הרבה ממראות המלחמה אנו רואים ב“יומן” של הקולנוע וגם בעתונים המצוירים. אנו רואים בנינים הרוסי פצצות, פגרי סוסים, אשה מבולבלת חובקת גזע־עץ, כדי לחסות בו, ילדים־פליטים צוחקים בדמע, וצבא, צבא, צבא; אנו רואים את וייגאן הישיש, הרזה והחיור… אנו רואים ורואים. אבל מדמיוני לא תמוש הגדולה בזוועות הכרוכות בכל מלחמה ומהפכה, זעַות התלויים. בעתון מצויר יש לראות תמונת שני פולנים תלויים, אי שם בפולין הדרוסה, וחייל גרמני מזוין שומר עליהם. הקרבנות הם אנשי־צורה – בתסרקתם העשויה ובצוארוניהם ועניבותיהם…
זכורני: בתמונות־זוועות כאלה, בראינוע ובתערוכות־ציור ובעתונים המצוירים, הסתכלו בשעתם נערי הטבטונים בימי המלחמה הקודמת, הסתכלו – וצמרמורת עברתם. היום הם חיילים במלחמה הנוכחית ועושים בעצמם את כל המעשים האיומים הללו; בעצמם, בעצמם! תלמידים קוראים בדברי ימי עולם על הרג ואבדן ומזדעזעים; אבל הנה הקטנים נעשים גדולים וממשיכים בעצמם – ועוד פי שבעים ושבעה! – אותה “היסטוריה” נוראה גופה!!
או אולי לא היו דברים מעולם? אולי גם בקטנותם לא עברתם צמרמורת כלל ולא נזדעזעו כל עיקר? אולי דוקא להיפך – אפילו אז כבר הירהרו בחשאי, בינם לבין עצמם: “מתי, מתי יבוא הדבר גם לידינו – ונקיימנו?”…
מי יודע?