לוגו
במלון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

– הצע את המשכבים טרם יכבו הנרות – אמרה בעלת־הבית הזקנה אל אישה – בשביל המלצר אל תציע משכב, בלי כסף אין אני יכולה! הוא בודאי גם לא יבוא הלילה. אני אמרתי לו.

הבעל, זקן כבן־ששים, שבזקנו המדוּלדל, זקן־התיש, בעיניו הדומעות, בדיבורו ובהרחת־הטבק שלו הוא מעלה על זכרון־רואהו את השַמָש הזקן שבעיר־מולדתו – זז ממקומו בעצלתיים, קם ויצא המסדרונה. הוא התחיל מכניס משם אחת לאחת תיבות־נסרים חדשות, שמספרים שחורים גדולים טבועים על דפניהן, העמידן בשורה בצלע התנור, הפך בהן, העתיקן והחליפן, ואחר־כך התחיל להכניס מן המסדרון מזרנים מזוהמים ופרומים, הטיל את אלה על גבי התיבות, פרש עליהם סדינים כהים מלמעלה, שׂם למראשותיהם כרים מסוֹאבים, חולניים, שצמר־נוצות התנדף מהם, בדק, מישש והביט אילך ואילך והתאנח מתוך הרחת־טבק:

– נַא, המשכבים מוכנים!

“משכבים” אלו מילאו את כל שטחו של הבית, ונשארה אך רצוּעת־קרקע צרה, שחורה מרפש, שהבדילה ביניהם וּבין שתי המיטות, הנשענות אל הקיר, המכוסה בהרות־טחב. על המיטה, שעמדה בקרן צפונית־מערבית, האפילו כבסים מתיבשים תלוּיים על חבל, ובתוכה התרוצצוּ שתי ילדות, ניצו ובכו. הזקנה התפשטה והפילה את עצמה עליהן גם היא.

נרות־השבת התחילו כבים בזה אחר זה. כשכבה הנר האחרון ומתוך חשכת הבית הלבינוּ אך הכבסים שבפינה, נשמעו צעדים עזים ושיחה פרוּצה על גבי המדרגות מבחוץ. הדלת נפתחה בקול־שאון וכנופיית אנשים התפרצה פנימה, ניערה את השלגים מתוך רקיעת־רגל, ומבלי הפסק את השיחה, התחילה לעוט על ה“משכבים” – בחושך.

–… מבינים אתם? – דיבר קול צלילי־צרוד, נגיני – היא צריכה לאדם. מה יתן לה ה“יוֹלד”? הנה, למשל, צדה היא איש מן השוק, ביחוד מן ה“ירוקים”, ומביאתהו דרך אכסדרוֹת ומבואות עקלקלים לתוך חדרה. מכוונת היא, כמובן, אותו הרגע הראוי לכך, ושארית־כספו – כבר אצלה! לאחר המעשה, כשהלז עומד על הדבר ומתחיל “לטעוֹן”, מיד נפתח פתח, לא הפתח שבו נכנס, שכשהוא סגור אינו ניכר כלל (הוא עשוי לכך) ואני נכנס. אני מכה אותו על פי כל החוקים של “מלחמת־אגרוף” ומשליכו החוצה. לך צעק בחצי־הלילה, כשאינך יודע לא את המעון, לא את החצר, לא את הרחוב, וביחוד כשאתה “ירוק”, ובאנגלית אינך יודע כלום!

ואחרי הפסקה קטנה הוסיף:

– אלא מה? כוח צריך לך להיות. כוח, כוח!

קול אחר, עילג קצת, ענה:

– היאך חיים שם אנשים בכלל – לגבי כאן?

– לונדון, חביבי, לא גליציה היא. שם, מי שיש לו כוח מעט ואינו עצל, מובטח הוא שלא יאבד. אך יוֹצא אתה החוצה ועבודה כבר ישנה. אל כל אשר תפנה. באופן הרע ביותר הנך גורף את השלג יום אחד, וכבר מספיקים לך השילינגים להתהלך אחר כך בלי עבודה. הכל חי, רועש, יודע שהוא חי! כאן הלא אין הם יודעים, שחיים הם. האֵלו הם חיים? הנה בית צר, טפח על טפח, שאינו מספיק להם לדירת־עצמם, והרי הם עושים ממנו אכסניה – משכב לשנים, עשר פרוטות לגולגולת! שאַל אותם, מה אכלו היום? רפש, זוהמה, טחב. שטריימלים ופאות, פאות וּשטריימלים, שוב פאות ושוב שטריימל. שוב שטריימל ושוב פאות – ותו לא!

