האַתליט הראשי הראה היום בערב בקירקס את כל גבוּרתו. את המשקלות הגדולות זרק אילך ואילך כאבני־משׂחק קטנות, אחז בזנב־הסוּס, וזה, אף־על־פי שהאיצו בו, לא יכול לזוז ממקומו; פרסת־ברזל שבר בידיו לחצאין, כבצוֹע את הכעך וכו' וכו'. ופעם בפעם, קודם שביצע את מעשהו, ניגש אל הקפּיטן, מפקד הרוֹטה הששית, שישב בשורה הראשונה, ונתן לו לבדוק את הברזל, את האבן, למען יוָכח כל הקהל, שאין שוּם זיוּף בדבר; הלז ניענע בראשו מתוך התבטלות.
והתנוּעות והפסיעות! הגוּף המוּצק, ענק־השרירים, התנועע ופסע – קל, נוגע ואינו נוגע, מרפרף. דומה, שעדיין הוא כובש את כוחו מתוך איזו עניווּת, מתוך איזו צניעוּת. אדם מעולם אחר.
מעל היציע הסתכלוּ בו החיילים של הרוֹטה הנזכרת, שבחסד אדונם, היושב עתה למטה, הוּרשה להם בעת פגרה זו לבקר פעם את הקירקס. רוּבם היוּ מפלכי רוּסיה הפנימיים – מחוּטטים, רחבי־פּה וחצוּפי־חוטם. בקדקדיהם הלבנים והגזוּזים היה דבר־מה קשה וקר, ובעיניהם – משׂטמה פראית וּמימי־הווֹלגה.
– אך זהוּ כוח־טוֹ! – קרא צ’יבּוֹטאייב, מבשל הדייסה, בחזירתם אל הקסרקטין – והוסיף את הנזיפה, המרחפת באוירו של הצבא.
איש לא ענה כלום. הלכו בפיזור, בלי־סדר. ה“קפּרלים” הקפּדנים, שהלכוּ בראש, כמו דוכאו פתאום, וניטלה המרוּת שלהם. סגן האופיצר ווֹלקוב, “זאב”־הרוֹטה (כך היוּ קורין לו, על שהיה נוהג להכות את חניכיו מכות־רצח מתוך צחוק), ניסה לפקד:
– בשוּרות!
אך קולו צילצל עתה עלוב וחסר־תוקף.
פסקו להתוַכח על אודות האַתלטים וכוחם.
כשאחרי מִפקד־הערב והתפילה שכבוּ על המיטות איש־איש תחת שמיכתו האפורה – עוד שעה רבה לא יכלו לישון ולא – אלמלא הראה את פרסת־הברזל למפקד־הרוֹטה שלנוּ, לא הייתי מאמין.
האחד התאמץ להוכיח:
– רגילות היא זו! רגילות פשוּטה ולא יותר. אין כאן שום כוח! לדוגמה: תיכף אחרי בואי לצבא ולא יכולתי להתרומם על גבי ה“סולם” אפילוּ מדרגה אחת, ועתה אני מגיע כבר עד לראשו של הסולם. כלום אני עכשיו חזק יותר מאז? אדרבה, בביתי היה לי כוח הרבה יותר.
– מה שם טוֹחן הבל? – בּיטל את דבריו אחר – נַסה־נא להיאבק עמו!
נשתתקוּ מעט והתהפּכוּ על המיטות מתוך אי־מנוּחה.
– בכל זאת אני חושב – העיר לבסוף ה“זאב” – עוד אפשר ל“מרק” לו היטב את הסנטר!…
איזה חייל רצה להשיב על זה, אך הלז מיהר להשתיקו, בקראו:
– די לכם ללהג! מחר להשכים אל היריה. לישון!