לוגו
מלך נער
תרגום: מירי דור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

הספר תורגם על ידי מירי דור שנים מספר לפני מותה והותקן עתה לדפוס ע"י דוד אחי־משה.


 

א. מיכאל

בגן־הפלאות הכל קורן, הכל רן ומעלה ניחוח. בסבך האיזמרגדין העמוס פירות זהב, תתרוצצנה אבני כדכוד, ספיר ופטדה – הלא הם הפרפרים המופלאים. החמה שוחקת. פרחי־דר פותחים גביעיהם, באפרי־הירק ידלגו שיות צחורים. הם רצים בפעיה לעומת נֶלִי ומיכאל ומשתעשעים עמהם. זמירות נעימות תעלינה – צפצוף הצפרים הוא. לחש־הקסם של הפיות הקטנות, המרדניות והענוגות המקננות בין העפאים. הכל קל, מעודן ונפלא.

רב מדי. אתה חש בכך, אתה מובטח בכך. הכל נאה מדי, צוהל מדי, אין זה יכול להמשך תמיד, הנה הערפלים. הם צפים ועוברים, ואחרים באים. במרחק עולה יללה, עולה וקרבה. המיית הרוח היא: סער מתחולל. העלים מרשרשים בחרדה. גביעי הפרחים נסגרים. נעלמו הצפרים, והפרפרים אינם. אנה באו? השמש שוקעת. הגדיים נמלטו להם. והפיות? הנותרו הן למצער? קולות־נהם מאיימים; קולות־היסורים, מבוכה, תבוסה. הכל נמוג, שוקע מתמוטט…

ואולם מיכאל אינו אובד־עצות. את הדר הגן הקורן לא ישללו ממנו כליל. מכל חמודותיו בחר בשושנה אחת. ביפה בשושנים. לשוא יקרצו עצמים מסביב לו, יאפילו וימוגו. בידו הקפוצה הוא סוגר בכל כחותיו על פרח־הפלאות. גזול אל יגזלוהו מעמו. מיכאל נלחם עליו; נאחז בו… כשהוא מתנער מעולם ההזיה, ופוקח את עיניו באולם הקודר, בעל הספון הרם ווילאות־הקטיפה הכבדים הרקומים זהב, ימהר להווכח אם אמנם, באמת, אין כל דבר באגרופו הקטן והקפוץ?… האמנם נמוגה לאור היום כל העליצות המתוקה של מלכות החלום?…מיכאל פושט את אצבעותיו בדאגה… אין בהן דבר…

ואולם ליד מיטת ההבנה הגדולה והמשובצת פיתוחי־כסף שחופה כבדה, רקומה דרגונים מעופפים, סוככת עליה, עולה קולו הרציני והחולק כבוד של שר־הטקס, הרוזן לדיסלם ימפול.

— סיר, מעז אני לקוות כי מנוחתך נעמה עליך והנני להודיעך: השעה כעת שבע ושלושים.

אלמלא היה מיכאל מלך, הנה מה טוב היה לו להתרפות הבוקר. אכן, תכופות יקרהו כזאת. אמש נרדם בשעה מאוחרת, נדודי שנה תקפוהו שעות ארוכות ועיניו קופאות. עתה, לעת הבוקר הוא עייף מעט. ברם, כמובן מאליו, בהיותך מלך לא תוכל להחשיב תופעות כאלה. הוא מתרומם מעל יצועו. כהרף־עין יעטפוהו אליאס ויוסף, שני משמשיו, בגלימת־בית עשויה קטיפה וישימו אנפילאות ברגליו. הרוזן ימפול מרכין לפניו, כדת־הטקס, את ראשו בעל המצח המבהיק והאנדיפים1 המכסיפים, וידו צמודה לחרבו. מיכאל מצדיע ועובר אל הטרקלין הקטן במקום שממתין לו הדוקטור ז’קלוב.

הדוקטור ז’קלוב הופקד לפקח מדי יום ביומו, על מצב בריאותו של “הוד רוממותו הקדוש והנערץ מאד” (כה דברי הפרוטוקול) מיכאל השמיני מלך פנוניה. קל לשער מה תיקר בריאות זו. אמנם, מאז מת אביו של מיכאל, הדוד פול הוא העוצר, ודומה כי מהלך הענינים לא הורע הרבה. אך בגלל עמדתן של המפלגות עלול מותו של מיכאל להיות אסון מחריד. וכתוצאה מכך, מבלי שאיש ידע בבירור מדוע, תגיע אנדרלמוסיה של תסבכות.

הנה כי כן, לא יפלא איפוא שכל למדנותו של הדוקטור ז’קלוב, מן הפקולטה שבגרושול, נועדה לשמור ולהבטיח את חיי האישיות הנערצה, היקרה כל־כך ללב העם, והדרושה כל־כך לשיווי־המשקל בממלכה.

לשבחו של הדוקטור ז’קלוב יש לציין כי זוכה הוא בשכרו באמונה. תמורת עשרת אלפי הפרנקים הניתנים לו מאוצר־המדינה שנה שנה, יציק למיכאל דיו.

בוקר בוקר בודק הדוקטור ז’קלוב את מיכאל בדיקה חמורה וקפדנית. הוא מאזין אל חזהו, מקיש וטופח עליו, בוחן את דפקו, את לשונו, אל חלבון־עיניו ומציג לו הרבה שאלות טורדות. תוכל לראות עצמך צולח אם יפטרך בלא כף־הבדיקה בגרונך או מד־החום אי־בזה. דקדוקי־טפולים אלה יעידו על להט מסירותו ויאה להכיר לו תודה. אמנם, אין ספק שמיכאל אסיר־תודה לו, לפי שכן הורוהו. ואולם, מה שברור עוד יותר הוא, כי מיכאל שוטם את הדוקטור ז’קלוב, את משקפי־הזהב שלו, את עיניו הקטנות והאפורות, את פרצוף־העכברים שלו, ואת ידיו הגרומות והמשמשניות. ובעצם – התאבו לדעת – מרבה מיכאל לפקפק אם יודע הרופא לדאוג לו כהלכה.

בשעת הבדיקה, עת יטוהו ויהפכוהו כעגל בידי אכרים מתגרים, עיקר תענוגו של מיכאל הוא להסתכל בדמותו המשתקפת בראי. אכן, תודו כי “גרוגרת” זו הנשקפת בה, אינה עשויה לעורר כבוד אל כשרון המאלף אשר לדוקטור ז’קלוב. פרצוף מדולדל זה, אשר שחור־השיער המסולסל וירק העינים הגדולות מבליטים את2 חוורונו, הריהו מעורר רחמים. דומה כי אין כל דם זורם מתחת לעורו. האזנים השקופות בולטות עד לגיחוך. עורקי הרקה המכחילים עבים ביותר וכאילו קרובים להבקע. לסנטר בליטה, גרמית ושֹרוּעה. היקף הצוואר כהיקף פרק יד רגילה כמעט. וחלילה לנו מלדבר על הכתפים, על הזרועות, על הרגלים ועל הגוויה כולה. איש לא יאמין כי מיכאל השלים כבר את שנתו התשיעית. הכלל, כן אמרה ברברה לפני ימים, אין הוא אלא אפרוח כחוש.

לא נאה ולא יאה. אין זה מסדרו של עולם כי יהיה למלך מראה של אפרוח כחוש. הסתכלו נא, בטרקלין הגדול, בתמונותיהם של כל בני־הקיני, ולא תמצאו גם אחד דוגמתו. אביו של מיכאל, המלך בוגוס, דמה לאחת החיות האחרות יותר מאשר לנוכל. קומתו הרמה, פרצופו המוצק, הסמוק והשעיר, ערפו האיום וקולו הרועם העלו על הדעת לביא או תאוֹ. בערב היום אשר רצחוהו הניהיליסטים, זה שנתיים ימים, עוד השתעשע, במותתו במהלומת־אגרוף אחת, חזיר במלוא ימיו. ואמו של מיכאל – זו, הלא תדעו, אשר אודותיה אסור לדבר – היתה גבירה יפה להפליא, אשר לא מראה חולה היה לה כלל וכלל. ובכן, מאחר שילדים חייבים לדמות להוריהם, וודאי אשמתו של הדוקטור ז’קלוב היא אם מיכאל כחוש כל־כך.

אם רק לא צפויה כאן איזו תעלומה.

דומה כי "קללה " תלויה על ראש בית־הקינים. מה טיבה של קללה זו, לא ידע מיכאל לפרש. ואולם, לפי מלים שגונבו אליו, ולפי קטעי זמר הנפזם ברחוב, חושש הוא שכעין חוב רובץ עליהם. ערב אחד, עת דימה יוסף כי נרדם הוא, הורה עליו כמלגלג ואמר לאליאס: “נער זה נושא את עוונם של האחרים”.

אך וודאי, אין זו אלא מעשית־הבל והדוקטור ז’קלוב הוא האשם. ולא עוד, אלא נראה כי זוהי גם דעתה של ברברה. רוטנת היא בלא נקיפת־לב בעוד הרופא רושם, כתום הבדיקה, על פיסת נייר, את כל התרופות אשר חייב מיכאל לשתותן ואת המאכלים אשר רשאי הוא לאכול בארוחותיו: דייסות, צנימים, בשר טחון, אטריות מבושלות במים, דבלות־שזיפים ומיני תרגימא. פעמים יתגלעו ביניהם ויכוחים. הדוקטור, מסמיק, עיניו מתלהטות מאחורי משקפיו, מדבר בקול נוקב ומתאמץ להמם את יריבתו במבטו. אך ברברה מושכת בכתפה ואינה מניחה להונותה. אם גם תשתתק לפעמים, הרי לבסוף מכריעה היא את הכף. כי משיסיים הרופא לחוות את דעתו, ייעלם למשך כל היום, וברברה היא הממונה למלא אחר הוראותיו.

ויוצאת היא ידי חובתה בדרכי פשרה, כאשר הנחיל אותה נסיונה. הודות למים הפושרים אשר תיצוק אל התרופה הצוננת, לא תאחז עוד צמרמורת קשה את מיכאל, ולה הוא חייב תודה על כי עורו לא יישרט כליל עת ישפשפהו יוסף במטלית השעירה. מפעם לפעם, בימים שרוחה טובה עליה ביותר, תעניק לו בחשאי, במקום הצנימים ומרק־השיפון של שחרית – כוס שוקולדה ראויה להתכבד. שוו בנפשכם כי אמרו לשלול זאת מן התינוק באמתלה כי הוא מתלהב! האין הוא ראוי לחמלה?

כילה מיכאל את ארוחתו, ואומן־המלך, הקולונל קרמוב, מופיע לפניו במדים כבודים. הוא חולק לחניכו כבוד־צבאי, הלה מברכו ושניהם נכנסים אל כנסית־החצר הקטנה להצטרף אל עבודת־האלהים… עורך אותה אבא קרינסקי הישיש. שב הוא כולו וקרח, ואולם בלחייו האדומות ובעיניו הבהירות מזכיר הוא דמות של ילד קטן. שעה נאה. מעל זגוגיות הכנסיה הססגוניות יחייכו הקדושים והקדושות בצדודיות תמימות. פעמים, בהשפעת, בהשפעת קרני השמש החוזרות, יתנוצצו בגדיהם ולבושיהם כאבני־יקר. עוד הכומר הישיש, בעטיפתו המוזרה, מדבר בחרש־קול אודות האלוהים הטוב ומניע בידיו, והעוגב מחל לנגן. לא מלאך הוא המנגן, כשם שדימה מיכאל לפנים, אין זו אלא העלמה קוליסקה השמנה. ומה בכך? קולה הנרגש מביע דברי רוך עמוקים ומעורפלים. ניחוחם של הקטורת והדונג עולה. וטוב לך; כבצל מקלט. בן־חורין אתה להרהר בכל העולה על דעתך, בחלומות־הלילה, במשחקיך אתמול והיום, ויכול תוכל גם שלא להרהר כלל, כמעט לא תחוש כי חי אתה.

הרע שבדבר אינו בא אלא לאחר־כך. הלא היא השעה, אשר בה, לפי דבריו של נשיא המועצה עצמו, ישב הוד־מלכותו לחובתו וירכוש את הידיעות אשר תנחלנה לו כוח לנהוג ביד רמה את גורל עם פנוניה. מחריד הוא כל מה שדרוש לדעת כדי להיות ראוי ברבות הימים לנהוג ביד רמה… וגומר.

תכנית למודיו של מיכאל נקראה בבית־הנבחרים על ידי שר החינוך. שבעה־עשר נואמים מתחו עליה בקורת. השר הבטיח לשים אל לבו את כל הערותיהם. ואמנם, הוא מילא אחרי דברו באמונה. באמת, אין לחזות מה אפשר עוד לדרוש בשאילתה חדשה.

על אחד־עשר מורים מובחרים הוטל לשנן למיכאל את נכסי המדע של האנושות. הציצו נא ברשימה: הנה מר שוורינג – לספרות; מר לדה – למדעים; האדון דה־סִילְִסש לדברי־הימים ולגיאוגרפיה; מר לגרו לצרפתית, והעלמה מרת ז’קסון לאנגלית… שמות יתר המורים הלא הם כתובים בתעודה אשר נתפרסמה בכל העתונים.

יכול אתה להקשות: האמנם דרוש באמת כי ילמד מיכאל את כל אלה? הרי סוף־סוף הרשות בידך לשער כי הדוד פול, העוצר, אינו יודע עד היום את כל אלה. די להסתכל בפרצופו הסמוק ובכרסו הרחבה כדי להיווכח כי לא הרבה להשתוחח על גבי ספרים. לפני ימים, נעלם ממנו יום המלחמה במובולסק, ומדמה היה כי לויתן־השנים נמנה על משפחת התרנגולים. ובכל זאת לא נבצר ממנו לנהוג כיאות את נשיאות מועצת המיניסטרים, להקיש בשולחן באולרו, להעמיד כפעם בפעם פני מבין, ולאמור בעת סערת הוכוחים: “אנא, רבותי!”

הוא לא היה זקוק לאחד־עשר מורים כדי ללמדהו זאת.