– אני ראיתי פה ילדים קטנים, ילדים ממש, והם עמוסים פאות עד למטה מסנטריהם. הראש גזוז, והפאות…

– הארץ הארורה ביותר בכל העולם היא גליציה! – ענה קול מעבר המשכב הקיצוני – הנה אי־אפשר לשכב בשום־אופן מחמת הפשפשים, אה!

– איזה עוֹקץ מכוער להם! – ענה אחר – אצלנוּ ברוּסיה אין כמו אלה!

נפתחה הדלת ואיזה איש נכנס בחשאי. השוכבים לטשו עיניהם לחדור בעד החשכה.

– אַ־אַ־אַה – זהו מַנס!

– מַנס, האם כבר מכרת את כל ה“טאגבלעטער” שלך?

– מנס, איזה חדשות בה“טאגעבלאט”?

– וכי קורא אני אותו? – ענה קול קלוש, שביטול עצמי פיעפע בו – באיזה מקום, כמדומני, נהרגו אנשים רבים. המלחמה עוד לא פסקה.

נשמעה חריקת נפילה ואחריה קול מַנס:

– אֵי, המשכב נופל!

– אל תירא, אל תירא! – ענה הזקן מתוך מיטתו – המשכב אך משתקע קצת. כשאני מציע משכב, אין לך להתירא, אפשר לך גם לצאת עליו במחול.

– אי זקן, זקן, נוּ, הצעת לנו הלילה! – צווח האחד – בכל רגע הנני מתגלגל ארצה.

– אני אינני אשם בכך – התנצל הזקן – זהו ה“צהוב”, שעמו אתה ישן. דרכו תמיד לנעוץ מרפקיו וברכיו בגוף בן־זוגו. מתכווץ הוא, כל מי שהוא ישן עמו, הריהו מפילו ארצה. התיקהו ממך בכוח!

– אחר השבת, יהי מה – ואני נוסע לונדונה!

– לונדונה, לונדונה, חביבי! – עודדהו אותו הקול הצלילי־צרוד, הנגיני – אך ללונדון, כל עוד כסף בכיסכם. פה תאבדו, כי אינכם יודעים גליציה מה היא! זוהי בּיצה, שסכנה להתעכב בתוכה. שאלוּ אותי, אני גליצאי מלידה, כבר עברתי את העולם כולו. מלבד לונדון הייתי באמריקה, בגרמניה וגם ברוסיה שלכם הייתי, בבסרביה. עד היום לא אוכל לשכוח את ה“מַמליגה” המולדאוית ואת היין דשם. אך זוהי ארץ! תראו, אחי, עוד שנה, שנתיים, וזו תהיה ארץ־זהב. מכל העולם ינהרו לשם. אֵי וַנקה, וכו'!

אַ־אַ־אַה, לא שכח עדיין!

האיש, שהזדעזע לרגעים על משכבו מעקיצות־הפשפשים, ענה:

– ואני אומר, כי בכל העתים צריך לנשק את אבניה של רוּסיה, לנשק צריך!

הזקן מתוך מיטתו ענה:

– מה בכך, אם ארץ שלכם היא שמנה, ארץ זבת חלב ודבש, כשחייכם תלוּאים לכם שם מנגד.

– נוּ־נוּ! – בּיטל האחד.

– אילו היו שם היהודים שלכם תחתינו, כי אז לא נשאר מהם אף שריד ופליט! – ענה אחר.

שלישי ענה:

– גם לכם אין כאן במה להתפאר יותר מדי. יעצום־נא הקיסר הזקן שלכם את עינו האחת, וירע לכם ממנו.

– זוהי אמת! – נאנחה הזקנה ממיטתה אף היא – הקיסר, הקיסר שלנו, ובלבד שיאריך ה' את ימיו!

נפתחה הדלת ו“אורח” חדש נכנס. הוא רקע ברגליו והתחיל תועה ומגשש בין המשכבים. נשמע מגע שלא־במתכוון במיתרו של כּינור.

– המנגן!

הזקנה השתעלה וקראה בקול ארסי:

– כסבור אתה, שישנה אני? ההבאת לי את ה“קרייצרס”?

– מחר!

– שוּב “מחר”! מכלכל הוא אותי ב“מחר”. כל יום – “מחר”! כלה! זוהי הפעם האחרונה. מחר, אפילו אם יציע הסוס הזקן שלי משכב למענך, אני אהרסנו!

