כשאני עובר על פני בית־ספר ושומע בשעת הפסקה את רעש הילדים הערב לאוזן, הריני נזכר ברעש בתי־הספר הנכרים בגולה, ברעש ילדי העם השליט, שקול התלמידים היהודים המעטים לא התערב בו. כי התלמיד היהודי לא העיז שם להרים את קולו יותר מדי. כמה סבלוּ ילדי ישראל בבית־הספר הנכרי, בין כתליו ובחצרו! יש שאי־אלו מהוריהם התלבטו מאחורי הגדר, הציצו מן החרכים, ראו כיצד בניהם קולטים סנוֹקרת מידי חבריהם ה“אריים” – וידם קצרה להושיע. מסופקני, אם בשטח אחר יש לחוּש פה עכשיו כל כך את ערך המולדת. בביתם, בביתם הם כאן, והרי הם גועשים במלוא אונם כילדי העם השליט שם. כאן הם האדונים!
כי אפילו אותו בית־הספר היהודי מטעם ה“קּלטוּס־גֶמיינדה” – כמה עלוב היה כלפי חוץ! ואותם ה“אויספלוּגים” (הטיוּלים) העלובים, שמוֹרי בית־ספר זה היו עורכים שם לפעמים עם כיתותיהם. להפליג אל מחוּץ לעיר, אל השדות והיערים, לא ערבו את לבם, אלא הגיעו עד בית־העלמין היהודי – וחזרוּ. וכיצד הלכו! ברפיון שׂירכו דרכם על פני הרחבות המשופעים, עקומי האבנים, בהיסוס, כשהם חשים מכל עברים מבטי איבה ורציחה.
אני הגבר ראה ענוּת ילדינוּ במשך שנים הרבה בנכר, ועל כן אני אוהב להתעכב כאן, אצל בתי־הספר, בשעות ההפסקות, ולהקשיב אל הרעש המתוק, שכרון־דרור כולו, הבוקע מהחלונות העליונים, לעמוד ולהקשיב ארוכות ולהתענג עליו עד בלי די.