אין ספק. אולם הדוד פול אינו אלא העוצר. הוא, מיכאל, יהיה מלך. והאופוזיציה קוראת בקולי קולות לשליט נאור. יש להתחשב ברצונה. מיכאל חב לארצו. אין הוא זכאי לפרוק עול. מר שוורינג ומר לדה מעירים את רוחו בתבונה, ומיכאל מאמץ את כל כוח רצונו כדי להתעלות ולמלא אחר דרישות עמו. חלפו עשר דקות והקולונל המפקח על הלמודים נוחר ואגרופיו קפוצים. מיכאל נלחם עדיין. לחייו לוהטות, שפתיו חשוקות. הוא מתאמץ לרכז את תשומת לבו. ברם, לא תמיד יצליח. ענינים כה רבים מסיחים את דעתו: צפור מצפצפת בחלון, עננות חולפות, צלילי פעמונים, תזמורת־צבא במרחק. למר לגרו עניבות נאות ביותר, ולעלמה ז’קסון כתמי־אודם מגוחכים. שערותיו הארוכות והקלושות של מר לדה פזורות על קרקפתו כעין מכמורת. ופעמים יחרף זבוב נפשו וניצוד בה. הט, איפוא, אוזן קשבת לחוק הערך המשולש שעה שאחד מן היצורים הפוחזים הללו נמשך לריח הבושם, קרב אל המצור, מריחו בחרטומו, משפשף רגליו זו בזו, עוד רגע קל וילכד…

אמנם, כך הבטיחו למיכאל, ילדים אחרים עומדים בנסיון. לא רק ילדי־הפלאות אשר אודותיהם יקרא בספרים, אלא אף ילדי האזרחים המבקרים את בית־האולפנה בגרושול; ושמותיהם ידועים. כך נאה וכך יאה להם. כאשר יתרכז הוא, מיכאל, זמן ממושך, ראשו עליו כגלגל וקור וחום יאחזוהו חליפות. ואחר, והנה מהלומות פטישים הולכות וגוברות על קדקדו. לבסוף, נדמה לו כי גולגלתו הולכת ותופחת, הולכת ומכבידה, עוד מעט ותיבקע. לפני ימים אחדים נדדה שנתו של הקולונל בשעת השיעור, ולפתע השגיח כי מיכאל חיוור מאד. הוא נחפז, קם וביקש את מר שוורינג לדחות ליום המחרת את “הפעלים היוצאים מן הכלל”.

מכאן, אפשר להניח, כי מיכאל קשה־הבנה במקצת. ובכל זאת אישר נשיא המועצה בבית־הנבחרים, כי השליט הצעיר “מחונן בתבונה שלא כפי גילו ובשקידה מצויינת בלימודים”. ייתכן אין זו אלא אחת ההצהרות שמן הראוי להכריזן במסיבות ידועות. על צד האמת, אם לא יידרש אלא לאצור בזכרון שמות, עובדות וספרות, ובלבד שמספרם לא יהיה רב ביותר, יעלה ויצליח. כוח זכרונו של מיכאל אינו גרוע. באטמו את אזניו לא ייבצר ממנו לשנן בעל פה הברות לא מעט.

הצרה היא עת יידרשו ממנו להבין. להבין – קשה נדבר: כה קשה הוא עד כי פעמים שוב לא תדע ברור את פשרו. להבין… להבין… אכן, הרי לפניך מלים על גבי מלים… שומעים אותן… פירושן ידוע. מצטרפות הן לפסוקים. ואולם, כל זה הומה בראשו של מיכאל כבתוך דלעת חלודה, עד כדי בחילה, עד לאלם.

ואף על פי כן, מחרידים מכל הם כמה מן הדברים המובנים. כי אלה יביאוך להרהר באחרים ואז הנך נמשך הרחק הרחק, מעבר לכל זה אשר בשם שיעור יכונה…

אלמלא נדרש ללמוד בגיאוגרפיה אלא את שמות המקומות – אין זה צחוק – אולם בכח הסבלנות היה עולה ומצליח: בירתה של גרמניה – ברלין, בירת צרפת – פריז. מאלה תצא בשלום. ואולם קשה לתאר לעצמך כי על מפת הארץ אין גרושול אלא נקודה זעירה ושחורה, פנוניה הגדולה – הנה הכתם הצהוב הלז, ואירופא כולה אינה אלא כעין לשון־יבשת דלה בעלת־קרנים. מבדח ואיום כאחת הרעיון שכל הידוע לך הריהו פעוט כל־כך. מה נלעג הדבר. מיכאל הנו כה קטן! לזכר האדמה הנרחבה, הרוחשת המון־אדם, תתקפהו הסחרחורת. והנה מתברר, כי האדמה כולה אינה אלא כגרגיר אבק בתבל עצומה זו, המלאה עולמות אחרים נעלמים מאתנו. גם זו לטובה. ברבות הימים אפשר יגלו גם אותם. אז יידרש להקים גם בהם נציגות דיפלומטית ולדעת את שמותיהם.

ודברי־הימים. הרי זה איום עוד יותר. משיחלו לספר לפני מיכאל על חיי העמים ועל עלילות השליטים, לא יימנע מלשאול בנמוס בסופו של כל שיעור:

— לאשרנו, אין אלה דברי אמת, האין זאת?…

אכן! נראה כי אמת הם. מאז מאות בשנים, ואולי גם אלפים ורבבות בשנים, יוולדו בני־האדם על פני האדמה, יגדלו, ילחמו ויטבחו זה את זה ולבסוף ימותו. הוגה אתה בכל המלכים, בכל העמים ובכל התרבויות אשר באו זה אחרי זה – ודעתך נטרפת עליך. גם מן המפורסמים שבהם לא שרדו כי אם אבני־הטירות שכוסו אזוב, קברים ומצודות. האדמה, אשר ממנה לוקח הכל, שבה ובלעה אותם. מלאה היא מתים ודם, מלאה וגדושה; ואף על פי כן עוד ייבלעו בה מחר כל החיים בה כיום, וברור, כי מקץ זמן מועט, לא ישרדו עוד מכל המוני האדם הנפוצים היום על פני האדמה, בלתי אם שמות ספורים פה ושם, ותאריכים מועטים נתוקי־קשר:

"בשנת… 19 עלה מיכאל השמיני למלוך על פנוניה, והוא בן שבע שנים. דודו, הנסיך פול לבית־הקיני כונן את האפוטרופסות… "

מוזר להגות באלה. נלאה אתה, אובד־דרך. תכופות ירמוז הקולונל עוד לפני תום השעה ומר שוורינג, או מר לדה, יסיימו את השיעור אגב חיוך נסתר:

— רב לנו היום, מודה אני לך הוד־מלכות על הקשבתך.

אז יתרומם מיכאל מכסאו, ילחץ את ידי המורה והקולונל, יצא את אולם הלימודים וילך להצטרף אל ברברה ואל נלי, גורת־כלבים שוטלנדית, בחדר־השעשועים.

עוד נלי מקרטעת סביבו בכרכורי־משובה ובנביחות, מקפצת עד לסנטרו, וברברה, למראה עיניו העייפות ופניו הלאים של הילד, מרימה את זרועותיה לשחקים, מאיימת באגרופה על מישהו נעלם ופותחת בקינות:

— עד מה הציקו לך מחמדי!…

ואולם מיכאל מלטף את כלבתו ומשיב בנעימה מפייסת:

— לא, ברברה, הדבר לא הציק לי ביותר. ועוד זאת, סבורני, כי אילו הבינותי היה זה מבדח למדי.


 

ב. הזבובים

זה שלוש פעמים גרשם, והם חוזרים ובאים. יישמרו נא לנפשם! בגבות כווצות יושב מיכאל במארב. האויר היום פושר, כמעט חם. ארוחתו הובאה לו הגנה – ארבעה תופינים ואפרסק בסוכר. הוא מתכונן לערוך סעודה נאה בפינה חבויה זו. והנה באים בני־בליעל אלה, הזבובים הרעבתנים והמתועבים, לענותו. לשוא יניף יד, יגרשם במטפחת. הם פורחים ומסתלקים לרגע קל, ואחר חוזרים ובאים, עקשים שכמותם, ומזמזים בלעג באזניו. נגדשה הסאה. החרון העלה סומק בלחייו של מיכאל. אין הוא רוצה ברעתם, אבל מאחר שהם מתגרים בו – מרה תהא אחריתם. אין בדעתו להניח את מקומו לנוכלים הללו, ואף לא לשתפם בארוחתו… הרי האחד: עורו מבריק, כרסני הוא ונאלח. מיכאל מכיר בו, המרדן שבכולם הוא. חומד־לצון שכמותו! הנה ירתיע בפסיעות קטנות ומדודות – עתה ישפשף רגליו בנחת, ישרבב את חרטומו… מיכאל מושיט ידו בחשאי… תנועה נחפזת… והנה הוא שבוי! נשוא ישא את פשעי כל אחיו.

מה העונש אשר יושת עליו? הימעכנו? טפו! חלילה, תועבה היא! ועוד זאת, יש לשימו לאות לבני־מרי. כשהושם אטיין הראשון “שופך־הדם” במצור גרושול, על ידי התורכים, לא נתקררה דעתו בהקריבו למות את המרגלים אשר נפלו בידו. שלוח שלחם אל מחנה האוייב כשאזניהם ושפתותיהם כרותות. ייבצר ממך לכרות לו,לזבוב, את אזניו ואת שפתיו. קשה הדבר. אך אין לך דבר קל מאשר לקצץ לו את כנפיו.

חריק… חריק… תם ונשלם. בהקשת־אצבע זורק מיכאל ממנו והלאה את בעל־המום. ישמש נא אזהרה לאחרים ויניחו אותו במנוחה!

… מה פשר הדבר? דומה כי במקום להטיל עליהם אימה, הגביר מחזה־הענויים את תעלוליהם. כמו להנאתם יתרוצצו מסביב למיכאל וישמחו להקניטו…

נפשם חשקה בכך. הרי הוא לא קרא לריב. רק על נפשו עמד. אבל מאחר שהם מתגרים בו… בט…. חבט… מדי רגע יקפוץ מיכאל את אצבעותיו. מהיר הוא. ומדי רגע יצנח לארץ עוד זבוב, תלוש כנפיים. לאט לאט, והוא נלהב לקרב. בשניים חורקות יתחקה אחרי יריביו. בחמת־שגעון יחוש בגויותיהם המפרפרות בכפו. חריק, חרק – הטיל בהם מום.

מה זאת? האמנם אמרו די בכך? כמעט רק שנים־שלושה זבובים מבועתים יסתחררו עדיין באויר. לצנוח ולעמוד לא יהינו. כל אחיהם נעלמו. ידו של מיכאל על העליונה. עכשיו יוכל לאכול את סעודתו בשלוה ולחוג את נצחונו.

ישוב, הקריב את הטס אליו, והגיש אל פיו פלח פרי מגולל בסוכר. אך עוד לא נגעו בו שפתיו, והוא נרתע לאחור. עיניו נעוצות בדבר־מה הזוחל על השולחן לעומתו.

מה זה? זבוב… לא, אלא “מי שהיה” זבוב אך לפני רגע קל. עתה, אין זה אלא זחל שחור ואומלל. קצוצת־כנפיים, תתלבט הגויה המדולדלת. הרגלים מתנודדות מבלי דעת לאן ומטלטלות את הבריה הנה והנה, כמו לו ניטל על גופה עלובה וצולעת זו להטלטל בסחרחורת המכאובים האיומים ללא מטרה, עד כי יבוא הקץ ליסוריה.

נדהם, מתרומם מיכאל. לחייו מחוירות. בשרו סומר. ולפתע הוא פורץ ביללה. מכל העברים מגיחים שרצים אלה. הרי לך שנים, שלושה, ארבעה, חמשה, והם נוהרים ובאים בעוית מצוקותיהם בלי מעצור. לאחדים נותרו עוד קטעי כנפיים מחוצות. חולפים הם זה על פני זה מבלי לראות, אין קץ להם… והנה אחרים.

מיכאל דוחה את הטס ממנו והלאה ונמלט. ואולם כל אותו היום בהיותו בגן העוטה צללים ובאולמי הארמון רודף אותו מחזה הבלהות.

אותו ערב לא יכול להרדם.

מכל הצדדים עוברים זבובים תלושי־כנפיים בתהלוכות ארוכות וממושכות, וצועדים לעומתו במעבה הצללים. לשוא ינסה להדפם אחור. עופרת יצוקה בכל אבריו. והנה הם עולים עליו, מטפסים על רגליו, נצמדים אל בשרו קבוצות קבוצות, וכובשים את חזהו. רחש מזוהם הולך וגובר סביבו. היצורים המחוצים שורצים בפיו, בגרונו ובאזניו. הוא נחנק כאילו, ומקיץ משנתו. זרועותיו מפרכסות באויר והוא מחרחר בעוית.


 

ג. אגדת בית־הקיני

מוזרה היא ומהלכת אימים, הנה הנה.

בברוח קין, רוצח־אחיו, מפני קללת־השמים, מצא לו מקלט במדבר. שם הכיר בכובד עוונו. מיואש מן המחילה צופה קין בנקמת־האלוהים בצאצאיו אחריו לדורותיהם, ויגמור בלבו לכבות את גחלת משפחתו. על כן אסף בטרם ימות את יוצאי חלציו כולם, גילה לפניהם את הקלון הרובץ עליהם וציווה עליהם להמית, איש איש מהם, את ילדיו למען ימלטו מזעם ה'.

ויצייתו הבנים כולם לצו אביהם. רק הצעירה בבנות לא מצאה און בלבה להכרית במו ידה את ילד־זקוניה, בהשאירה אותו בלב יער למען יהיה לברות לחיות־טרף. ואולם נמרה אחת אמצתו לה ותכלכלהו בחלבה. משגדל בן־קין, שב ויתנחל בין בני האדם. רוחו העשויה לבלי חת עשאתהו לנשיא אדיר וממנו יצאה שושלת המלוכה, הנושאת את שמו והמושלת בפנוניה.

חותם מוצאם טבוע בקינים ועובר מדור לדור. לוהטים, צמאי־דם, ללא רסן שבט של פריצי־חיות. ודברי ימי שושלתם, תולדותיה של פנוניה כולה, הנה פרשת קרבות ומעשי טבח.

