חן עליון לבנותינו הרכות בשנים אשר לתנועת הנוער הדתית. מסופקני אם אמותינו וסבתותינו המאמינות לפנים בישראל, במקומות ובזמנים ההם, ליבבו בצעירותן כמו אלה. כאן משהו חדש, שעוד לא היה לעולמים. כי אינה דומה האמונה ההיא, מלפני הכפירה, לאמונה מופלאה זו, שלאחר הכפירה. אחת מהנערות הללו היא רחל בת השבע־עשרה. ואין פלא שהמשורר הצעיר, יהושע, נתן בה עין. בעקשנות חתר אליה עד שהצליח לרכוש את ידידותה.
אהבה ענוגה היתה זו, עתירת גוונים, אם כי נצטמצמה בפגישות, בטיולים קצרים, במגע לא־מגע. הרשתה לו לבקר בחדרה (מחמת זיקה לבית־האולפן דרה כאן לבדה; הוריה ישבו בעיר אחרת). כל נסיון מצדו להתקרבות יתר נתקל בסירוב נמרץ, ברתיעת אדוקים.
סחור־סחור הסתובב מסביב לנקודה העדינה בהשקפת עולמה. כבש אפיקוֹרסוּתוֹ והיה זהיר ברגשותיה. והנה פעם – מתוך איזו שרירות פתאום – פיו הכשילו!
בסתיו לפנות ערב אירע הדבר. שניהם התהלכו על שפת הים. לנוכח הסטיכיה האפורה המשתוללת בסערה, נשארה הנערה עומדת רגע כמאובנת והשמיעה בדחילו:
– אלוקים!..
– אין אלוהים, רחל!
היא החוירה, הפכה עורף, עזבתנו כאן לנפשו ובצעדים מהירים אצה הביתה.
בלילה ההוא נדדה שנתה. ליל־זוועה ארוך־ארוך… עם דמדומי שחר, בהכחיל החלון בחדרה, קלטה אזנה מן החוץ את הציוץ הראשון, ציוץ־צפור אפה, אחוז תנומה… צפור קטנה, חלשה, בודדה, מופקרת, ללא חסות, ללא השגחה – כמוה…
ותבך.
ברגע זה דפק על דלתה יהושע!
חיור, כהה בעלטת ההשכמה, מילמל:
– מוכרח הייתי עכשיו לבוא אליך. לא ישנתי כל הלילה… לילה נורא היה זה… רק בלילה חשתי את כל כוחך… אַת – אלוהית…
היא עמדה לפניו עטופה בשמיכתה, יחפה וּסתוּרת שער, ודמעתה על לחיה, וענתה ברעדה:
– ובכן, יש?..
– יש, יש, יש!
היפרד – ורוח אלוהים ריחפה ממעל להם.
מאושרים נפלו זה על צוארי זה, התלכדו ומיאנו