יעקב ריבלין, רווק בא בימים, נצטער בחשאי כל שעדיין לא חש כהלכה את הכאב הגדול, אחרי כל אשר עוללו לנו שם, בארצות הדמים. התאבנות־לב זו עוררה בו יסורי מצפּוּן.
וסיבת הדבר ניתנה להסתבר. לגבי אדם כמוהו הרי כל הנוראות ההן, שהוא קורא ושומע עליהן, אינן כמעט אלא דברים שבמופשט. אחרים, אם גם אל עצמם ובשרם לא נגעה הרעה, מסוגלים להבינה. מי שנפשו קשורה בנפש אחת, בנפשות מיליונים הוא קשור, ואילו הבודד כאבן בשדה – כיצד יהא חולה ומרגיש?
כי עוד לפני שנים הרבה, בעזבו את הגולה, גלמוד עזב אותה, וערירי הוא עומד כאן על סף הזיקנה. חדר־רווקים שומם דירתו, ובוקר בוקר הוא אָץ דרך הרחובות הרועשים אל בית־הקפה הקבוע שלו, ששם הוא שותה בצמא את כוס הרותחים יחד עם תל העתונים. והנה פעם, כנטות היום, צעד תוך צפיפות ודוחק לאורך המדרכה והתחמק מהנשים המשוטטות שתים שתים והקופסה בידיהן. לא מתוך קמצנות, אלא מהעדר זיקה נכונה אל הכלל, וגם מיראתו מפני דקירת הסיכה, בהיות עתה, בעונת השרב, רק כותנתו לעורו. פתאום לפתע, כמו מן המארב, קפצה אליו ילדה רבת־חן, ובלי ששאלה את פיו כלל (בטוחה בכוחה!), הידקה לו על חזהו את התוית הצבעונית. מגע ענוג זה חישמל אותו ממש והוא אמר לה:
– אַת נעצת את המחט ישר לתוך לבי…
– אבל נשאת בחיים… – השיבה בצחוק הילדה הנפלאה.
צר היה לו להיפרד ממנה והוא התאמץ לעכבה אצלו עד כמה שאפשר.
– מה שמך?
– רבקה.
– בת כמה את?
– בת שתים־עשרה.
– בשביל מה זה?
הגידה לו.
– כמה?
– כמה שאתה רוצה…
ביד רועדת מהתרגשות הוריד את המטבע לתוך הקופסה שבידי חברתה, ובפעם הראשונה ניחת בו כתומו דבר השוֹאה הגדולה – כמה רבקות כאלה היו שם!! – ויתחלחל.
וברגע זה השלים עם עצמו.