לוגו
עֲיֵפִים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לאשר ביילין


– עוד פעם אביב! – קרא בלוך אחרי שתיקה ממושכה.

הררי, רעו הישן, המטייל עתה עמו זה כשעה, ענה:

– אביב זה הריהו כמיוּתר בעיני, כלא מן החשבון. שוּ־וּ־ב! מתעצל אני.

– אני גם־כן. השנה האחרונה נשאה אתה את הכּל. זו היתה שנה!

הררי פיהק לעין זיו־היום וענה:

– משוּגעים היינו אז שנינו. תהינו עליה סחוֹר־סחוֹר, ביזבזנוּ את עסיסנו האחרון, שכחנו תבל ומלוֹאה – בשל מה, בשל מי?

– דבר־מה, בכל זאת, הן היה בה. היה דבר־מה. לא לחינם.

מה היה?

– אלו בבות־העינים המתרחבות לפתע, אלו הנשימות המוזרות, הדומות לנשימות ציפור צמאה למים; עוד זוכר אני את ריחן.

הררי ניענע בידו:

– ואני שכחתיה, שכחתיה לגמרי!

ואחר שתיקה קצרה הוסיף:

– אלא שלעתים רחוקות, בלילה על משכבי, כשאני שומע – “שרפה!”…

והוּא הציץ בפני רעהוּ מתוך חיוּך־וידוּי.

הלז עיוה את שרטוטי־פניו וענה:

– הלילות, הלילות! כמה מכוֹערים היו בעת האחרונה. אלה לילות־הקנאה הסיוּטיים, כשגוּש מוצק חם, בלתי־מתעכּל, רובץ בפינת־המעיים, ומיחוּש חד וקר באמצע־הקדקוד. אין לך הרגשה מכוֹערת מזו!

הוא התעמק קצת והוסיף בקול:

– זו הוַדאוּת!

וחייך מתוך רטט.

– בשעות כאלה – ענה הררי – התרופה הטובה ביותר היא לעקוֹר את הדבר משוֹרש. צריך לעקוֹר משוֹרש! אני הנני אמן לכך.

– אי־אפשר. הניסית מימיך לעקור שן־לסת? נדמה, שיחד עם זה אתה עוקר מקרבך את הכּל, את הכּל!

– עתה די! – גזר הררי.

שעה רבה הלכו בשתיקה ולאט לאורך גדר־אבנים נמוכה וישנה. מבּינוֹת לאבניה הגדולות והקודרות ביצבץ אזוב ישן, וזבובי־דומן צהובים, זרים, ניתּרו עליו אילך ואילך.

בלוֹך חפץ להינער כפעם בפעם ולעורר אותו הטעם החריף, שהיה לטיוּליהם ושיחותיהם לפנים, בימים הראשונים, יִגע ומיתח את רקותיו שעה קלה וקרא:

– יודע אתה, עוד ישנם בעולם דברים וצירופי־דברים כאלה, שעדיין…

אך מבטו נתקל בתוך כך בּלֵאוּת היבשה, שהיתה שפוכה על פני רעהו; הרגיש, כי כבר – “לא הא!” וקולו נפסק מאליו.

הבה נסורה־נא הלום! – הציע הררי, כשהגיעו עד השער, שהיה קבוע בגדר – מעולם לא היינו כאן.

– נסורה!

כשהדלתות הרחבות נסגרו אחריהם והם פסעו על־פני השביל הכהה בינוֹת לחרבות העתיקות, פרוצות־החלונות, הציצו זה בפני זה וחייכו:

– זהו!..

הררי נגש אל אחת החוּרבות, הזדקף והביט בעד החלון הפתוח פנימה. מעל הכתלים ניבטו פסוקים כתובים כתב אשורי, ונשיבה קרירה נשבה בפניו מתוך החלל השומם. באמצע־הקרקע בלט, כעין סדן, מין ספסל מארך.

