מעוּנן מטבעו, נהפך אחרי הנישׂוּאין לעליז, לצוהל וחי. קשה ומתוק היה לו להתרגל אל הרעיון, כי ילדה אַורירית זו, עם עיניה ה“פולניות” וסנטרה החד, הרי היא כבר שלו. כולו כמו נתמזמז משטף־אשרו, והיה עתה בעיני־מכיריו, שידעוהו תמיד לקודר ולמר־נפש, כצנוֹן מטוּגן בדבש.
אלא שלפעמים, כשהיתה “ילדה” זו מתגוששת עמו מתוך השתובבוּת ומניפה עליו את אגרופה הקטן, היה זוכר לפתע, כי עוד מעט וּבא ממרחקים, על־מנת להשתקע כאן, רעו הטוב והיפה, היפה כל כך, ואז היה מרגיש בלבּוֹ כעין הדו של רעם רחוק.
והשוֹאה באה.
כגנב ערום, כמו שלא־במתכּוון, התגנב הלז לתוך הלב הזר, התגנב בפסיעות זהירות, פסיעה אחרי פסיעה, בחשאי, לאט־לאט – לפנַי־ולפנים. עת קשה הגיעה לבעל. ברק חדש וזר, שלא ראה קודם, התחיל מנצנץ בעיניה. בבת־צחוק על שפתיו היה מביט לפעמים, איך שהם מתגוששים ומשתובבים יחד, ואז נדמה לו, כאילוּ רעו הטוב והאכזרי מחנק אותו בברכיו, מחנק עד כדי גזל־הנשימה, והיא צוחקת, צוחקת.
וימי־הריונה קרבוּ בתוך כך אל קצם. התקוָה היחידה היתה, כרגיל, אך אל אותו המאורע, שעתיד לחזק את השיתוף ההדדי, ויחד עם זה להפוך אותה מתינוקת קלת דעת ולב לאשה, לאֵם.
סערה מוּזרה התחוללה בנפשה יחד עם חבלי־הלידה. הבעל נעקר מן הזכרון, כאילוּ לא היה לעולמים. לנגד העינַים היבהב כל העת איזה יער רטוב, יער אחרי הגשם, עם אֵזוֹב וכמהין ופטריות. כמה יפה הוא עתה. הוא מעיק באכזריות, אבל מה מתוק הכאב! גל־אהבה אליו שטפה לפתע, אהבה חדשה, שלא ידעה אותה קודם, אהבה שטופת־דמע ורבּת־אור – הוּאר ויזהר היער הרטוב…
וברגע זה הבינה, כי היא כבר אֵם.