לא רק נשמה בלבד הוריש להם אביהם הקדום, אלא גם אותות גוף אשר לא יימחו. צא ועבור בהיכל המלוכה אשר בגרושול, באולם התמונות, בכל מסגרות הזהב מצוא תמצא את אותות הגזע הבולטים, אשר יובלות השנים ועירבוב־הדמים הנכרי טשטשום אך מעט. לכולם קומת־ענקים, גון־פניהם עמום, בלורית שחורה וסבוכה. העינים הירוקות שטופות דם; קשת האף כחרטום הנשר, וזקן אדום ונוקשה מכסה את בליטת הסנטר הרבוע והמוצק.

ותכונה מיוחדת, כמקובל מפי המסורת, תעלה על הדעת את קללת השמים ואת חלב הנמרה אשר כלכלה את אבי השושלת כאחת:

בני בית־הקיני אינם בוכים מעולם. רק שאוג ישאגו. ביסורי הילדות הקשים ביותר לא יזילו דמעה. בהיותם לאנשים יתנכרו לכל רגשי רוך. בשעות תבוסה אכזריות ביותר, גם בשעות התרגשות ענוגות ביותר, לא תעלה דמעה בעיניהם. בקשי־רוחם הפרא יגועו, ועיניהם יבשות.

במיכאל, טושטשו כמעט תכונות הגזע. רק לאחר התבוננות קרובה תכיר בתינוק שקט זה, האוהב כל־כך לשבת שקט באפלולית, את יוצא חלציהם של הענקים שואפי הקרבות. הוא, גזרתו רפה, שערו רך ומסולסל, שרטוטי פניו ענוגים ועיניו הירוקות צלולות. ואף על פי כן כמה אותו ניכרים עוד לעין, ומכולם מתבלט האחד: מיכאל לא בכה מימיו. בזעזועי רגשותיו העצומים ביותר רק כווץ יכווץ את אצבעותיו, יהדק את שניו הנוקשות זו לזו, והוא מחוויר עד כדי חשש כי אין עוד דם, אף טפת דם אחת, מתחת לעורו השקוף…


 

ד. מועצת המלוכה

בעצם, ידמו כל הימים זה לזה. ואף על פי כן יש מהם טורדים יותר. אלה הם ימי השיעורים בחשבון, ימי התרפיון3 וימי מועצות־המלוכה.

ברי, כי מלך חייב לדעת את חכמת החשבון: לשם מלוות, משכורות, תקציבים וכיוצא באלו – האין זאת? ואולם לגודל הצער קשה על מיכאל החישוב. בשעת שיעור בדברי הימים או בספרות, אם הוסחה דעתך מן הנושא לרגע קט, הרי כמעט תמיד תמצא דרך לשוב ולהתמצא בו; אך בשאלת־החשבון או אפילו בתרגיל כפל פשוט, אם יישמט מידך חוט הענין, ולו רק לדקה אחת – ואבדת. וכשחושיך מתוחים כל העת ובכל זאת חושש אתה פן תבוא לידי טעות – יתש כוחך. הנה תכסינה ספרות את המחברת אשר לפניך כעין תל־נמלים: בריות זעירות ושחורות יוצאות מעט מעט ממחילותיהן, פותחות בריצה, נערמות לגל, ומתחילות לרוץ ולהשיג זו את זו בקצב שדים ההולך וגובר בלי הרף, עד כי אין להדביקן, ולבסוף הן נחבאות כולן כאחת. מיכאל יוצא משיעורי החשבון כששפתיו רועדות, מוחו נדהם ורקותיו לוהטות.

לכן מעדיף הוא לאין ערוך את ימי התרפיון. אין זאת אומרת כי ימים אלה, ימי חג הם לו. ראשית, נשנים הם לעתים תכופות מדי. ברברה, שנתנה דעתה על כך, אינה נמנעת מלהתפרץ בקולי קולות על האדון הדוקטור ז’קלוב, הרושם למחמדה שמן־קיק או מי־הינדי מדי שבועים או שלושה. הרי זה מעורר רחמים! תינוק שאינו אלא עור ועצמות! ואולם הדוקטור ז’קלוב קשה כארז. גדולה מזו: שנים מרופאי וינה הגדולים, אשר נקראו כדי להמלך בהם, סמכו את ידיהם עליו בהתלהבות. סמי־שלשול ודיאטה, דיאטה וסמי שלשול; אין ישועה אלא בהם. הודות לכוחות־מדע אלה, אשר הצטרפו לאגודה, עלה משקלו של מיכאל בחודש האחרון בקילוגרם אחד. היכן נוסף קילוגרם זה? קשה לקבוע. על כל פנים לא בלחייו. ברם, מאזנים מדויקות גילוהו; מכאן שהוא קיים. גאה בהצלחתו, אין הפרופסור ז’קלוב מתיאש מלהגיע לגדולות מאלו. בקפדנות ובאמצעים שונים לא ילאה מתת סם־שלשול אחרי סם־שלשול.

רע ומר. ראשית רע הוא טעמה של התרופה, ואין לחלוק על כך כי מיד תתקיפך הסחרחורת והבחילה. אך אל לעוות משפט. גם מעלות טובות להם לימי התרפיון. בימים אלה פטור אתה מן הלימודים ואף מן הטיול. מניחים אותך לנפשך עם צעצוע או שנים. אין מאלצים אותך לאכול. יכול אתה לחלום בשלווה גמורה עם נלי וברברה בלבד, או אפילו יחידי לגמרי. מובן מאליו כי מועצת המלוכה – אם תחול בימים אלה – תידחה. הרי לא נאה לשליט לקום בכל חמישה רגעים, תוך כדי ויכוחים של השרים כדי לצאת לצרכיו.

כי הנה זה ששה חדשים אשר הוחלט בבית הנבחרים, מקץ פולמוס חריף למדי, כי אחת לשבועיים תתנהל מועצת המיניסטרים במעמדו של מיכאל ובגלל זאת תכונה מועצת המלוכה.

האופוזיציה רצתה לטעון בפני הדוד פול ובפני הממשלה כי מתמידים להעלים מן הנסיך הצעיר את תעודתו העתידה. אולם הרוזן מירסקי, נשיא המועצה, הקדים וסיכל את עצתם. שלושה שבועות היו בוחנים את חובותיו של מיכאל, חוקרים ומתקנים בהן, ושבים לבדקם ולערכם בדאגה מיוחדת. וביום השאילתה, כשהשתתק ציר הליברלים מר קורונה, עלה הרוזן מירסקי לבימה, הודה לחברו על כי זימן לידו שעת־כושר לגלות ברבים את להט הכבוד אשר רוחש הוא אל השליט הצעיר. תוך תשומת־לב כללית התווה את תכנית למודיו של מיכאל, קרא את תמציתם של כמה מעבודותיו ותרגומיו, וחזר על כמה מתשובותיו. את אחד החיבורים קרא בשלמותו לרחש הרצון של חברי הימין והמרכז. אז פנה הרוזן מירסקי כמנצח אל האופוזיציה והשלים את תבוסתה בהכריזו כי השתאה לתבונתו של מיכאל אשר הקדימה להבשיל וכי הוא נוטה אם אין האספה מתנגדת, לנהל את מועצת המיניסטרים אחת לשבועיים במעמדו, “למען ישיג הנער הרך והנבון עוד מעתה את כובד האחריות המוטלת על נושא הכתר”.

מחיאות־כפים סוערות קידמו את ההכרזה הזאת. הרוזן מירסקי חזר אל מושבו מלווה ברכות־ידידים נלהבות. המהלומה אשר אמרו הליברלים להנחית הושבה אל חיקם.

בין כה וכה, מיכאל הוא הנושא בתוצאות. ברור, חייב הוא לחשוב לו לכבוד את דעתו הטובה של מר מירסקי עליו (מר שוורינג קרא לפניו את אותו הנאום בעתון הרשמי), ונעים מאד להלוות, בגיל צעיר כל־כך, אל הדוד פול בחגיגות־הטקס שקדושה בהן. אך למעשה נתמעטה דמות הענין עד כדי כך: בבוקר השבת, אחת לשבועיים, הוטלה עליו עוד שעה או שתים של עבודת פרך.

עוד מלכתחילה לא קיווה מיכאל לכל טובה מתקנה זו. בדרך כלל, למד לא לתת אמון בשינויים החלים בסדר חייו. והרגשתו לא הטעתה אותו. מיום הששי בערך, בגלל ישיבת יום המחרת, רוחו נכאָה.

בקומו, לא ילבש עוד, כרגיל, את חולצת המלחים. מכורבל הוא בצווארון הלוחץ את גרונו נוראות ובמין זיג שחור ומציק. ולא עוד, אלא שעוד עונדים עליו רביד של אותות כבוד המגוחך לנער קטן. מחופש למורת רוחו, יסעד ללא תיאבון. הפרוסה האחרונה עודה בפיו, והנה במקום ללכת ולהשתעשע בחיות החרסינה שלו ובבריותיו, עליו לקבל את פני שר־הטקס.

הרוזן ימפול נכנס ומשתחוה. מלויו, שני שומרי הסף, נצבים בצדי הפתח. מבין לאנדיפיו הוא מכריז כי העוצר ירום הודו – כוונתו לדוד פול – והוד מעלתם השרים ממתינים לחפץ לבו של הוד־מלכותו.

חפץ לבו של מיכאל! אם סגריר הוא היום, הרי זה להחבא בקרן־זוית נאה עם ספר ציורי־פיות, ואם מזג האויר נאה, הרי זה לשוח בשדרות עם נלי. ברם, הרי תבינו יפה, כי אין זה בא בחשבון.

מיכאל מתרומם, מוחה שפתיו ושם פעמיו לדרך. והכבודה רבה. שני שומרי־הסף צועדים בראש ושרשרותיהם משתקשקות. אחריהם צועד מיכאל, פסיעה אחת מאחריו, הרוזן. עליהם לעבור טרקלינים ויציעות רבים. בכמה אולמות קר מאד. מחשש רוח־פרצים הלבישו את מיכאל כותונת נוספת.

הנה הם יורדים במדרגות והנה הם עולים. אילו היה מיכאל לבדו, לא היה מוצא את דרכו לעולם. לאשרו אינו צריך אלא ללכת בעקבות שומרי־הסף אשר נחנו בזכרון מופלא. בו ברגע שנואשת מהגיע למטרה והנה אתה בא אל אולם־הפורטרטים ואחר אל יציע־הפרשים המרווח, ועובר בין שני טורי הפסלים העמוסים כלי נשק כבדים. עתה נותרה עוד אכסדרה אחת. לבסוף מוסטים משני אגפיה וילונות קטיפה אדומים ופתח רחב נפתח. שומרי־הסף מכריזים בהדרת־כבוד: “המלך”.

תנודת כסאות נשמעת, ומיכאל פוסע אל תוך אולם מרווח, מפותח פתוחי־אלון, וקמורי ספונו מגולפים. משני צדי האח נצבות שתי אנדרטות־שיש של נשים ערומות. האחת נושאת פגיון ורעותה פלס; הלא הן סמלי הגבורה והמשפט.

מסביב לשולחן גדול המכוסה מפה ירוקה, עומדים על רגליהם כתריסר אדונים מזקינים. מחציתם במדי שרד, והיתר בחליפות שחורות. מיכאל מברכם ברכה חטופה ושם פניו אל כסא זה שעל מסכו מתנוסס נזר. הוא מטפס עליו בקושי, הכסא גבוה מאד ומיכאל יושב ורגליו תלויות באויר.

לימין מיכאל מתישב מר מירסקי, הגנרל לשמאלו, שר המלחמה מר סורנק ממולו, בקצה השני הדוד פול העומד כאילו להתפקע מתוך מדיו – משי ארגמן וזהב.

לאחר שהכל יושבים על מקומותיהם, תולה מיכאל את עיניו במר מירסקי. הלה רומז לו רמז קל, והוא אומר בקול רם: “רבותי, הישיבה פתוחה”.

אילו רצה, יכול היה מיכאל לקרוא בקול: “יחי הליצן הגבן!” או כל קריאה אחרת אשר תעלה על דעתו. כבר עברהו הרצון לעשות זאת ולראות מה יארע. אפשר תפרוץ המהפכה? או אולי תתמוטט התקרה ותאבד בלהבות כאשר יקרה בסיפור־הפלאות עת יעלה הרועה על שפתיו את הלחש האמור. מדרך הטבע הוא כי מלך לא יוכל להגרר אחרי הזיות כגון אלו. ומיכאל חוזר בדייקנות רבה על הנוסח אשר הורוהו. רק פעם בא לידי טעות. בהכנסו מעדה רגלו במרבד וכמעט נפל ארצה. אז נבוך קמעה ואמר: “הישיבה נפתחה”, במקום: “רבותי, הישיבה נפתחה”.

משעמד על המעשה אשר נעשה התחלחל כולו, לאשרו, לא היה הענין חמור והכל התנהל כרגיל.

בתחילה תקפה את מיכאל סקרנות קלה לראות כיצד ייעשו כל המעשים הללו. אכן, הרי זה משעמם ביותר. למה הדבר דומה? לשיעור שמורים רבים מלמדים בו. ברם, מר מירסקי הוא הנותן צו. לעומת המורים הרבים, אין בו בשיעור, אלא תלמיד אחד, הוא הדוד פול. ברור כי מיכאל אינו מובא בחשבון. כל אחד מן האדונים הללו, מלבד הדוד פול, שומר לפניו גל ניירות מודפסים. הגדול שבגלים צבור לפני מר מירסקי.

אמר מיכאל: “רבותי, הישיבה נפתחה”, והדוד פול פוסק את פסוקו שלו: “אדוני נשיא המועצה, לך רשות הדבור”. מר מירסקי משתעל בזהירות אל תוך כף ידו הענוגה והצחה, ופותח בדבריו. קולו דק וצלול ומורדות ועליות בו. הנה ינקוב את האוזן כבמקדח והנה ילטף כקטיפה. פעמים יתעכב ויבקש את אחד המורים האחרים לחוות דעה. אז יקומו מר צ’רנג, שר־החינוך, או הברון וורק־סטסלין, שר־המשפטים, ימלמלו במהירות רבה כמה מלים כשהם נוברים בניירותיהם. אולם הכל מבינים כי אין אלה באים אלא כדי לאפשר למר מירסקי לשאוף רוח. מיד משתתקים הכל שנית. הוא שב לדבר, ואצבעותיו הלבנות, ששני יהלומי־מידות מזהירים עליהן, מעלעלות בתיקים.

