נער בן ארבע־עשרה נסעתי בדיליז’אנס על פני הכביש, בן שבעים הויוֹרסטרות, מאוֹרשה לויטבסק. גולה למקום תורה. לבית־המדרש בסלוֹבוֹדקה, אחד מפרברי העיר, באתי בין מנחה למעריב, בשעת אמירת “עין יעקב”. עייף מטלטולי הדרך נכנסתי ל“חדר קטן” והטלתי את עצמי על אחד הספסלים ונרדמתי. כשהקיצותי היה חלל בית־המדרש אָפל וריק, ואני הבינותי, שהשַמש כלאַני כאן בלכתו, מבלי דעת על מציאותי. למרות אפיקורסותי חשתי שהאמונה בשדים לא פגה מלבי לגמרי, ואני דפקתי על הדלת בחזקה והרעשתי את כף־המנעול עד שהקול נשמע בבית השמש, בחצר, והוא בא ופתח ואספני אל מעונו הדל, ששם לנתי בלילה ההוא.
שמש זה, רב־מרץ וטוֹב־לב, הוא שדאג לי אחר־כך והמציא לי את רוב “הימים” בבתי בעלי־מלאכה שונים. בין אלה האחרונים היה גם שמעון ה“פּלוטניק” (בנאי), הבנאי היהודי הראשון שראיתי בחיי. לא אחת נתעכבתי ליד מקום עבודתו, שם עסק עם בני־אומנותו הנוצרים בהקמת בית־עץ חדש. רחב וחד היה להב קרדומו, והילוכו של קרדום זה בקורה הריחנית, שותתה שׂרף, לאורך הקו המסומן, הרהיב את העין. כן, הקרדום הרחב וחד של שמעון ה“פּלוטניק” לא נפל מקרדומותיהם של חברים הנוצרים כלל וכלל.
בית־המדרש בסלובודקה שימש אכסניה לי ולשני חברי, בני גילי וגולים כמוני, ובוקר בוקר הלכנו עם הגמרות הגדולות אל בית־המדרש שבקצה העיר השני, בית ה“ישיבה”, לשמוע את ה“שיעור” מפי ראש הישיבה, ר' וולף רקוֹבר.
שלא כר' הירש, ראש־הישיבה באוֹרשה, וגם לא כר' שלמה בר, ראש־הישיבה בדוּברוֹבנה, שזרקו מרה בתלמידים, נוהג היה וולף רקוֹבר בנחת ובסבר פנים יפות. עיניו המעורפלות הביטו באהבה אל התלמידים הרבים הללו, שמכל קצוי ארץ התלקטו אליו, לקחת תורה מפיו, ואשר ישבו עכשיו בשורה ארוכה ממולו: פרצופים שונים ומשונים, שחרחרים ולבנים, מחוטטים ומנומשים. הנה אחד חיור, עדין כנערה, ועגיל באזנו האחת… את השיעור היה וולף רקובר “אומר” במין תענוג פיזי, ובחיתוך־דיבורו הבליע לרגעים מעין שקיקה־לגימה, כאילו שתה יין טוב.
הנערים הגלמוּדים, העקורים מקן־מולדתם, התרפקו עליו בדמיונם, כמבקשים חסות אצלו, והוא מצדו שעה שעה אל תלמידיו ועמד להם בשעת דחקם בכה או בכה. נער כי יחלה ונתן לו מכתב־המלצה אל ידידו הרופא, הדוקטור ליברמן, והלה הסביר פנים לנער וטיפל בריפויו ברצון.
ארוכות נסתכלתי בראש־ישיבה זה, בשעה שהתעמק באחת הסוגיות הקשות, ומתאווה הייתי לראותו במסיבה אחת עם שני ראשי־הישיבות שלי הקודמים, שהזכרתי לעיל. מתאווה הייתי לראות את שלשתם יחד, כיצד הם מתוכחים ביניהם על “תוספות” או על “מהרש”א – מי חריף ממי?.. “חולשה” זו, לעמוד על הכוחות, בהתמודדם זה עם זה, היתה נטועה בי מאז, ונתפשטה גם על ממלכת הדוֹמם. כך, למשל, בהיותי תועה על שפת הְדִוינָה, חזיתיה מתמודדת עם נהר־מולדתי, הדניפּר.