רבים כבר השמיעו קול־נחרה. איזה “אורח” חרק שיניו מתוך שינה, חריקה משונה, בלתי־פוסקת:

– מי זה טוחן בשיניו ככה? – שאל האחד.

– זהו ה“צהוב” שלי!

– קשה לשמוע. העירהו!

– כבר ניסיתי להעירו: אי־אפשר לעשות בו כלום. טוחן הוא בשיניו, מפרכּס ונועץ את מרפקיו בחזי.

האחד שאל בתוך כך את בן־זוגו, כפי שנראה, את המנגן:

– גם בהרמוניקה מנגן אתה?

– גם בהרמוניקה, גם בחליל.

– היינוּ בשלושה כלי־זמר. הרי שהיה לך בנערותך חשק גדול לכך.

– אָ־ה! בכל האברים, למוסיקה, גם ל“להטים השחורים”.

– ויודע אתה לעשות כל אותם מיני הלהטים, שמראים בקרקס?

– אם כי לעשות איני יודע את הכל, אבל מבין אני את הכל. אותי כבר אי־אפשר לרמות. מלאכים אינם. אולי ראית, למשל, כיצד “הוּא” מציג אשה, או חבית, והריהו מעביר מסך בינה ובין הקהל – ואיננה. כהרף־עין! אנה היא באה? היכן?

– באמת – היכן?

– למעלה. היא הוֹעלתה למעלה על־ידי מנגנון כזה.

– אבל מה תאמר על פלא זה? מבקבוק אחד הנהו מוזג כל מיני משקאות שבעולם, מי רוצה יין־שרף ומי רוצה שכר, ו“הוא” מוזג ומוזג לכל אחד משקאות שונים, והכל מבקבוק אחד. הלז שותה ועונה: זהו! בעיני ראיתי.

– בבקבוק זה ישנם באמת כל מיני משקאות שבעולם. אלא מה? הבקבוק עשוי קנים־קנים, תאים־תאים, תא ומשקה שלו ואין משקה אחד נוגע בחברו. לכל תא יש כפתור מיוחד על דופן הבקבוק מבחוץ. “הוא” בקי בכפתורים אלו, והוּא לוחץ באצבעותיו פעם בפעם על אותו הכפתור הדרוש לו – התבין?

– אמש ראיתי במסעדה אחת, איך שעלם אחד “מפליא־לעשות” תחב לו מסמרים, מסמרים גדולים, אל תוך נחיריו. זה מהו?

– כאן צריך לדעת רק כיצד ולאן. גם מה שמכניסים אבוקות לתוך הפה – הרי אלו אבוקות של אש ממש. אפשר לך גם להצית בהן סיגריה. מכניסים, למשל, חרב, חרב חדה, לתוך בני־המעיים דרך בית־הבליעה. אם לדעת כיצד – אפשר להכניס את החרב עד למטה מהטבור. אבל כאן דרושה זהירות יתרה. אם עברת על המידה מעט, או החזקת לא כמו שראוי, או גם שהיתה חלודה על חרב זו – אז… באודיסה חפצתי ללמוד גם את זה, אלא שאשתי לא הניחה לי. אך די. לישון!

לאחר שעה קלה כבר ישנו הכל. טחינת־השינַיִם של ה“צהוב” היתה מתגברת לרגעים, ואז התעוררו רבים וראו מתוך שינה כמראה איש יושב על שפתו של משכב ומתנועע. זה היה אותו מלצר, שמשכב מיוחד לא הוכן למענו, ועל כן התנמנם מיוּשב.

עלה השחר. הכתלים הכהים, שעון־הקיר הקודר ואינו־זע, הכבסים המטוּלאים כבר קיבלו את הגוון החיור והקריר – עין־השלג שמבחוץ. ה“אורחים” התעוררוּ זה אחר זה, המשכבים נהרסו אחד־אחד, ונשאר לפי שעה באמצע הבית אך משכב אחד, שעליו עוד ישב המלצר והתנודד. זה היה עלם צעיר כבן תשע־עשרה. מסביב לו תעו אנשים לבושים לחצאין, קודרים, פרוּעי־שׂער, צעירים ובאים־בימים, רפים וחצופים – ליגלגו עליו, כשהם מתנגבים במגבת־הבית, מגבת עבה ומזוהמת. האחד, שחוף, אֶרך־צואר, נתן עיניו ב“צהוב” ושאל:

– האתה זה חרקת שיניך ככה?