מובן מאליו כי מיכאל אינו שומע מאומה. ברם, לא למען יבין הובא הנה, אלא רק משום שיאה לו להיות במעמד המועצה.

לכשיעלה על דעתו כי יבוא יום ואף הוא ייאלץ אולי לקחת חלק בכל אלה – תתקפהו הסחרחורת. לאשרו, פחד שוא פחד. אין אתה צריך אלא להסתכל בדוד פול, ומיד תיווכח כי לא תגונב אל אזנו גם מלה מכל המדובר לפניו. העיקר להתראות כמקשיב, להניד ראש בחריצות, וללחוש פעם בפעם בשפל־קול: “כך כך”.

אם יארע והויכוחים סוערים למעלה מן המידה. יכול אתה להוסיף ולאמור: "רבותי, אחלה את פניכם… " מובטח לכם כי מיכאל ייטיב למלא את תפקידו מן הדוד פול, אשר מחצית זמנו יתופף על השולחן באצבעותיו ויפהק בפערו פיו לרווחה.

אך לפי שעה משתעמם מיכאל נוראות. אילו היו לו עפרון ונייר, כאשר לאחרים, יכול היה לצייר. בסופה של כל ישיבה מכוסים כמה מן הדפים שלפני הגנרל סורנק, שר־המלחמה, בבריות קטנות ובמחוללות. לאסונו של מיכאל אין בילוי־זמן זה בגדר יכולתו. ולכן הוא משתעשע באשר יוכל.

למשל, הוא עורך בקורת על פרצופיהם של השרים. פרט למר מירסקי הדומה לחתול ערמומי ולגנרל, אשר מראהו כמראה כלב־משמר נוח לבריות – כולם כעורים ביותר. לשוא יחליק מר צ’רנג את זקנו המגודל וישתעשע בשרשרת שעונו: והרי צפרניו אינן עשויות ושומות מגואלות על פניו. מר וזיל, השר לעבודות צבוריות, הנו כלונס ארוך ודק ותמיד חושש אתה לו פן יישבר. מן המשעשעים שבכולם הוא מר קלנוביץ הגוץ והשמן הנושא את תיק החקלאות. הוא מרבה לדבר ולהתנועע ופעמים אף מר מירסקי עצמו יתקשה להטותו. אולם, הוא משתמש במלים מוכרות. לפני ימים היו בפיו סיפורים על כבשים ועל חזירים. הוא התבונן היטב כי מיכאל מקשיב לדבריו, ושילח אליו בת־צחוק אומרת כבוד וחיבה.

בפעמים הראשונות חרד מיכאל מאד. הוא דימה כי יש לקרוא את כל הניירות הנערמים לפני השרים. והרי יש בהם כדי ימים ושנים. נראה בעליל, כי אם יניחו להם לקרוא, כל זאת יהא הענין מחריד. משהתחיל מר וזיל הארוך לדבר, חושש אתה כי לא יגמור לעולם. דבריו קולחים ושוטפים; הערות, רפורטים, וקטעי עתונים מצטברים. לאשרו, הנה כאן מר מירסקי העומד על המשמר, והוא עוצר לפתע בעד השטף בקולו החד והחותך. הכלל, מלבד ניירותיו שלו, לא נחשב בעיניו דבר. משתש כוחו תיפסק הישיבה, ולא קודם לכן. דא עקא, אין לראות מראש עד מתי תימשך. לפעמים כשלוא נותרו אלא עוד שנים־שלושה דפים והרי לך, טרח, פורצת מחלוקת. המזל הסתיר פניו והישיבה נמשכת עוד שעה תמימה.

לפני כמה ימים קרה דבר מופלא. מר מירסקי היה ממהר. הוא נחפז לנסוע ברכבת כדי לחנוך בית־חולים, בית־מטבחים או מוסד דומה אחר. הוא האיץ במועצה עד כדי סחרחורת. לשוא אמר הגנרל להסביר משהו השייך לתותחנים, לשוא פתח מר וזיל בספור־מעשה משעמם על מסילת־הברזל. במלים ספורות ויבשות בלם מר מירסקי את פיהם, וכבר פתח את תיק העור שלו להחזיר אל תוכו את ניירותיו, ולפתע רעש: לשמע הערתו של הקנצלר ברון די זורק־סטסלין, התיצב מר צ’רנג על דרבונותיו, והוא איש־שלום מעודו, וחלק על דעתו בשצף־קצף. לשוא מלמל הדוד פול שלוש פעמים: “אנא רבותי”. לשוא התאמץ מר מירסקי עצמו ליישר את ההדורים; הברון די זורק־סטסלין חיוור כולו, מר צ’רנג אדום כולו, התאמצו להחריש זה את זה בצעקותיהם, הם חובטים באגרופיהם על השולחן ועיניהם מזרות אימה. רגע היית סבור כי הנה יגיעו לידי מהלומות.

הנה לזאת ייקרא חיכוך ממשלתי. הדבר היה מצער. ראשית, שונא מיכאל לראות את הבריות בבואן בריב. ולא עוד אלא שמזג האויר היה נאה ביותר. יכול היה לדלג בפּרק שעה יפה, לפני הסעודה, ונלי עמו. הה! אהה!… והם היו ניצים שעה תמימה. מר מירסקי אחר לחנוכת־הבית שלו, ושעת שעשועיו של מיכאל אבדה אבדה.

מן היום ההוא והלאה אין מיכאל ניתן לאשליות. אם אך לא יתרחש נס תימשך הישיבה תמיד כהנה וכהנה. אם מעטים הענינים ירבו ללהג, ואם רבים – ימעטו בכך. הכלל, רק שעת הסעודה תורה בבטחה על קץ הויכוחים. הרוזנת לבית מירסקי מדייקת בסעודה, והיא היא הנפש היחידה בעולם אשר נשיא המועצה ירא מפניה. ולא עוד אלא שחולה הוא בקיבתו. הנה כי כן, בשעה אחת עשרה ושלושים הוא מתחיל למשוך את שעונו ובשעה אחת עשרה וארבעים וחמש הוא נרגז.

ברגע זה מרגיש מיכאל כמי ששב לחיים. לפי שאך חלפה מחצית השעה מאז פתח את הישיבה, והוא שוקע באלם אשר רק מעט יפריעוהו ממנו צלילי הקולות והאולרים הדופקים בשולחן. לשוא הומים ורוגשים הכל סביבו; רק שאון עמום יגיע לאזניו.

רעיונותיו נבוכים, ערפל עוטה עליו. רק ניד ידו של מר מירסקי המסתכל בשעונו יפיצנו. מיד, ומיכאל כחוזר ממרחקים, שב ומתחיל לקוות מחדש. עיניו השוקקות מתחקות אחרי מחוג האורלוגין הגדול, אחרי פניהם של הנשיא ושל השרים… רק עשרים דקות נותרו. אין עוד אלא עשר. מיכאל חש נמלים רוחשות בכל יצוריו. רגליו מתכווצות ומתמתחות. שלא במתכוון בעט ונגף את ברכו של הגנרל – החולה בשגרון – המתחלחל…

ברם, לא רק נפשו קצה כבר באלה. באורח־פלא יחלפו עתה התיקים זה אחר זה במהירות. במילה אחת, הכל מואץ. הפעם, בכוח המרוצה, ראויים הענינים השוטפים לשמם זה. עוד טרם דלג המחוג הגדול עד לספרה האחת־עשרה, והתיקים סגורים. לרחש הסכמה כללית מציע הנשיא לדחות לישיבה הבאה את המשך הויכוחים. אנחה דומה לנחרה מתמלטת מפי הדוד פול. לאחר ניד־עין של הסכמה מאת מר מירסקי מכריז מיכאל בקול רם:

— רבותי, הישיבה סגורה.

יש עוד להושיט יד לדוד פול, הלוחץ אותה, ולמר מירסקי הנושק לה. הרכנת ראש לעומת האחרים ואחר, דרך האכסדרה, דרך יציע הפרשים המרווח, אולם הפורטרטים וכל היתר – הרי לך המסע חזרה. משנכנסו אל חדרי הדירה המיוחדים, מצדיע שר־הטקס, מר ימפול ונפטר לו. שלום! שלום! מרי שרי הטקס. בתנופת־יד נשמט מיכאל מן הרביד, מזנק מתוך הזיג, נחלץ מן הצוארון. נותרו לו עשרה רגעים להשיב רוחו…

ועתוני הערב יבשרו לבני פנוניה כי בבוקר זה התקיימה בארמון מועצת־המלוכה בנשיאותו של הוד־מלכותו.

“ושוב השתאו השרים לתבונתו המבוגרת של השליט הצעיר, המגלה בעניני המלוכה התענינות שאינה לפי גילו. אין ספק, כי שמו של מיכאל השמיני שניחן בכשרונות והוא מתפתח בדרך צלחה כל־כך, הודות לדאגתה הנאורה של הממשלה לחינוכו, יתנוסס בשורת גדולי המלכים אשר קנו להם את אהבת העם”.


 

ה. שלושת המצודות

מיכאל הוא מלך פנוניה, הדוכס הגדול של מובולסק, שליטן של מינסק ושל שלוש נפות־הספר, האטמן של אדמת־השפלה, ופטרונם של כמה וכמה מקומות אחרים. מסתבר כי אין לו מחסור בהיכלות, בארמונות ובנחלות שונות. מגילת הקלף המצהיבה, שארבעה רגל ארכה, והיא חתומה באחת מן התבות אשר בבית־הגנזים, כמעט ולא תכיל את רשימת אחוזותיו. מובן כי אין מיכאל יודע את שמותיהם של כל הנוים הללו. רבים מהם מטים לנפול, שכן כבד היה לשאת בהוצאות־כלכלתם. ורבים ניתנו ביד האכרים המגדלים בהם חזירים ועופות.

על כל פנים, יש לו למיכאל, למצער שלושה מעונות מפוארים אשר ידור בהם חליפות.

הראשון במעלה הוא ארמון המלוכה בגרושול. היכל שגיא, מבעית בחוסנו, אשר נבנה עוד בימי הבינים. בשכבר הימים הקיפוהו חומות, ותעלות הפרידוהו מן העיר. כיום, עת בטוח לב המלכים באהבת נתיניהם הנאמנים, והרובים והמקלעים הממהרים להמטיר אש, הנם ערובה נאמנה יותר מאשר בניני־האבן – חידשו פניו. מרבית החומות והצריחים נותצו ואבניהם שימשו למילוי התעלות. גן־טיול ניטע, ומיכאל יוצא לשוח בו עם נלי. עתה עמלים לשפר גם את פנים־הבית בהתאם לרוח הזמן.

ואף־על פי כן, אטום הוא ארמון המלוכה ורוח רהב ואימה חופפים עליו. כוכי־היריה בחלונות המסורגים, הקירות העבים, תעלות האבן המתעקלות בזויות, עדים המה, כי תמיד דרך זהירות היא למלכים לעמוד על משמרתם. תאי־הכלא וחדרי־המועקה עומדים עוד בעינם, וייטיבו לשמש כחדרי רחצה וקירור. האולמות האפלוליים ורחבי הידים אינם נוחים לדירה. פרוזדורים משונים להם ובהם דלתות־סתר ומבואות נעלמים. על אף קישוטי הקירות בסגנון לואי החמישה־עשר ונברשות החשמל, שרדו בו מן האימה והמסתורין. הארמון לוהט בקיץ וקופא בחורף. ריח מערות, קברים ורקב עומד בו בעיקר במרתף אשר בחדרי האגף השמאלי. לפני מאתים שנה, מספרים, נכלאו שם בסופו של משתה אחד, מאה וחמישים אזרחים מורדים ויקברו חיים. בימות השרב, יתפרצו מן המרתף אדים מבעיתים. מעשה זה יעלה אז על הדעת ביתר בהירות.

על כן יוליכו את מיכאל בימות הקיץ להיכל אחר, העומד על מדרוני “ההרים השחורים”. מסילת הברזל אינה מגיעה עדיין אליו. הם יורדים בתחנת וידלוּ, הקרובה שבעיירות הגדולות ורחוקה ממנו עשר פרסאות. בהגיעם, וכל בני הכפר מתאספים לקראתם בבגדי מועד; בהופיע מיכאל לפניהם יכרעו על ברכיהם ויכופו מצחם עד לעפר; הנשים בוכות ושוחקות, הגברים מריעים.

לאחר מכן נוהגות המכוניות את פמלית המלך עד לרגלי ההר. שם ממתינים להם פרדים כדי להעלותם לארמון. במעלה וידלו שוטטו בריונים נוראים. עד אשר הושמדו בידי אחד מאבות אבותיו של מיכאל, היו מלסטמים את הארץ בלי חמלה. כמה וכמה קרוניות מלאות עצמות־אדם הוצאו ממארביהם. מאורתם, קן־נשרים במרומי סלע, מתנשאת בעברה האחד מעל הבקעה ועורפה פונה אל יער ברקסס העבות. בדמי הלילה יישמע קול הזאבים בבואם לילל בתעלות. ולהקות עורבים ועטלפים יקיפו את המגדלים ערב ערב בצריחות צרודות ובקרקורים, כמו לו נמשכו עדיין לריח האבנים העקובות מדם. אשתקד הגישה משרתת צרפתית את התפטרותה כעבור שני ימים לשבתה שם. היא חשה כי דעתה נטרפת עליה. מנהרה שתי פרסאות ארכה, מובילה מן הארמון אל המישור אשר לצד החווה הנקראת קמורל. נוחה היא מאד להביא דרכה את צרכי המזון עת ישטוף המטר את המשעולים. זולת זאת, הארמון הוא כה גבוה וקופא עד שאין לשהות בו יותר משלושה שבועות בשנה.

