מִי שֶׁלִּרְאוֹת לוֹ־עוֹד עֵינַיִם

וְלֹא־יַבִּיט רַק בְּעֵינֵי זָרִים

וְלֹא יְמַשֵּׁשׁ כְּעִוֵּר בַּצָּהֳרַיִם

וְחוּשָׁיו אֵינָם־עוֹד מֵתִים פְּגָרִים;

מֵי־אֲשֶׁר בְּקָדְקָדוֹ עוֹד מֹחַ

וּבַמֹּחַ שֵׂכֶל וּבַשֵּׂכֶל מַחֲשָׁבָה,

הַמַּרְגִּישׁ עוֹד בִּשְׁרִירָיו כֹּחַ

וּבַנֶפֶשׁ עוֹד כְּאֵב וּדְאָבָה;

מֵי־שֶׁלִּבּוֹ עוֹד לֹא־כֻלּוֹ טָפַשׁ

וּבַלֵּב הָרִגְשָׁה לֹא־מֵתָה עוֹד־כֻּלָּהּ

וּרְצוֹנוֹ עוֹד לֹא־שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

וְעוֹצֵר עוֹד־כֹּחַ לְמַעַשׂ וְלִפְעוּלָה;

מִי־שֵֶׁאֵינוֹ עוֹד טִיט־חוּצוֹת – רֶפֶשׁ,

אֵינוֹ־עוֹד גוּשׁ־עָפָר מִן הָאֲדָמָה,

וּבְקִרְבּוֹ מַרְגֶּשֶׁת עוֹד־קֹרְטוֹב נֶפֶשׁ

וּבַנֶּפֶשׁ עוֹד־עוֹמֶמֶת קְצָת נְשָׁמָה:

הוּא־יִתְעוֹרֵר וְיִצְעַק צְעָקָה מָרָה

מִנַּהֲמַת לֵב וּמִצָּרַת נֶפֶשׁ,

עַל־כִּי חֵרְפוּ, עַל־כִּי דִבְּרוּ סָרָה,

עַל־כִּי סָחֲבוּ בְקִיא־צוֹאָה וּבְרֶפֶשׁ

אֶת מַחְמָד עַמֵּנוּ וּסְגֻלָּתוֹ,

אֶת כְּבוֹדוֹ שֶׁהוֹשִׁיבֵהוּ רָמִים –

אֶת תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל וְנִשְׁמָתוֹ,

אֶת רוּחוֹ שֶׁהֶחֱיָהוּ לְעוֹלָמִים;

הוּא יִתְאַזָּר־עֹז וּשְׁאֵרִית חֲיָלִים

וִישָׁרֵשׁ הָאֲשֵׁרָה עִם־כָּל הַשָּׁרָשִׁים,

וִינַפֵּץ אֶת־הַשִּׁקּוּצִים, אֶת־הַפְּסִילִים,

שֶׁהֶעֱמִידוּ זָרִים בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים;

הוּא־יֶאֱסֹף שְׁאֵרִית חֵמוֹת וַחֲרוֹנִים

וְיִשְׁפֹּךְ כָּל־מְרֵרָתוֹ עַל בּוֹגְדֵינוּ

הָעֲבָדִים הַחֲנֵפִים, הַחוֹנִים

עַל־דֶּגֶל מַחֲנֵה צוֹרְרֵי נַפְשֵׁנוּ;

הוּא־יִתְרַגֵּז וִיקַלֵּל קְלָלָה נִמְרֶצֶת

אֶת הַבּוֹגְדִים, הַמַּקְרִיבִים קְטֹרֶת

לֶאֱלֹהֵי הַנֵּכָר וּלְהַמִּפְלֶצֶת,

שֶׁקּוֹרְאִים כַּיוֹם “הַמִּקְרָא וְהַבִּקֹּרֶת”.