הלז משך בכתפיו וענה:

– איני זוכר כלום.

הילדות כבר פירכסו במיטה והתגרוּ זו בזו; האחת צחקה והשניה בכתה. אלה היו ילדות חיורות, אשר פניהן נובלים ושמוּרות־עיניהן מקומטות, כמו אצל הוריהן הזקנים. כשעיני הבוכיה נתקלו פתאום בעינו של איזה “אורח”, התעוותה למוּלו והאריכה לשון – מתוך שפע־דמעות. הלז ענה בהעויות משונות אף הוא, ואז צעקה:

– אמא־א־א!

איש רחב־כתפים ורחב־לסתות, בעל גבות ועינים שחורות, זקן גלוח ושפם שחור עבה ומסומר, חיתל את רגליו בחיתולי־בד חתילה נמרצת ודיבּר אל אֶרך־הצואר:

– יודע אתה? טוב עשית, לוּ נסעת עמי לעיירתי סטרי. שם היית עושה עסקים טובים. חי־נפשי!

– עוד הלילה החלטתי לנסוע אחר השבת ללונדון, ויהי מה!

– ללונ־נ־דו־ן? – ניגן הלז מתוך לגלוג ניחר, במשכו מַגף גבוה על רגלו המורמת למעלה – מה יודעים אתם על דבר לונדון, ומה יכולים אתם לדעת? שאלוּ את מי שהיה שם!

ובקולו, אותו הקול הצליל־צרוּד, הנגיני, שבו דיבר אמש בשבחה של לונדון, השמיע עתה דברים אחרים לגמרי. הוא דיבר על “עבודת־השור”, על האויר המעופש, על בתי־המזון, שצריך לרוץ משם ישר אל בית־החולים, על אותם ההמונים, הנודדים שם בלילות על־פני הרחובות וה“שוטרים אינם מניחים להם לשבת במקום אחד”, על המתים, שהיו נמצאים שם בחורף של אשתקד בכל בוקר – מרעב ומחוסר־שינה.

– להתהלך על־פני חוצות חשוּף־שת, בזאת עוד לא ניסיתם, אה?!

אֶרך־הצואר לא ענה כלום, אלא פנה אל בעלת־הבית:

– היכן היא מברשת־הבגדים? כל המעיל שלי טבול בנוצות.

– בשבת אין מנקים אצלי! – ענתה זו.

בידיה היה “סידוּר” ישן ועל עיניה משקפיים כהים.

ברבים כבר לבשו את מעיליהם ונשמטו מתוך הבית זה אחר זה. ביניהם היה מַנס, יהודי גליצאי גוּץ, לבוש בלויי־סחבות ו“שַרף” מנומר על צוארו; מתוך פּאותיו העזובות, מרכרוכית־פניו ונדיבותם המחייכת כבר ביצבץ ועלה דבר־מה של משוגע־הרחוב. הוא הוציא מתוך הקוֹמוֹדה צרור של “טאגבלעטער”, ובלי דבּר עם איש דבר יצא החוצה – בלי מעיל. אחריו יצא המנגן, וכינורו השחור תחת בית־שחיו. ה“לונדוני” היה לבוּש מעיל קצר אפור, שצוארון עור־כבשים מקופל לו, ברגליו היו מגפיים ארוכים וכובע־צמר שחור, גבוה, קוֹנוּסי היה חבוש לראשו ויורד על גבות־עיניו השחורות־מבהיקות. הוא הזדקף מלוא־קומתו, הביט על שכם אֶרך־הצואר ואמר:

– כך, כך. אל תדמה, כי כל הצרות הן אך פה. יש עוד רע מכאן!

ויצא אף הוא.

אֶרך־הצואר בדק בפינות מסוֹאבות ואפלות אילך ואילך, מצא מברשת חבוטה והתחיל מנקה את מעילו.

הזקנה ניגשה אליו סחור־סחור ובידיה הרזות והארסיות חטפה את המברשת מתוך ידיו.

– אצלי אין מנקים בשבת!

– ולקחת כסף בשבת מוּתר?

– לקחת כסף מוּתר.

היא הניחה את המברשת על מקומה, פנתה אל החלון והשתקעה בתפילתה.

הלז חזר ולקח את המברשת והתחיל מנקה שוב.

הילדה, שכבר ישבה שקוּעה בדומיה, הבאה אחרי בכיה ממושכת, ניעורה פתאום:

– אמא, הוא מנקה! אמ־מ־א־א!