משנשמע קול־הזוועה שלוֹ ברדיו מפנים המדינה וצלב־הקרס השתלט בכיפה גם כאן, באוסטריה, – נהפך למדבר איום הנוף היפה מסביב. היערות העבותים נדמו כחובקים תלויים. רבות סבלנוּ עד שזכינוּ להיכנס לרכבת המוליכה אל הגבול האיטלקי.
קטנים האיטלקים ועניים. בקולי־קולות מכריזים הם בתחנות על המשקאות והפרפראות, שהם מגישים אל אשנבי הקרונות. הנה, תוך קבלת תשלוּם מהאשנב, נפל מטבע על הארץ ואבד – איזו חיפוּשים, איזו צעקות, איזה יאוּש!
רוח כהה שורה על הבנינים והמדרכות בטריאסט. עד שהגיע הרגע הנעלה, בו ירדנוּ באניה הגדולה והמפוארה.
והנה זזה והפליגה… כת שחפים ליותה אותנוּ. הרי הם עולים ויורדים ונוגעים בכנפיהם אל ראשי הגלים; גוון צחור אחד לעופות הללו ולגלים המקציפים, כאילו מחוֹמר אחד קורצו.
שמים וים מזה ותאים צרים וחמים בירכתי הספינה מזה. יום דומה למשנהוּ. והנה פיסת־יבשה; קפריסין. כאן הועלוּ בני־בקר אל הסיפּוּן בחבלים; בעיני־בעתה התרוממוּ הפּרות באויר – איזה פחד מפּני הרוּם!
מבין הנוסעים נזדקרה האשה הגדולה, הלבבית, בעיניה תכלת ובחטמה המוצק, הנאה, המחוטב. אחת מנשי הישוב הותיקות היא, שיד לה בהנהגה, והריהי חוזרת עכשיו מאירופה ומאמריקה, ששם עשתה כשנה בשליחות מסוּימת. חזק בה היסוד האמהי, ועיניה היפות לחות משהוּ – כעין חתימת־דמע עצורה בהן…
ביום הששי לנסיעה, בהשכמת הבוקר, לבשה שמלת חג, כדי לקדם בה את פני הארץ. סיפּוּן האניה שוּטף ושוּפשף זה עתה, רטיבוּת וטוהר, ורוחות מופלאים ליטפוּ. האשה הגדולה פניה קרנוּ. בציפיה עצוּמה, נשענים אל מעקה הסיפון, הושקענוּ כולנו, עד שראשי בנינים עלו באופק, והאשה־האם הצביעה:
– תל־אביב!