על גבי “קאנאט” (חבל עבוֹת), ממעל לנהר־ויטבסק זה, הלך פעם אַקרובאט, עלם יפה. לפני ה“הצגה” התהלך עם קופסה, לשם איסוף כסף, בין ההמונים הצפופים. מקום זה, על חוף הנהר, מלא היה מעקשים ומהמוֹרוֹת, מעלות ומורדות, וקשה להליכה, אבל האַקרובאט, לבוש טריקוֹ, צעד כאן, גמיש וקל, מתל אל תל, מגבעה אל גבעה. הנה הוא ניגש אל שתי עלמות; אלה הסמיקו, ובחיוך ביישני זרקו לו את המטבעות לתוך הלגינה…
והנה גם קרקס! בפרבר, לא הרחק מבית־המדרש שלנו, נטה אהלו. בעל הקרקס, גרמני, ישב, בריא וזועף, ליד הכניסה, וממעל לו, על מוֹט, נתערסל תוּכי־ענק. מבעד לכתלים הדקים נשמע נהם החיות ונדף הריח החריף. דרך סדק הצצתי לוך החלל האפלולי פנימה – ובהצצה גנובה זו ראיתי אז הרבה יותר מכל אשר ראיתי בביברים ובקרקסים ברוב הימים, כמבקר מן המנין.
ופעם התרומם ממעל לגגות כדור פורח… עוד לא הגביה, והנה נתכווץ, הוציא “נשמתו” וצנח ונפל ארצה יחד עם האיש, שנאחז בו מלמטה. כזאת וכזאת נתרחשו דברים לפני כחמישים שנה בויטבסק.
ברם, שעות מופלאות כאלה נדירות היו. בדרך כלל התנהלו ימי הקיץ בכבדות על פני הרחובות הזרים, עקומי־האבנים. שרב. נודף ריחו של אַספלט רותח… ובבית־המדרש הרוח הכהה, האפלולית, הדממה – לנוכח שני האריות משני עברי ה“שִוִיתי”. ערב ערב, בשכבנו לישון, אנו סוגרים את הדלת בעדנו ומבריחים אותה בקת המטאטא. ישנים היינו על גבי הרצפה של הבימה, באמצע האולם (“על הארץ תישן!”), ובגבור הצינה לפנות בוקר, קם האחד ומסיר את המפּה ה“מוזהבת” מעל גבי השולחן ומתכסה בה.
ובאחד הלילות, עם חצות, העירונו דפיקות חזקות מבחוץ; הורעשה הדלת, המטאטא־הבריח הושמט והושלך – ושוטרים התפרצו והסתערו עלינו: “מאין אתם ומה מעשיכם פה?!..”
בדמי הלילה, דרך הרחובות הנרדמים, הוליכונו אל בית־הסוהר, ושם התגלגלנו על גבי האיצטבה המשופעת והחלקלקה יחד עם עוד אסירים מכל המינים. צפויים היינו להליכה בדרך “אטאפּ”, כמחוסרי תעודות, בלוית “קוֹנבוֹיים”, נער נער חזרה אל עיר־מולדתנו.
למחרת בבוקר נקראנו אל לשכת המשטרה, ושם מצאנו את ראש־הישיבה ואת הדוקטור ליברמן, כששניהם משתדלים למעננו, לשם שחרורנו. כאן, בתוך חללה של רָשות, נראה לנו ראש־הישיבה אחר לגמרי. ים התלמוד פלט אותו לרגע אל החוף, אל המציאות. בעינים מהורהרות ונוגות מאוד הציץ עלינו, כאילו בפעם הראשונה עמד על טיב גורלנו, גורל הגולה, הזר, הנע־ונד, וחזה במקרה זה אך את ההקדמה למאסרינו וצרותינו בעתיד.