לוגו
בליל תשעה באב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

בליל זה יבכיון ויילילון בני.


בתחוּמי־הנוצרים, הרחק מן ה“קינות”, טסו מרכבות־הטראם החשמליות, ריקניות כמעט, אילך ואילך, מביטות בעינן התחתונה האדומה האחת. על חוטי־הרשת ממעל ועל פסי־הברזל מתחת התלקחו לרגעים אִשי־תכלת.

ברחובות שוממים, באמצע־הכביש, התנועעוּ ברוח אבוּקות אדמדמות והאירו אצלן חפירות, גלי־עפר, כלונסאות. מתוך דיוטות־הבתים העליונות הגיע פֶּרֶט־פסנתר, רישרשוּ האילנות מתחת, והחלונות הגדולים, שהיו מלאים תכלת־הירח, הזכירו את הנהרות הכחוּלים, הנהרות האגדיים, ששׁידוֹת־מים שרות מתוכם.

נשבה רוח עצובה והביאה אתה זרם של אויר רחוק, אויר אחר, מתחת שמים אחרים, מבין חומות אחרות, וריח־הדניֶפּר התחיל נודף. הנה חופו השמאלי עם נקרותיו, הנה הבתים עם גגות־התבן שלהם וחלונותיהם הקטנים, הנה החצרות עם הכלבים הזועפים, החזירים המנומרים והשקצים הגדולים, בעלי חלוקי־הבד העבים על בשרם הנקשה, אלו האפאנאסים, הטימוֹכים, והפּיֶטרוֹקים, שמחשבה זרה נשקפת תמיד מהעינים המימיות שלהם ומציפּרניהם המגודלות, השחורות.

ושם בתווך עומד לו יחידי, מוקף כל אלה, בית־המולדת עם גגו, שעלה אזוב, ועם חלונותיו, שחזות־עולם מיוּחדת להם. נקוּדת פחד קטנה מרפרפת בעיני־האם, מתרוצצת כאבן קטנה בקרב כל האברים, גדלה ומתפשטת מרגע לרגע, ופחד מיוחד, הפחד העתיק, הישראלי, ממלא את האויר, משתטח על הערבות המשוּפּעות ומשחיר בלילות מבעד לחלונות. הוּא חודר גם לתוך עליית־הגג, שבקבוקים ריקים מתגלגלים שם בחול, ויורד ומקנן גם במרתף האפל על תפוחי־האדמה שבקרקעיתו.

אין מפלט!

רעד חלף במפרקת ואחריו נגררה בכיה תינוקית, שיחד עמה הורגשה חולשתה, אפסותה, והיא התנדפה ברוח. העינים הדומעות הביטו אל החלונות הגדולים, שהיו מלאים תכלת־הירח, והזכירוּ את הנהרות הקרים, הכרסתנים, שקיבלו לתוך מימיהם, שם מאחורי התפיסות, הקסרקטין והמצודות, את הגוויות המומתות מידי מרצחיהן, קיבלו בקורת־רוח, בחשאי, לפנות בוקר גוויות רעים יקרים כל כך, נערים שחרחרים, חמים, אפורי־עינים, גוויות של אהובות, שהיוּ משכרות בהבל־פיהן, גוויות אחים, אחיות…

ברחובות שוממים חסמו את הדרך חפירות גדוּרות קרשים, ועל גביהן התנועעו ברוח אבוקות גדולות אדמדמות, והזכירוּ גם הן – אותן מדורות־האש… לאורן האדום נפגשו נערות נוצריות והבריקו עיניהן הצלולות, האַריות, אלו העינים הדורסות, שיניקתן שופעת בודאי מאנדרלומוסיות־הדמים של כל הדורות.

וכל היופי הלילי מסביב – נעשה מובן גם כן מהיכן הוא יונק.