את שלהי הקיץ יבלה מיכאל לרוב באחוזתו הנהדרת אשר בטמסניק. זוהי ארץ הררית מיוערת ושופעת ירק, נוה־מלך זה אינו דומה כלל ליתר המעונות. זהו בית־מידות, מפואר וכמעט חדש: ערוגות־פרחים מסביב לו וגן נהדר, נוסח אנגליה, מקיף אותו. בית־האחוזה הישן נהרס כליל בדליקה שפרצה לפני חמישים שנה בעצם השעה שאנשי החצר באו לדור בו. הכל נמו את שנתם עת זינקו לפתע לשונות להבה מן המרתף וילחכו את הבית כולו. מכל דרי החדרים הפנימיים לא ניצל איש. סבתו של מיכאל, שתי דודותיו הבכירות, עשרה אצילים וכמספר הזה של גבירות ממרום־עם־הארץ, ועוד כמה וכמה משרתים נשרפו. חקירתו של התובע הכללי, מר ולסטוב, נתנה מקום להשערה כי כוונת־זדון גרמה לדליקה. וארבעה־עשר צוענים אשר חנו בערב אותו יום בקרבת האחוזה הומתו בתליה למרות הכחשותיהם. על החרבות הוקם הבית המפואר העומד כיום.

אך דא עקא, כי במציאות הקורות שחורות והאבנים הקלויות לא יכלו למחות את הזכרונות הקשורים בהם. חקור בצנעה את איכרי הסביבה. הכל יאמרו לך כי מדי סתו בסתו, בלילות הסמוכים ליום הזכרון העגום, יבואו צללי מתים לבכות ולהאנק. ומחולקות הדעות: יש אומרים כי אורחי הארמון האומללים הם המבכים את מיתתם החטופה אשר תנחומי האמונה לא ימתיקוה כלל. ויש האומרים כי צללי הצוענים הם, אשר נידונו שלא בצדק, והם זועקים לנקמה. דבר אחד ברור: יש ימים, ולאחר שקיעת החמה לא יחרף אדם נפשו, אף לא תמורת כסף וזהב, ולא יקרב אל נוה המלך. אטום ומוצק ניצב הוא בבדידותו4 ובקללתו.

אמנם אין אלה אלא אמונות־הבל. והמדע חרץ עליהן את משפטו. הצללים אשר נראו אינם אלא ערפילי הסתו הפרושים על פני האגמים, ויללות־מספד אלו, אשר דימו לשמוע, הנן תכופות רק צריחות יוני־הבר, שאין הן קיימות אלא בדמיונם של האיכרים. ואף על פי כן, עם ערב, עת תרצה להרדם, ירחפו סביבך צללי קדרות, וקולות נהי המגיעים ממרחק רב יהמו באזניך. קולות אלה, אל אלוהים, ייטיב מיכאל להכירם. יש לילות, ובשעות מנוחתו, ברי לו כי ישמען. הרבה משטמות סערו, הרבה מזימות נרקמו והרבה מעשי־פשע נעשו בין הקירות הציקלופיים של ארמונותיו. עדיין האוירה כבדה בהם, ולא שקטו עוד הדי הזעם אשר הרעידום וקולות הגסיסה אשר דעכו ביניהם.

ואולם בטמסניק, בבית־המידות החדש אשר האיכרים נמנעים מגשת אליו, ואשר רפאים חשודים ורחשי תעלומה יבקרוהו בערבים, יקרבו אליך כל אלה במקום ובזמן, ושמו לך מחנק ביתר שאת.

על כן לא יעזוב מיכאל לעולם את נוה־הסתו המרווח שלו, בלא שיחוש הרווחה. אכן עגום הוא מיתר מעונותיו.


 

ו. הטיול

מרכבת־הלנדו5 הכבירה כבר לפני מדרגות השיש. לפניה עובר פרש בעל סמניות, ומאחוריה שני נושאי־חנית במדים. בעוד גיסקו, הרכב, עוצר באגרופו המוצק את שני הסוסים, האבירים השחורים, המתיצבים על רגליהם האחוריות ומכרסמים את רסנם, והמשמשים יורדים מעל הדוכן ופותחים את דלת המרכבה. בגרם־מעלות קטן גולשים השלבים. מיכאל ממהר לטפס בהם ומתישב בתוך המרכבה, בשמאלה. הוא לבוש חולצת מלח כחולה, צווארון פרוה, וכומתה בראשו.

הקולונל קרמוב, עדוי־זהב ומסולסל־שפם, מתישב לצדו. הכבש הורם כהרף־עין. הדלתות נסגרות. נושאי־החנית מתיצבים על דפנות־המרכבה, והיא נעה, דומה למבצר נוסע, אטום וקודר שרגלי מיכאל והקולונל בו בגובה כתפיהם של העוברים ושבים.

מכונה מיוחדת זו לשם מה? אם ישאל מיכאל, יסבירו לו כי על מרכבת המלך להתבלט מבין כרכרות האזרחים. ברם, מיכאל אינו שואל: הוא יודע. לפני שנתיים ימים, התפרץ ניהיליסט אחד אל כבש המרכבה ופגיונו דקר את ליבו של המלך בוגוס, אביו של מיכאל. כדי להכביד על מעשי־התנקשות העלו את מיכאל אל מרומי התיבה המשונה שפרשים מקיפים אותה מכל עבר.

בכניסה לשדרות מצדיעים אנשי־המשמר בנשקם. ואחר, לקצב שעטתם של הסוסים האבירים, משקשקת המרכבה במסילת סט. אליזבט.

הקולונל קרמוב ומיכאל אינם מרבים בשיחה. הקולונל מסתפק בהעירו משהו על מזג־האויר, ומיכאל אינו חולק עליו. תפקידו של שר זה, כפי שנקבע מפורש בכתב־מינויו, לפקח על סדר־יומו של נושא־הכתר; אולם אין עליו כלל לדאוג לו, לעסוק בחינוכו. דאגה זו מיוחדת לממשלה ולמורים אשר בהם בחרה. מתוך שמירה קפדנית על הפקודה ומתוך דאגה לקיומה בדרך החוק, נמנע הקולונל מכל מאמץ רוחני, שאגב, אינו מתאים כל עיקר לתכונתו. הוא מניח דעתו בשתיקת־כבוד ובהליכות מהוגנות, ומשגיח כחובתו על בטחון־חייו של השליט הצעיר. תוך הרהורים על תפקיד זה מעדיף הוא את הדרכים הרחבות, שאינן הומות, ועיניו הקטנות והעגולות משוטטות בלי הרף ימינה ושמאלה בכל הזריזות שמרשה לו כובד־הראש שבהליכותיו.

התברר אל נכון כי אין כל סכנה ממשמשת לבוא, הקולונל נזכר ברצון כי גבר יפה הוא, מחליק את שפמו בכפפה לבנה ונושא עין אל הגבירות. מסילת־לדיסלס היא אחת השדרות החביבות עליו בגלל התרזות הנאות אשר יָצֵלוּ עליה. זולת זאת, בקרן “שדרת העם” קיים בית המסחר “אפנת־פריז”, וכמעט תמיד, שעה שמרכבת המלך עוברת, מופיעה על הסף ריבה נאה ובהירת־שער. משנעדרה אותה ריבה נאה יום אחד, נזף הקולונל קשות בגיסקו הרכב, אשר אחז במושכות בעצלתים, והטיל ארבעה ימי מאסר על אחד הפרשים אשר מדיו לא היו כשורה.

לפי שאין לה לשיחה כח־משיכה, מוצא מיכאל את תענוגותיו בדרכים אחרות. ראשית, מוצא הוא ענין רב במדיהם של אנשי המשמר. אלה הם החוזרים מחיל־המשמר, דרגוּנים או נושאי־חנית. הוא מעדיף את נושאי־החנית בגלל מדיהם הנאים, בגד אפור משונץ־כסף, ואדרת ארגמן על שכמם. לאחר שבדק את בגדיהם הריהו מתענג להביט בפניהם. בכל שבוע מתמנה קצין אחר, אולם הפרשים מתחלפים יום יום והם מתמנים סמוך לעלותם על האוכף. מקרה נדיר הוא כי אותו איש יופיע פעמיים. ואף על פי כן, יש ויקרה כזאת. מיכאל מחונן בזכרון. יום אחד הכיר מיכאל, כעבור שלושה או ארבעה שבועות, פנים בהירים ומוורידים שחתימת שפם אדמדם עליהם. משהסב הקולונל את עיניו לרגע, הניע מיכאל יד לעומת הפרש, והלה — לחייו האדימו כעגבניה. מיכאל גופו הסמיק קמעא. נאה מאד, מי יודע אם לא יתראו עוד פעם?

ברגיל, מתגלגלת המרכבה במהירות רבה דרך השדרות והדרכים. במרכז הפרשים והאבק שמסביבם היא עוברת בשאון, כקול־הרעם, והכל נסים ימינה ושמאלה.

אין זאת כי נסיעה כזו יאה ביותר להוד־המלכות ומקשה על התנקשות. לדאבון־לב אין זה נוח, תוך כדי נסיעה כזו, להסתכל בחנויות ובעוברים ושבים, וחבל. במרכז רחוב סט. פייר יש מחסן־צעצועים מפואר. באחד הימים שאל מיכאל את הקולונל אם לא יוכל לרדת לרגע קל, להתענג על חלונות־הראווה. בקשה זו הביאה, כנראה, את הקולונל במבוכה רבה והוא הבטיח להביאה לפני נשיא־המועצה. למחרת בא הרוזן מירסקי כדי להביע בפני מיכאל את צערו הרב על כי – המשפט היה ארוך ביותר – על כי אין לו הצדקה לסמוך את ידיו על מעשה העלול להביא לידי סכנה של כמה סבוכים אשר מחובתם של משרתי הוד מלכותו הנאמנים למנוע בעדם. ואולם אם מיכאל חפץ, יוכלו לרכוש בעבורו, על נקלה, את כל הצעצועים אשר בחנות. מיכאל הודה על כך מתוך נימוס רב. לא, אינו חפץ בהם. מבקש היה להסתכל בהם מבעד לחלונות־הראווה בלא שיהיו שייכים לו, כפי שנוהגים ילדים אחרים.

לפעמים, שעה שהמדרכה חלקה ביותר או שעה שהיא הומה מאדם, צריך גיסקו לעצור בסוסיו. מה נעים אז להסתכל בפני האנשים אשר ברחוב. משקרבה מרכבת המלך, נעצרים העוברים ושבים ודרי הרחוב יוצאים מבתיהם. כובעים ומצנפות מורמים מכל עבר והנשים מחוות קידה בבת־צחוק. יום אחד קרה מקרה מגוחך. אחת הרתמות ניתקה והיה הכרח לחנות בפינת דרך־הנצחון. המון־אדם נתלקט מיד. אם כי עצרו הפרשים את ההמון מרחוק, אפשר היה להבחין יפה בפני האנשים ולשמוע את דבריהם. נערה צעירה הפריחה נשיקה ואשה באה בימים אמרה בקול רם למדי: “תינוק מסכן”!… אודות מי דברה? מיכאל רצה להתמהמה עוד מעט, אולם הקולונל רגז מאד ולא חדל מהאיץ בגיסקו ובנערים. בקרן הרחוב הסמוך, במרחק עשרים צעד מזה, נרצח המלך בוגוס.

בכמה מרובעי־העיר אין האוכלוסים חביבים כל־כך. למשל בפרברי־קרם – הם משכנות הפועלים. הבתים נמוכים ומשחירים. יושביהם לבושים חולצות או אף בלויי סחבות ולא תמיד יסירו מגבעותיהם לכבוד מיכאל. תכופות תבחין בפרצופים פרועים, במבטי איבה; יש ואינך צריך להקשיב רב־קשב כדי לקלוט לגלוג או קללה. הכל יודעים מה פשר הדבר. אומללים אלה, הנם סוציאליסטים. שאיפתם – למגר את המלך ואת העשירים, ולהציף את הכל בדם ואש. לכשיעלו לשלטון, ייהפך העולם לבמת־מטבח.

באחד הימים\ לפני זמן רב, נשמעה בקרן רחוב העם, כעין המולה עצומה: ולפתע נגלה, מעבר ככר־וינה, המון נרגש. מעל לראשים התנפנפו דגלים אדומים. כמו בכוח־קפיץ התרומם הקולונל ממושבו וציווה על גיסקו לפנות שמאלה, לעקוף את תהלוכת המהפכנים. מיכאל חש כי הוא מסמיק. מן היום ההוא והלאה בז הוא לקולונל משהו.

אם יום נאה ביותר, הם מגיעים בטיולם עד גן־אטיין. הקולונל אינו נמנע מעולם מהציע לפניו לרדת ולהלך מעט בין השדרות. מיכאל נענה לו, אולם, מובן מאליו, כי אין המעשה משעשע כל כך כמו ההליכה ברחוב. גן־אטיין הוא מקום־מפגשם של חוגי האצילים. האנשים המצויים שם דומים לאלה הבאים אל נשפי החצר, אל קבלות־הפנים ואל הטקסים הרשמיים. אלה הם אדונים מהוגנים ומטרונות נאת וכבודות. אף מראה הילדים כמראה בובות עדויות בדאגה. הכל מברכים את מיכאל לשלום, וסבר פניהם כמו בשעת לוויה.

הנה כי כן, כאשר ישאלהו הקולונל אם לא יאבה לחזור אל המרכבה, לא יחכה להפצרות נוספות. בכוח הסוסים השחורים הענקים, נישאת המרכבה ומתגלגלת עד כי תרעש המרצפת. האנשים נחפזים אל המדרכות. הרחובות, השדרות והדרכים חולפים זה אחר זה. מעט מעט, והרעש והתנועה כבר הלאו את מיכאל. ותמיד, בלב שמח הוא שב לראות את שורג הגן ואת הזקיף המצדיע בנשקו עם שוב המרכבה.

הם נעצרים לפני מדרגות הכניסה. ראשונה יורד הקולונל, חולק כבוד־צבאי ומשתחווה. מיכאל מחזיר לו שלום וממהר לבוא אל חדריו אל נלי המקבילה את פניו בנביחותיה.

