אצלי…
על סף הזיקנה עומדים שנינו, ואותה סוניה, אם עודנה בחיים, הריהי כבת חמישים אף היא, ואף־על־פי־כן הצצתי בו עכשיו הצצה לא טובה. במשך שלושים שנה הגיתי אליו מרחוק רחשי לב ענוגים כל כך; בין הגורמים לעלייתי תפס מקום לא מועט גם החשק העז להיפגש עמו, לראותו – והנה שנוא שנאתיו…
בשלמה?!