יום יום, לפנות ערב, אני רואה אותו, את היהודי הזה, רוכב על חמורו בשפת השדה, בכיווּן צפונה, בשובו אי לשם, לביתו. יהודי פשוט, מוצק, בכובע ליטאי, וזקנו זקן מרובע נאה בתחילת שׂיבתו.
כך, בשעתו, רכב אברהם, גדעון, יפתח, נחמיה…
גם גמלים ראיתי – כיצד פועלים יהודים (לא ערבים בעטיפותיהם ובסודריהם), אגב סלילת כביש, מעבידים אותם בנשיאת עפר וחול ממקום למקום, “מבריכים” ומקימים אותם – ככתוב.
קורת־רוח מיוחדת ניכרת בפרצופי הבהמות התנ"כיות הללו, מעין ערגון רב־שנים שבא על סיפוקו. סוף־סוף שבו אל בעליהן הראשונים!