שעה שמסירים מעליו את פרוותיו ומחליפים את נעליו, קוראת ברברה בעליצות:

— אני מקווה כי טיולו של מחמדי עלה היום יפה.

ומיכאל עונה בכובד ראש:

— אמנם כן, ברברה, טיול מצויין.


 

ז. הפורטרטים

כאשר יעבור מיכאל באולם התמונות, תסקורנה עיניו מיכנית, את הדמויות התלויות על הקירות. הנה הם כל בני בית־קֵינוֹף למן ניקולי הראשון, הראשון לדוכסי פנוניה, ועד המלך בוגוס, אבי מיכאל. מיכאל אינו חש כל עונג בהסתכלו בהם. כל האדונים הללו, נושאי־הכתר המפוארים בזהב וברקמה, חובשי־הקובעים וחמושי־השריונות, כל המלכות הללו אשר קפאו תוך שמלות הקטיפה והשיראין, אינם מעירים בלבו חיבה.

כמעט כולם כעורים, ומראה רשעים־נרגנים להם. ברם, מלכתחילה הוגה להם מיכאל איבה.

שתי סיבות גרמו לכך. האחת – כי מרבים להציק לו בגללם. והשניה, כי שפכו דם לרוב.

ראשית, היו עליו לטורח. תארו לעצמכם ענויים אלה לשמוע יום יום, כמעט שעה תמימה, לעלילות גבורתם של מלכי בית־קינוף? הוראותיו של נשיא־המועצה הן ברורות. מיכאל צריך לדעת את קורות מולדתו בכלל, ולהיות בקי בכל הנוגע לשושלתו בפרט. מר די־סילסש הנו אדם בעל מצפון. בפרטות רבה מתאר הוא לפני מיכאל את עלילות אבותיו דבר תקופה בתקופה. ובשיעור שלאחריו יישאל מיכאל על כך והוא חייב לחזור על הדברים. עליו לדעת את יום הולדתו של כל שליט, ואת יום עלותו למלוכה. כולם נשאו נשים, ואחדים אף שתים או שלוש. צריך לדעת את שמות נשיהם ואת ימי הנשואין של המפורסמים שביניהם. יש למנות את המאורעות החשובים בימי מלכותם וצריך לדעת מתי מתו. משהובל האחד לקבורות, מתחיל הכל מבראשית – עם יורשו.

הכלל, עלילותיהם אלו של כל המושלים, אשר עליהן מרעישים עולמות, אינן אלא אחת: הרוג הרגו המון אדם. על צד האמת, אין דבר חדגוני יותר מאשר תולדותיהם. מלחמות, מלחמות ומלחמות. נגד ההונגרים, נגד בני תורכיה, נגד הטטרים, נגד עם פולין ונגד בני אשכנז: בני קין, תמיד ידם בכל ויד כל בם. אלה היו מעשי טבח מחרידים. שוד ערים, בערות, מעשי־ביזה, חנק זקנים, נשים וטף, ואוכלוסיות שלמות אשר הושמדו או נמכרו לעבדים. כתום מלחמת עשרים השנה, הפכו חמש־מאות פרסה מאדמת הארץ לשממה. חשבו ומצאו, כי בימי מלחמותיו של בולסלס המנצח, נהרגו לא פחות ממיליון נפש־אדם. המפורסמים שבשליטים, אשר שמם ייקרא על הרחובות ועל מצבות־הזכרון הלא הם אלה אשר הרבו להביא כליון על בני־האדם. בוריס החסיד קנה לו שם ביחוד בהמרת דתה של סרג’טיה אשר קיבלה עליה את הנצרות לאחר שכל הגברים שבה מבני חמש־עשרה שנה ומעלה, הושמדו. אטיין הרוצח קנה את עולמו ביומה של מובולסק, יום בו נפלו בשדה־הקרב ארבעים אלף טטרים ועשרים אלף מבני פנוניה; ובולסלס המנצח – בחורבן רֶשנֶן אשר שלושים אלף גבר ואשה מבני עותומניה הוכו בה לפי חרב וכמוהם כן האחרים.

למרות החשש כי תיווצר אצלכם דעה רעה על מיכאל, צריך אני לגלות את אזנכם, כי כל אותן עלילות הגבורה אשר המון מצבות יתנו כבנות־אלמוות, ואשר יסופרו לפרטיהן בכל הספרים, משאירות עליו רושם מוזר. בעודו ילד פעוט, אמר הדוקטור מרל, קודמו של הדוקטור ז’קלוב, להגמיעו כוסות־דם למען יחזק. שערו בנפשכם כי מעולם לא עלה בידו ליצוק אל גרונו אפילו נטף אחד. משקרבה שעת השתיה נהדקו לסתותיו שלא מדעתו. וכאשר אמרו לפתחן בכוח הזרוע, ובנחיריו עלה ריחו החריף של הנוזל האפל, אחזתו עוית. אז נאלצו לחדול ממנו.

הנה כי כן, עת ידפדף מיכאל, עלוב זה, בזכרונותיה של משפחתו, עוברת עליו הרגשה דומה.

במקום לשוות לנגד עיניו את התפארת אשר רכשו להם כמה וכמה מגדולי המלכים, הוגה מיכאל שלא מרצונו בדם הרב, בעסיס האדום שהיה חייב לקלח ולבצר את כיבושיהם. אז תוקפת אותו מבוכה זרה ושאט־נפש, והוא כנכלם.

באולם הכתר הגדול מצוייה תמונה נודעת לשם: מיכאל השלישי בשערי מובולסק. הוא מיכאל הנוקם אשר גאל את פנוניה מעול העותומנים. רכוב על סוסו האיום,שריונו נחושת־קלל וקובע בראשו, צועד המנצח בין קציניו, המבריקים בשפעת זהב וארגמן, ואחריהם עוברים הגייסות. המון נלהב מריע לקראתו. מן החלונות תנפנפנה הנשים במטפחות ובדגלים. יצירת־אמנות זו מלבה בלב העם התלהבות פטריוטית, ועל כן, בכל יום ראשון, מוצגת היא לראווה חינם אין כסף. (ביתר הימים דמי־ההסתכלות הם עשר פרוטות).

אכן, שוו בנפשכם כי בתמונה זו מתבונן מיכאל בכל פעם, בשפוליה, סמוך למסגרת, בערמת מלבושים זו אשר ארבע רגלים חשופות מזדקרות מתוכה; ידיעה זו כי חללים מוטלים שם, תשבית עבורו את חזון הגבורה.

מדרך הטבע הוא כי אין מיכאל מתהלל ברעיונות אלו. כאשר יבקשוהו למנות את הגדולים שבאבותיו, ידע יפה, בלא לבוא לידי טעות, לנקוב בשם בוריס החסיד אשר ניצח את הסרג’טים; אטיין החזק, כובשה של מובולסק; בולסלס המנצח, מיכאל הנוקם, וכן כולם. ואולם, בעמקי לבבו ישטום אותם. יום אחד נקם את נקמתו. לאחר השיעור נשאר רגע קט לבדו באולם הלימודים. מעל הדף הפתוח של ספר ההיסטוריה, חשף אטיין החזק את צחוקו המהלך אימה. מיכאל מהר לתפוש בקסת ויכתים את הפנים בכתם דיו ענקי.

על צד האמת, אין בטרקלין התמונות אלא שני פרצופים אשר עליהם יעיף מיכאל, בעברו לידן, עיני ידידות.

האחת היא המלכה קריסיה. כחושה היא ועגומה משהו, דומה ששרויה היא בקרן־זוית בחרטה. לחייה חיוורות וכמותן עמום צבע הבד; ואולם בת־צחוקה רכה וענוגה. היא היא אשר השיגה חנינה לשלוש־מאות אסירים, מלדיסלס האיום אלוף נעוריה.

חביבו השני של מיכאל הוא אוטו התמים. פני תינוק מלבבים ואדמוניים לו, ציצית זקן נלעגה, עינים מלאות תמיהה, לחיים מוורידות וקמט זדון בזוית פיו מניח מקום למחשבה. מקץ תקופת מלכות ארוכה ושלווה, נאלץ להניח את דעת אציליו ולהכריז מלחמה על פולין אשר ערערה על זכות־ממשל אחת שלו. הוא יצא עם להקת פרשיו להלוות אל החיל. ברם, משבאו בבוקר אחד ודפקו על דלת חדרו בארמון אשר לן בו בלילה – לא מצאוהו. ושוב לא ראהו אדם. כותבי דברי הימים סבורים כי הוא נרצח בידי אצילים אשר רגנו על מורך לבו ויעלימוהו. אולם העם לא האמין מעולם במותו של אוטו, מלכו הטוב; ומיכאל תמים־דעים. הלא האמת היא כי מאן להתערב במלחמה אשר שנא, ניצל שעת־כושר, עזב את אנשיו אשר היו עליו לטורח וישאירם לצאת מן המיצר בלעדיו. לצון נאה חמד לו.


 

ח. אליאס האומלל

שני נערים עומדים על מיכאל לשרתו. בלילה ישנים הם חליפות, על הדרגש אשר באכסדרה6, ובבוקר מלבישים הם את מיכאל כשברברה מנצחת על המלאכה.

האחד הוא יוסף והשני אליאס.

מיכאל מבכר את אליאס. אכן, יוסף חרוץ ומלבב יותר. נער הדור וגמיש, חום ויפה־עינים. חיוך תמידי על שפתיו חושף שינים נאות. בחביבות וביד־חרוצים יקים אותך, ירחץ וישפשף את בשרך. באמרו: “הואל־נא בטובך הוד־מלכות להרים רגל” קולו רך ומפתה וחודר את לבך. נותן הוא את דעתו על הכל. עמו ילך הכל למישרים. בלי קושי, ללא יגיעות־שוא ובלי אטיות מלאָה.

באליאס יש ממידת שלומיאל. פעמים יבוא לידי טעות. יום אחד החליף את הספוגים, פעם אחרת שבר את ספל־הרחצה. שעה שברברה דוחה אותו והוא מסמיק, אובד־עצות ועושה הכל שלא כשורה. הוא גבוה, כחוש משהו, שערו בהיר ועיניו תכולות. כמוהו כנלי. בבותיו מתחקות אחרי פניך ומתחננות אליך לראות אם תפיק ממנו רצון. פניו הטובים צוהלים ונעגמים יחד אתך. שעה שיוסף מזכיר את מיטסו החתולה, מרטנת היא מתוך נימוס גמור, אולם מה בלבה אין לדעת. בבוקר לא עבות עלולה היא לתקוע את צפרניה בפניך. אליאס לא יביא אותך לידי הפתעה. אין מיכאל מחבב את יוסף, אולם רוחש הוא לו מידה ידועה של כבוד. הוא בז לאליאס משהו, אך דרך חיבה.

מה זה אירע לו היום? כשהתיצב לפני מיכאל להקימו, הבחין מיכאל כהרף־עין בעיניו האדומות. כל שעת־ההלבשה לא היה עושה אלא שטויות. הסבון נשמט מידיו מדי פעם בפעם, אגב הרחצה שרט את בשרו של מיכאל, ואת מכנסיו הגיש לו הפוכים, וכאשר אך יכול,זלזל בכל הנימוסים וקינח את חטמו בצנעה. כתוצאה מהתנהגות זו היה מיכאל חסר סבלנות במקצת. בשעת הסעודה, משהונחו לפניו שלושת הצנימים ומרק־השיפון העמד להצטנן, שאל את ברברה אם תדע מדוע משונה כל־כך אליאס. היא הסבירה לו כי גדול יגונו לשמע מות אביו אשר אהבו אהבה רבה. עוד נותרה לו אמו, שני אחים ושלוש אחיות.

אם, שני אחים ושלוש אחיות! לפי שאליאס הוא הצעיר בכולם, וודאי ימותו כולם על פניו. הרבה צער יצטער. אליאס האומלל!…

מיכאל בר־מזל יותר. בסופו של דבר, מעמיק הוא לחשוב, אין לו אלא ברברה ונלי.


 

ט. האחר

פניו מעוותים, שניו חשוקות, חזהו עולה ויורד, מיכאל מאיים באגרופו על נלי הנמלטת ביבבה וזנבה בין רגליה.

ברברה כורעת לצדו, מחבקת אותו ברוך אל חיקה, מדברת על לבו, משדלת אותו:

– הרגע נא מחמדי, הרגע נא…

מיכאל רוקע ברגלו ברצפה… חוזר הוא, נשימתו קצרה; לבסוף הוא מגמגם:

— איני חפץ לראות שוב את נלי, לעולם…

ניחא, מיכאל לא יראנה עוד. הנה ייפטרו מבת־בליעל זו אשר העלתה את חמתו של מיכאל. נתון יתנוה למישהו.

מיכאל מניע את ראשו. עיניו מזרות אימה. אין הוא רוצה לתת את נלי. שלו היא, ולא של אחר. עליה לציית לו… ולא… ולא…

ברברה חובקת אותו יותר ויותר, לוחצת אותו אל חיקה הרחב.

— כן מחמדי, שלך היא, רק שלך. ואם כלבה מושחתת היא, הרוג יהרגוה, בת־הבליעל. יקנו כלבה אחרת נעימה וצייתנית.

בקרן השדרה מופיעה נלי, והיא חרדה. זוחלת וקרבה וכרסה על הקרקע. ברברה מרימה אבן גדולה ומיידה בה. הכלבה נואקת ומתרחקת קמעה. ברברה גוחנת שנית כדי להרים אבן. מיכאל מחזיק בידה:

— לא…

מה פשר הדבר? על מה פתאום קצף סומא זה אשר העבירהו על דעתו? אמנם נלי היתה סכלה היום, במקום לעמוד בלי נוע, כשפלח הסוכר על קצה חטמה, ולהמתין בכרסומו עד אשר ימחא מיכאל בכפיו – נוע התנועעה, המרתה את פיו והסבה את זרבוביתה. ולא עוד, אלא שברחה ולא מהרה לקול קריאתו. אמנם, אמנם סכלה היתה וקנטרנית. אך סוף־סוף, אין הדבר נורא. לפעמים תעבור עליה רוח־תעלולים7, והיום, מאין קצף זה למיכאל?

