בשעה הקבועה נתאספנו אל ההלויה. דוּמם עמדנו וחיכינו לפני הבית, אשר תו האסון על מצחו, “והעת גשמים”. כל הידידים והמכרים מסביב זיקנה קפצה עליהם פתאום. את כוח־המשיכה של האדמה חשנו בעליל.
עד שמן השער הוּצא ברוב יגיעה הארון המכוּסה שחורים ונישׂא אל הקרון. עמו יצאה משפחת הנפטר וקרוביה ובין אלה האשה היפה, שהבריות מרננים אחריה ואשר ראינוּה תמיד בעין לא טובה, והנה אף היא צדעיה התחילו מאפירים ובפרצוּפה הוּטל גוון הקלף.
עתה נהפך לבנו אליה – וסלחנו.