– זהו דף־הטהרה! – העיר בלוֹך מעל גביו.

את המלים האלה חטף מבפנים הד ערמומי, שהעיר חשק לשיר. הררי שר לתוך האויר ניגוּנים חטופים, שהבעיתו בהדם, התרפקו על הפנים, ושעמום ישן הושפע מתוך החלל, שעמום של נדודים ויתמוּת בבתי־מדרשות ריקים ונותני־הד.

– נלך הלאה! – משכהו בלום מאחריו.

הם הקיפו קצת את צלע־החורבה והגיעוּ עד אכסדרה, שבפתחה ישב יהודי שׂב באנפילאות ובסנדלי־עץ.

– אולי יש למי מכם סיגריה?

– יש!

בירכתי האכסדרה ליד נר דולק היה מוּטל איזה גוש ארוך עטוף בד מסוֹאב.

– מה כאן?

הזקן הצית את הסיגריה בנר וענה:

– שומר אני פה בר־מינן אחד, שאי־אפשר להביאוֹ לקבוּרה היום מחמת החג.

– הלאה! – הוסיף להאיץ בלוֹך.

הם התרחקוּ על פני השביל הלח, שהתפּתל בין המצבות ובין גדר־הקרשים הרטובה מרקבון ואיזו נטיעות אמולות ליפפו אותה. מבּינוֹת לשרשים הסבוכים והפרועים, המעורבים בעלי־שלכת של אשתקד, עלה זמזום, ועל הסרעפות הכחושות והשחורות, שהיו פרושׂות במרומים, מעל למצבות, הנצו ניצנים רכים, הניצנים הראשונים. המצבות היו בהירות וקודרות, זקופות וכפופות, ישרות וקבועות באלכסון, ועל דפניהן היבהבו בקורת־רוח שמות אנשים ונשים. הכל מסביב היה קרוב כל־כך ורחוק כל־כך. איזו קהוּת, טמטוּם, תקפו את הנפש, העיק עירוֹם־ההוָיה, התעלפוּ האברים והראש סחרחר קצת. שניהם פסעוּ בשתיקה זה אחר זה ונאחזו שלא־במתכוון בצלע־הגדר.

הררי הכה במקלו בכוח על־גבי אחת המצבות וקרא:

– הבה ניכנס באמצע!

– למה? לא צריך.

– מתירא אתה?

ותוך כדי דיבור הפנה את עצמו ימינה והתחיל פוסע נכחו, לרוחב, ישר על־פני הקברים, ורעו אחריו. העפר היה תחוּח וכפות־הרגלים טבעו בו, טבעו.

– טובעים אנו, טובעים!

די, נחזור!

כששבו על עקביהם ויצאו שוב כלפי האכסדרה, אמר להם הזקן:

– זה כחמישים שנה שאין מקברים כאן, זהו בית־עלמין עתיק. צדיקים גדולים מונחים פה. לכשתרצו, הבה אראה לכם את קברו של ה“ט”ז".

בקלות פסעו הרגלים הנתונות באנפילאות ובסנדלי־עץ על־פני שבילים צרים ועקומים בינוֹת לקוֹצים ורגבי־עפר. הם רצו אחריו, באו עד מצבה, שפתקאות היו פזורות מסביב לה ונרות דבוקים אל דפניה גוועו והעלו צחנה.

– זהו!

חזרו. רגע אחד עמדו שלושתם כנדהמים על יד האכסדרה.

בלוך התעשת ראשון:

– הגידה־נא, זקן, אילנות אלו מוציאים איזו פירות?

– תפוחים, אגסים!

הררי העמיד פנים שׂוחקות והעיר:

– אני מאמין, כי תפוחים ואגסים אלה הם דוקא טובים ביותר?!

– לא־א! – הציץ הזקן בראשי האילנות – כשהייתי ילד, אכלתים. חסר בהם דבר־מה.

הוא ניענע בראשו ניע שלילי והוסיף:

– לא, אין להם טעם!