ישב, והוא מחליק בכפו על מצחו. ראשו כבד, כבד מאד. חזהו נלחץ. תאמר, כאילו נתרסקו כל אבריו. דומה כאילו הקיץ מתוך חלום־בלהות. מה הויה בו? הלא מיכאל אינו רשע. רך הוא וחביב. אוהב הוא את נלי. הוא אוהבה בכל לב. ולפתע, משהציפו החרון, כאילו נסחף הכל במערבולת. דבר־מה שאין לעמוד בפניו עוררו ומשך בזרועו.

מי יודע, אילו היה תחת ידו כלי־משחית להרוג בו את נלי, מאכלת, חרב, או משהו אחר, אפשר שהיה טובח אותה בעצם־ידיו כרב־טבחים.

מה? מיכאל היה עושה זאת? מיכאל השונא את המלחמה ואת הכובשים? מיכאל אשר זוועת הדם מחרידה אותו? כשב ממרחק, נרעש, צופה מיכאל אל תוך לבו ומתחלחל. מה איפוא, פשר כח מקולל זה אשר גח לפתע מעמקי ישותו, העבירהו על דעתו, והוא עלול להפכו לחית־טרף? פעם תקע בחמת־תינוק, את צפרניו כחתלתול בבשרה של ברברה. עוד נשארו עליה עקבות…

מאין קצף־החרון הלזה?… אהה!…

באחד הימים השתעשע בוריס קינוף בדריכת־קשת עם הטוב שבידידיו, אחד מבני האצילים וּסְטָנוֹ שמו.

לפעמים קרב חצו של סטנו אל המטרה, יותר מחץ המלך. מחיאות הכפיים של הקהל הדגישו את הצלחתן ואת תבוסת המלך. בוריס כיווץ את גבותיו ונשך את שפתו: הוא כונן את קשתו בשים לב והשלישית ביריותיו עברה ביעף ונתקעה בחוג המעגל הזעיר והשחור – הוא מרכזו של לוח המטרה.

רחש התפעלות קידם יריה, המיוחדת במינה. בוריס, מזיע כולו, חגג את נצחונו. אך הנה שב סטנו לכונן את קשתו ועיניו הבריקו. וכאילו דרכתהו יד שלעולם אינה מחטיאה את המטרה, אחרון חיציו טס וניקב את לוח־המטרה במרכזו ההנדסי בדיוק. רעם תרועות פיזר תהילה למעלל־פלאים זה. ואולם מיד שקע בזעקת־בעתה. משתולל מקנאה, שלף בוריס את פגיונו ודקר בו את לבו של סטנו…

כששב אליו קור־רוחו, כבדה עליו יד עוונו, הוא ויתר על המלוכה והתקדש לנזיר. חמש־עשרה שנה עינה את נפשו בצום ובסיגופים. הלא הוא האיש אשר עוד כיום יעריצו בני־פנוניה את שמו: בוריס הקדוש.

הבוקר בשעת־השיעור סיפר לו מר די־סילסש על הרפתקה זו, ובסופה הבליט והדגיש את כל הנעלה שבהחלטתו של השליט הצעיר ורב־התפארת, אשר באימת פשעו, גילה גבורה נפשית להתרחק מכל תשואות החיים ולהיקבר חיים במנזר. אמנם, מיכאל מלא התפעלות. אולם, הן סטנו האומלל מת ולא שב לחיות. ונלי היתה אולי נופחת נפשה גם היא אילו היה פגיון זה תקוע עתה בחגורתו של מיכאל, כבזו של בוריס. ואילו התקדש מיכאל, לאחר זאת, לנזיר, הלא לא היתה נלי שבה לחיים, ומיכאל לא היה מתנחם.

נטפי זעה מבצבצים על מצח הילד. רע לו. ירא הוא. חית־אימים זו הרבצת בקרבו, מהי? היאומן כי הוא הוא מחמדה של ברברה – מיכאל הקטן והטוב! מה פשר הדבר?

עיניו הפקוחות אל תוכו פנימה, מיכאל חש כי תוגת־יאוש כובשת אותו. הוא מחויר, עד כי ברברה נבעתת ומתחננת:

—יקירי, יקירי, שמע אלי. בטוחני כי הכל בגללה של בת־בליעל זו. מחר, ואנו…

בתנופה נחפזת בולם מיכאל את פיה. לא, לא, אל לה להשמיע שוב את המלה הזאת. הוא לוחש:

— דומי.

רבוץ על גל החול, הוא קורא רכות:

— נלי!…

הכלבה קרבה. עודנה יראה. עיניה מתחננות. היא משתרכת ומקרטעת מאחוריה.

הוא חוזר ואמר:

— נלי, נלי חביבתי!…

עתה הבינה, כמפל־מים משתערת היא על מיכאל ומפילה אותו, כמעט ארצה. בלשונה מלקקת היא את ידיו ופניו אגב קריאות צהלה קלות.

תחת ליטופיה מתבהר מצחו הקודר של הנער. הוא מתחיל לצחוק. עתה, אין הוא שוב אלא מיכאל הפעוט והטוב. בוריס הקדוש חזר אל מצבת־קבורתו.


 

י. באפלולית

הצללים יורדים. ברבה הציעה למיכאל להעלות את האור, כדי שיוכל לקרוא או לשחק.

— לא, תודה – ענה מיכאל.

אין ברצונו לקרוא. אין ברצונו לשחק. דבר מוזר. הגדולים סבורים תמיד כי אדם צריך להיות עסוק. והרי, אדרבא, מה טוב לנוח בלי לעשות דבר! להיות בטל למראית־עין. כי תכופות, אלו הן השעות אשר בהן תרחיק לראות. דומה, כאילו ברגעים אלה ינצו ויפרחו נבטי תעלומה. דמויות תופענה, ואין יודע מאין. האם זכרונות הם אלה, או דמיונות ונבואות־לב? הנה תנצנה, הן מסתמנות, מתגבשות ואחר מסתכסכות, פושטות צורה ולובשות צורה. חליפות יבואו האורות והערפלים. צמרמורת תעבור בך: פעמים נעים הדבר ופעמים מבחיל, ומבלי דעת מדוע, אתה מתרונן ונעגם.

ברברה יושבת ליד החלון ועוסקת במלאכת־יד. בקצותיו של סינר היא רוקמת זר נאה. סמוך לה, בכורסתו הקטנה, קבע מיכאל את מושבו. הוא מסתכל בזה בענין. מוזר, כיצד עומד אתה לפתע על העובדה כי מעולם לא התבוננת בעצמים או באנשים המוכרים לך ביותר.

מעולם לא התבונן מיכאל בתשומת־לב כל־כך בפני ברברה אומנתו. מה נלבבים הפנים המלאים, הנשקפים מתחת לצניף הצחור והנאה, שפריפות־זהב עוברות בו! דמות קשובה ומפיקה כובד־ראש, לחיים תפוחות הדומות ללחיי ילד קטן! פיה פעור למחצה; שקועה היא כולה במלאכתה. ברם, לו רק ישמיע מיכאל מלה אחת, ישתנה הכל. אם יאמר:

— אני רוצה לשחק.

מיד תניח את מלאכתה ותתאמץ לשעשעו. אם יאמר:

— בטני כואבת.

תתרומם ממקומה מבולבלת ונרעשה.

אכן, פנים רחבים וסמוקים אלה, חיק רחב זה, אשר בו, בעודו קטן, מצא מיכאל נוחם לראשית מצוקותיו, כרס גדולה זו, רגלים אלה המוצקות כעמודים, זרועות דשנות אלה, אצבעות לבנות אלו, המעוקלות משהו מחמת הרגילות לאחוז במחט – כל אלה קרויים ברברה. אין מיכאל נלאה מהתבונן במפלי הבשר הזה, מכף רגל ועד ראש. בעצם, היא היא הקרובה לו מכל אשר על פני האדמה הנרחבה. אילו מתה ברברה, נוסף לצער שהיה בלבו, היה הוא, אף הוא, כמת למחצה; הן כל דברי ימי ילדותו קשורים בה. בברברה. היא לבדה נותרה יציבה בכל הפורענויות, מקרי המות, המחלות והיסורים. השרים ונערי־הבית התחלפו; אף הקולונל התחלף. רק ברברה לבדה לא תמוש. תמיד היתה לו כצל סוכך, מקלט נאמן. בכל אשר ייזכר מיכאל – שם היא.

ואולם, כאשר יעמיק מיכאל לצלול בזכרונות ימי ילדותו הראשונים, לא דמות ברברה לבדה תעמוד לפניו; עוד אחת תתיצב לצידה, והיא שונה ממנה בתכלית. זו גבירה בהירת־שער וורודת־לחיים, עינים גדולות, עיני תכלת־דגניות לה, ושחוק פנינים. שתים היו גוחנות ערב ערב מעל מיטתו והיא עוד עריסת־ילדים כמעט. האחת היא ברבה, והשניה – אמו של מיכאל, הוד רוממותה המלכה עליסה, כדברי העתונים.

עתה לא נותרה לו, אלא ברברה בלבד. בוקר אחד – הדבר היה כנראה עוד בטרם תמלאנה לו חמש שנים – כאשר שאל מיכאל לאמו, נודע לו כי היא יצאה לנסיעה רחוקה. משום כך, וודאי, נשקה לו אמש בחום רגיל מכרגיל, ועיניה היו מוזרות. הוא שאל מתי תשוב. “במהרה” השיבו לו… היא לא שבה עוד לעולם. יום אחד, כאשר רצה להפציר, משכתהו ברברה חרש אל ברכיה, ולחשה באזניו, כשהיא מפסיקה את דבריה בנשיקות, כי אמו מתה ואין לדבר בה עוד לעולם, לעולם…

מובן מאליו, מיכאל נשמע. ואולם הוא לא שכחה. תכופות, לפני רדת הלילה תבוא הדמות הבהירה והוורודה לבקרו… אך מעולם לא באה כאשר באה הערב, בעינים פלאיות אלה, החודרות עד עמקי נשמתו של מיכאל.

מדוע?

ואולי משום כך. אתמול היה יום הזכרון של המלך בוגוס. כבכל שנה, נערכה תפילת־אזכרה, ואחר הלך מיכאל בלויתם של הדוד פול, של הרוזן מירסקי ושל השרים, לפקוד בחרדת־קודש את קברות־המלכים.

מלכי פנוניה קבורים במערה עמוקה, מתחת לכנסיה. מצבותיהם עומדות טורים טורים, כערמות אבנים בצידי דרך, עת יבואו לרצפה. לצידו של כל שליט טמונה בת־לויתו, ומצבתה נמוכה משלו. לצידו של אטיין השלישי, אשר נשא שתי נשים, טמונות שתי נשיו.

האחרונה במצבות, זו של בוגוס, מזדקרת בודדה. פלח שיש חדש ומלבין ואותיות־זהב עליו. אין דבר אשר יעיד כי סמוך לו טמונה רעיתו, או כי תבוא באחד הימים לנוח על ידו כיתר המלכות.

עוד אשתקד חיפש מיכאל, בלי דעת, את שם אמו בין הקברים. כעת ברי לו כי איננה אף באחד.

מדוע? ומדוע אין שום תמונה מתמונותיה תלויה בארמון? בשכבר הימים, זוכר מיכאל אל נכון, היו שתים: האחת בטרקלין הצרפתי והשניה באדרון הכחול. כאחת כשניה – שתיהן נעלמו. ולמרות חפושיו לא מצא מיכאל אף באחת המגרות את משֹכּית־הזהב אשר כה אָהֵב, ואשר מתוכה נשקפו לו, בזעיר־אנפין, תוי־פניה של האשה הצעירה. כאשר שאל עליה פעם ופעמים, השיבו לו כמשתמטים, כי אבדה…

מה פשר כל אלה? כח־אימים, כח אדיר פועם הערב בלב מיכאל. כבדה עליו יד הזכרונות. אכן, תעלומות רבות סביבו. שומה עליו לחיות ביניהן. אף לפתע גמלה בלבו החלטה: בזאת, על כל פנים, עליו לדעת את האמת. הן סוף־סוף הוא המלך.

באולרו, בעל נצב־הקרן, גוזר מיכאל את הסרגל לגזרי־עץ קטנים. כפיסי־העץ ניתזים. הוא מפסיק ומביט בברברה.

— ברברה!

פניה העגולים נפנים אליו.

— מה לך, איפוא, יקירי?

מיכאל סוקר את פניה בשום־לב. ברברה אוהבת את מיכאל בכל לבה. אולם יודעת היא לכזב מאין כמוה. הכל משקרים. סדר העולם בכך. ומיכאל אינו רוצה בזאת. בערב זה, נחוץ הדבר מאד כי ידע… מה עליו לעשות?

קול השידולים עולה שנית.

— מה רצונך מחמדי?

מיכאל משיב מתוך הרהורים:

— אני רוצה לשאלך דבר־מה.

והוא מוסיף כאילו דיבר לנפשו:

— אולם חושש אני כי לא תגידי לי את האמת.

מפי ברברה פורצת צעקה, אל אלוהים! כיצד עלה רעיון אשר כזה בלב מחמדה! היאומן כי לא אמת תדבר אליו ברברה שלו, ברברה אשר כה תאהבהו!

אולם מיכאל מניע את ראשו. לא, היא אינה אוהבת אותו עד כדי כך. והראיה, כי אם ישאלנה על הדבר אשר בו יהגה, תסרב להשיב לו.

ברברה סופקת כפיה. עינים מלאות דמע. מטורף הוא מחמדה. ישאל ממנה את אשר ישאל, ולו גם את הירח – והיא תעשה את חפצו. ובלבד – צערה של ברברה מתפרץ – ובלבד… שלא יבקש שוקולדה. הוא נחלה קשות בשבוע שעבר. ברברה לא תוכל עוד לתת לו זאת…

מיכאל מתבונן בה בעיון. נראה לעין כי היא נרגשת מאד. היא לא תיטיב לכזב עתה. אולי יוכל להציל מפיה… הוא פותח לאיטו:

— איני סבור, ברברה, כי תאהביני עד כדי כך. אף־על־פי־כן מיד נראה. הנה אשאלך דבר־מה, ואם תגידי לי את האמת אפשר ואאמין לך…

הוא נחפז ומקרב אליה את פניו. האפלה משתלטת כבר… הוא שואל אותה ועיניו בעיניה:

— ברבה, היכן אמי?

