כולו שלוה וקור־רוח, ואלה ודאי סייעוּ לו להתמחות במקצועו כאמן מפורסם, שמוניטין יצאו לו גם בעולם הגדול. אופי כבוש, מאוּפּק, ועל השוֹאה הגדולה, למשל, לא הגיב מעולם בצורה קולנית; ברם, משנתגלגלו הדברים ובתו היחידה נמשכה אחרי אחד הפליטים, שניצלו בדרך נס, הרי לא רק שלא כיהה בה, אלא גם ראה זאת בעין יפה. כל הרך והענוג בו מוצנעים עמוק־עמוק, לפני ולפנים.

והבת עצמה אף היא – משהו למעלה מענין פרטי היה לה הדבר ואוּלי שלא בידיעתה. כי בצעדה זה כאילו חוננה את כולם, את כולם. אמנם, גם הצעיר כשהוא לעצמו עשה עליה רושם ולקח את לבה בשאר־רוחו, בשפע הזרחן שבעיניו הכחלחלות ובזו הויטאליוּת האיתנה, אשר היא שעמדה לו שם ברגע האחרון. והנערה הנאה והעדינה התרפקה עליו, וברחמים גדולים הסתכלה בכתובת־הקעקע על לובן זרועו, באלה הספרוֹת הקליגרפיות (הקפידו על הנוֹי המרצחים!).

באוירה אינטימית, מיחדת במינה, הוחגה החתונה, וכמו מתוך ערפלי קודש הבהיקו וקרנו פרצופי המחותנים והמחותנות של המשפחה הענפה הזאת, רבת היחשׂ, המשתלשלת בראשוני החלוצים הגדולים ואשר לב ישראלי נאצל פועם בה ועובר מדור לדור. וגם הוא, הכירורג ה“קר”, לבוש בגדי חג, נראה עכשיו שרוי במצב־רוח מרומם, ובמגע־יד אבהי תיקן ויִשר לה לבתו תחת החופה את קפלי ההינוּמה מאחוריה.

ההשראה העליונה הגיעה כאן לשׂיאה, משנולד לזוג הצעיר הילד הראשון והוא דומה בהרבה לאביו. הנך נוגע אַט בזו הזרוע הזעירה, הורודה, המתוקה, ונדמה שבעד זכוכית מגדלת אפשר לראות גם עליה את כתובת־הקעקע.

וטקס ה“ברית” נערך כדת. המוהל הישיש, העטוף בטליתו, אמירת “הרחמן”, נעימת “ואומר לך בדמיך חיי” וכו' וכו' – הכל, הכל כפי המושרש מקדמת דנה. על הדוכן, לימין המוהל, עמד אבי היולדת, הכירורג הגדול, אבל הוא לא התערב בדבר; אפילו לא העיף עין… הרגיש, כנראה, שבמקרה זה במיוחד אין לדחוק רגלי מסורת הברית אף כמלוא נימה.

יש מקרים בהם גם הכופר ואיש־המדע לובש “חרדות”.