לולא בכחוס, בעל המסעדה, בסימטה בוז’ניצה, זה הלץ, שאהב בדיחות וצחוק, לא היו האמיגרנטים הרוסיים, שגל הפרעות של שנת 1905 טילטלם הנה, יכולים להתקיים כאן כלל. הודות לליצנוּתו ו“קלוּתו” היו מעיזים לאכול אצלו בהקפה – והוּא רשם את החובות בנתר על גבי מזוזת הדלת.

ברעבו כי חזק מאוד אוכל הפּליט הצעיר לעת עתה, בטרם ידע כיצד יסדר את הדבר באחרונה. לאשרו, הוא מרגיש פּתאום דגדוג בקש מאחורי אזנו, והוּא יודע כבר שזהו מעשה בכחוס עצמו, הלהוט אחרי תעלוּלים אלה והמומחה להעמיד אחר כך פּני תם, לא הוא, כמי שאינו יודע כלום. והיא שעמדה לו לפליט, ריק־הכיס, להיחתץ מן המיצר, ובקשת ה“קרדיט” שוב לא קשתה ביותר.

נקוּדת־אורה אחרת – בשטח האכסוּן – היתה פֶסיה, אשה צעירה, רעננה ועליזה, שלמרות מה שמעוֹנה היה קטן וצר, ד' על ד' כמעט, השׂכירה בו שתים־שלוש ספּות לדיירים צעירים. בעלה, מכונאי בבית־דפוס, איש חולני היה וקשיש ממנה בהרבה. תכופות סיפרה על בעל בית מגוּריה, עשיר מופלג, שמת לא מזמן במחלת הסרטן, עד מה קשתה עליו הפרידה ממנה, באמרו לה: “איך אוּכל למות ואותך להשאיר!..”

לבי לא יתנני ללעוז עליה הרבה, על האשה הטובה הזאת, ולגלות דברים שהסוד יפה להם. יוּרד נא המסך על כל אותן הדרמות והטרגדיות, שנתרחשו כאן בחשאי, בין שנים־שלושת הדיירים, ביחוד בימי מלחמת הבחירות אל הפּרלמנט האוסטרי, בין המועמד הציוני שטאנד ובין יריבו, המועמד הס"ד, דיאמנט, כשבעלה היה עסוק בבית־הדפוס בהדפסת מודעות־התעמולה הענקיות כל הלילות, כל הלילות, עד אור הבוקר.

ומסביב צפיפוּת שכנים ושכנות, דלת אל דלת. אריבה, הקשבה, ריגוּל ולחישות. הלא הם אותם אנשי העמל השונים, סנדלרים, חייטים, קצבים, אופים וכו', שאהבוּ לבקר בערבים בפרבר זאמאסטינוב, אצל “זמרי ברוֹד”, ולהתענג על פּזמוניהם, שרמזו על דברים שבצנעה, עם הפּזמון הידוע “אידל מיטן פידל” בראש. לא ניתן לתאר כלל את ההתלהבות ואת סער התשואות, שהקיפו את כל העדה הזאת, כגברים כנשים, שעה שהזמרת העממית המפורסמת, פּפּי ליטמן, נתנה את קולה הערב בשׂיא הפּזמון ההוא:

קיין סטרוּנע פּלאצט ביי איהם

קיין מאָל – –