מַניה הלכה הביתה. מעל המדרכה הרטובה, שהבהיקה לאור הפנסים המאוחרים, הציצה הוַדאוּת האכזריה. איזו עינים היו לו הפעם! זה הברק היהיר התמידי שלהן מתחת לבלורית היפה כל־כך כהה, נתרכך, נמס – מרוב אושר. הוא שכח את הכל מסביב לו, את הכל לחלוטין!
– הוא אוהב את מיליה, ותו לא! די לתעות בשוא!
כל אותם הרמזים הדקים והמשכּרים, שהיא מַניה, היתה ניזונה מהם זה כחצי־שנה, נבלעו בבת־אחת בודאות זו – ובטלו. להינקם ממנו? אך במה? גופה היפה נידלדל עתה בעיני עצמה יחד עם מעריציו והנאמנים לו. היא הרגישה רק את הקמטים מסביב לעיניה, את דלוּת־צוארה, והלכה הביתה, הלאה, הלאה, מדולדלת, ערטילאית.
כמו תמיד, למרות השעה המאוחרת, פתוחה דלת דירתה – בשבילה. כמו תמיד, כשהיא נכנסת, מתהפך המנגן על הדרגש – עֵר.
כשהתפשטה ונכנסה לתוך המיטה המוצעת, שבה היא ישנה לילה־לילה, מחצות ואילך יחד עם בעלת־הבית הזקנה, שאלה:
– והזקנה היכן?
– היא הלכה ללון הלילה אצל אחותה!
הוא שכב פרקדן והביט לתוך החלל השחור. ראשו, שבו נשען על דופן המיטה הסמוכה של בת־דירתו, נזדעזע לרגעים: זו התהפכה מצד אל צד בלי הרף.
היחידוּת והחושך עירפּלוּ את מוחו, טילטלו את נשימותיו והפכוּ את כל ישוּתו ל“אידך גיסא”. היחס התמימי, היומי, השורר תמיד בינו ובינה, נאבק שעה קלה עם היחס המהופך, האמיתי. הקול נרתע מפני השׂפה האילמת, הלילית, וכל־כך קשה היה עכשיו לבטא שתים שלוש מלים. אך הוּא התגבר לבסוף, ושאלה הכנעית קילקלה את האֵלם החרמוני.
– לא! – בקעה תשובה את החושך, הממתהו, וזה התחיל מתקלש לאט־לאט עד שעלה השחר, שחר־סתיו.
לאחר שעה קלה ניגנה תיבת־זמרה בחצרות הבתים היפים שמסביב לגן, וּנערות יצאו אל האכסדרות והביטו בעינים סתויות למטה, אל המנגן הצעיר, אחוּז־השינה. הניגוּנים הבלתי־שכיחים הטילוּ מתיקוּת חריפה בחללו של חוּץ, שהיה כל אותו היום כה מוּזר, כמו נטוּי באלכסון…
והגן היה כבר שומם, רטוב וקר. על העיקר שאיננוּ רישרשה השלכת. האילנות הערוּמים למחצה הושיטו את סרעפותיהם הרזות והעקומות כלפּי הרקיע המעונן, שנהפך כוּלו ל“לא” אחת, קודרת, נצחית, תהומית.
– לא!