האשה הבשרנית מתחלחלת, נרתעת לאחוריה. מעלגת הברות ספורות. אולם מיד מתאוששת… אהה, מחמדה יודע יפה… אמו מתה. גופתה הובלה לקבורות, ונשמתה עלתה למרומים אל בין המאושרים.

מיכאל חזר בקול מחוסר־צליל, כמכונה:

— גופתה נקברה… כמוה כאחרים?…

כך כך, וודאי. לשונה של ברברה שוטפת. כזה הוא גורל האדם…

מיכאל יודע זאת היטב. מלכים ומלכות מתים כיתר בני־האדם. לאחר מותם יובלו למנוחות ואהבת העם תּלַוֵם עד למערה הגדולה…

מיכאל מתרומם לפתע. הוא תופש בכד־החלב שעל השולחן ומנפץ אותו אל הרצפה. הוא אומר בקול קשה:

— ידעתי כי לא תאהביני וכי אינך אלא שקרנית. אמי אינה קבורה עם האחרים. שתקי, אני יודע, בעיני ראיתי.

ועוד בטרם תמצא ברברה הנבוכה מלים בפיה, הוא מוסיף:

— מחר אומר לדוקטור ז’קלוב כי נתת לי שוקולדה, ואת תגורשי.

— לא תעשה זאת!

— עשה אעשה. הנה ככה.

הוא מרים את ידו:

— אני נשבע בספרי־הקודש כי ברברה אלצתני לאכול שוקולדה. האם תדמי כי לא אדע לשקר, גם אני?

ברברה מתחלחלת בכל יצוריה. מיכאל שלה, האמנם מיכאל שלה הוא הדובר ככה? היא מתבוננת בו באלם. עיניו הירוקות מבריקות באפלה. הנה תבחין בחוטם הנשר ובסנטר המבעית של בני קינוף. נצר הוא לגזע עריצים זה אשר מאז מאות בשנים ישתחווה לפניו כל אשר בארץ ויגיע לעפר מצחו.

קופא כקרח מכריז מיכאל:

— איני רוצה כי שקרנית שמנה, שאינה אוהבת אותי תהיה עמדי…

והוא פוסע לעבר הדלת.

נגדשה הסאה. דעתה של ברברה נטרפת עליה, והיא נופלת על ברכיה ביבבה, כחיה נרדפת:

— מיכאל, מיכאל פעוטי… הרי לא אוכל. אסרו עלי.

מיכאל עומד ונוהם:

— אני המלך.

ולפתע הוא פורש את זרועותיו ומוסיף בנעימה אחרת:

— והלא מחמדך אני.

ברברה מתפרצת בדמעות, ומאמצת נואשות את הילד אל חיקה. הוא משתמט ולוחש על אזנה:

— הן לא מתה אמי?

ברברה אינה עונה. היא בוכה. שתיקתה עדיפה משטף מלים…

אמו של מיכאל לא מתה. הן משום כך לא תנוח גופתה עם האחרים במעבה המערה… אם כן איפוא… אם כן איפוא? שאון איום הומה במוחו של הילד. יש אגדות על מלכות אשר נכלאו בבורות־כלא ועונו נוראות…

— היכן היא?

כתפיה של ברברה זעות אגב אנחה האומרת כי אינה יודעת ברור: אי־שם על פני האדמה הרחבה.

— כלום גרשוה?

הפרצוף המכווץ נוטה ימינה ושמאלה:

— לא, לא גרשוה…

— מרצונה נסעה.

כן, מרצונה. כאב עצום עוד יותר מכרסם את לבו של מיכאל. מרצונה… קולו משתנה. הוא נועץ את צפרניו בזרועה של ברברה ושואל מתוך עוית:

— מדוע?

פניה המוצפים דמעות של האשה הבשרנית מוסבים אליו ומביטים בפניו. מתוך תוגת־רוך שקטה היא ממלמלת:

— יקירי, איני יכולה לענות לך. איני יכולה. גרשני אם תרצה. לא אומר לך עוד מאומה. כבר דברתי יותר מדי.

עיניו של מיכאל כבושות בקרקע כמה רגעים. אחר, הוא פותח שנית:

— שמעי, ברברה, מכיון שלא שקרת עוד, רוצה אני מאד כי תשארי עמי. אבל צריכה את לענות עוד על שאלה אחת, רק אחת.. מכיוון שאמי נסעה, אין זאת…. אין זאת אלא כי לא אהבתני?

— הה לא!

ברברה מרימה את זרועותיה לשחקים בנהמת כאב. הה, לא, היא אהבה את מיכאל שלה! הה! מה הרבתה לבכות בערב היום הנורא! ומאז כמה פעמים ניסתה… אולם מובן כי זה היה מן הנמנע… הה! יצטער מיכאל, מותר לו. אולם חלילה לו לחשוב כי אמו לא אהבתו… היא אהבה אותו כל־כך! גם עתה תאהבהו. כיום תתן את כל אשר לה למען תוכל לראותו. אולם לא הרשו לה.

מיכאל מזדקף, פרוע ואומר:

— יפה עשו.

והוא מוסיף:

— מעתה, לא נדבר עוד במעשה זה לעולם.

העלו את האור. ברברה מוחה את עיניה התפוחות, אוספת את שברי החרסינה, יוצאת ושבה לחדר. לפתע הציצה בפני מחמדה, וצעקת בעתה התמלטה מפיה. סנטרו של מיכאל שותת דם; הדם שותת משפתו אשר נעץ בה את שניו. היא מוליכה אותו לחדרו, לרחוץ את פניו. הוא נגרר אחריה.

אחר־כך, משחזרו יחדיו אל הטרקלין, הוא אומר לה:

— שבי נא ברברה.

וכשישבה, הוא עולה על ברכיה, כובש את לחיו בחיקה, כאשר עשה בעודו ילד קטן. היא לוחשת בקול מרוסק:

— מחמדי… מחמדי…

והוא עונה בשפל־קול:

— דומי… חסל…


 

יא. המטפחת

גם מיכאל עקשן במקרים מסוימים, ככל הילדים. לא תכופות – אולם יש ויקרה כזאת. יש ימים, והוא דוחה את משרתיו, מלאה את מוריו, ונוהג קשות אף עם ברברה עצמה. אך יש תחום שבו לא פרע חוק מעודו – בכל הנוגע לכהונת־המלך שלו.

קשה להקריב בוקר־שעשועים למען מועצת לפעמים מסיתו יצרו להשתמט. אולם מיכאל לא נכנע לו מעודו. תמיד נכון הוא למלא בתבונה ראויה למופת אחר האמרים וההליכות אשר ידרשו ממנו. הדוד פול ונשיא המועצה מתחרים זה בזה בתהילותיהם על צייתנותו. בעיניו, אין בצייתנות זו שום יוצא מן הכלל. מיכאל זוכר כי מלך הוא. ברם, אל ישכחו זאת אחרים. יום אחד היה מעשה.

בבית־הכנסיה נערך טקס יום הזכרון לאחת המלחמות או בדומה לזה. הדוד פול ומר מירסקי עמדו לבוא במרכבה בשעה עשר וחמש־עשרה דקות ולנסוע לכנסיה עם מיכאל.

בשעה עשר וחמש־עשרה דקות בדיוק ומיכאל השמיני, מהודק במדי התכלת והזהב, מצנפת־פרווה על ראשו ואותות־כבוד על חזהו, היה מוכן. השעה עשר ושלושים – והדוד פול ומר מירסקי עוד לא באו.

תכופות שומה על מיכאל להמתין מעט לארוחתו, לאמבט החם, או עד כי תכלה ברברה את מלאכתה. אין בכך ולא כלום. אולם היום הוא המלך. אל למלך לחכות.

הדוד פול ומר מירסקי נכנסו בפנים שוחקות, מבלי להחפז ומבלי להתנצל, והם משוחחים בעליצות. מיכאל מסתכל בשעון. השעה היתה עשר ושלושים־וחמש דקות בדיוק.

המשיך לשבת בכורסתו ולא הושיט להם יד – כאילו לא השגיח בהם.

מר מירסקי נפתע משהו, החווה קידה ואמר בקולו הצלול:

— סיר, הגיעה השעה ללכת אל בית־הכנסיה.

והדוד פול הוסיף:

— חושה מיכאל, בוא ונלכה.

מיכאל כבש את עיניו בקרקע, מולל את מטפחתו בין אצבעותיו וענה:

— המלך היה נכון בשעה עשר וחמש־עשרה דקות, עתה – עשר ושלושים־וחמש.

הדוד פול האדים כשני. נראה שהיה כועס, אולם מבוכתו גדלה. הרחב, וכרסו מתנודדת.

— דווקא משום כך עלינו למהר וללכת.

אז הישיר מיכאל את עיניו נגדו וחזר לאיטו. והוא מטעים כל הברה:

— עתה השעה עשר ושלושים־וחמש דקות. אל למלך לחכות.

הדוד פול האדים כשני. נראה שהיה כועס, אולם מבוכתו גדלה.

פרצופו היה נלעג למראה. ביום אחר – היה מיכאל צוחק למראה זה. היום לא התאווה לכך.

נבוך, פנה הדוד פול אל מר מירסקי אשר הקיש באצבעותיו מבלי דבר דבר. מר מירסקי השתעל שעול קל, השתחווה שנית לעומת מיכאל בפנים שוחקות, ואמר בניחותא:

— אדוני, אנו מרהיבים עוז לקוות, כי תואיל בטובך למחול לנו על איחוד זה שלא מרצון, אשר סיבתו מונחת בחובות האחרות המוטלות עלינו בשרות הוד־מלכותך.

מבלי החפז, הפנה מיכאל את ראשו לעומת מר מירסקי וסקר אותו בעיניו מכף רגל ועד ראש. אחר, פשק את אצבעותיו, ומטפחתו נשמטה וצנחה לרגליו. מיכאל עמד נאלם בלי נוע…

בעקת עיניו הירוקות של הילד, נרעדו שמורותיו של החצרן הישיש. התאמץ, השח את גבו המתוח, גחן לארץ, הרים את האֵטוּן הדק והושיט אותו למיכאל בכריעת־ברך.

מיכאל לקחו, התרומם, ואמר בקול נעים כנער קטן וטוב:

— לכו ונלכה.

ומבלי להתמהמה התחיל פוסע לעבר הדלת.

הדוד פול ומר מירסקי הלכו בעקבותיו. שוב אין הם משוחחים. רק כשעברו באולם הפורטרטים נשך מר מירסקי את שפתיו. אטיין הרוצח מתנשא לעומתו מתוך מסגרת מוזהבת; איום, פרוע, חבוש קובע־נחושת ונושא־שריון, ואגרופו הלבוש מנול־ברזל על חרבו. מבט עיניו הכבד דומה עד לזוועה לזה של הילד הקטן והדומם, אשר אחת לשבועיים, ביום השבת, יבוא לשבת בתבונה רבה אל שולחן־המועצה הגדול.


 

יב. במסיבת המשפחה

מיכאל חוזר על שיעורו:

— סרג' הראשון, המכונה “האיום”, הרחיב את גבולותיה של פנוניה עד הדוני. הוא היה מיסדה האמיתי של תפארת בית קינוף. הוא עלה למלוכה בשנת 1110 אחרי בן אחיו אוזב, אשר רבים הם החששות כי הורעל ומת.

נער חלוש זה, בן השתים־עשרה, מת אמנם לפתע, זמן מועט לאחר שטעם מפירות־החמד ששוגרו לו בטנא מגן־דודו. סרג' הראשון היה מלך אמיץ ומעפיל…

מיכאל ידע את השעור על בוריו. מר די־סילסש קבע לו את הציון תשע־עשרה. עתה תהיה לו שעה הגונה לשחק בטרם ילך לסעוד בצהרים אצל הדוד פול. מיכאל שמח. זהו אחד מן הימים אשר בהם – בלי לדעת מדוע – יתקוף בולמוס תנועה את גוו החלוש. דומה הוא לגור־אריות מאולף בשבי, המתנמנם כרגיל בכלובו בשלווה. ברם, אם רק קרן־חמה אחת תלהיבהו, אם רק יעיר בו ריח־בשר את זכר המורשת העתיקה, ונעורו בו לפתע תכונות בן־היער, והוא ינהם וישתער על מטילי השבכה. מיכאל נדלג בדשא ונלי אחריו. הוא נלהב כל־כך עד כי ברברה מתלוננת עליו כשהיא באה לחפשו. כלום נטרפה עליו דעתו כי יתרוצץ ככה?

אין הוא מטורף. אולם, כנראה נשכחו מלבו עצותיו של הדוקטור ז’קלוב: תרגילי תנועה קלים שאינם מביאים לידי הזעה. אך נא תקצוף ברברה, וביחוד, אל נא תספר לרופא.

ברברה רוטנת בזעף, מסייעת לאליאס להחליף את כותנותיו של מיכאל, מנגבת אותו, משפשפת אותו, ובסוף היא סולחת לו בתנאי שיתנהג בתבונה אצל הדוד פול ויאכל רק מאשר יתיר לו הדוקטור ז’קלוב.

פשיטא. ברם, תמיד נזהרת ברברה להציל שבועה זו מפי מיכאל בלכתו לסעוד אצל הדוד פול. ברברה נוהגת קלות־ראש בפקודותיו של הרופא בשעה שהיא משגיחה על תפריטיו בעצמה, ולא עוד, אלא שתכופות פורצת היא את הגדר לגמרי. אולם, כאשר מיכאל קרוא לסעודה, לובשים לפתע עצותיו של הדוקטור ז’קלוב מעטה קדושה בעיניה, ולעולם אינה נמנעת מהשביע את מיכאל כמה פעמים, כי יציית להן.

ברגיל, אוכל מיכאל את ארוחותיו לבדו, וברברה יושבת ממולו ומספרת לו ספורי־מעשיות. כך יאה לתכונתו המלכותית וכך נקל יותר לדקדק בדיאטה הנחוצה לו. אכן, נראה כי מפאת קרבת־הדם יאה לו למיכאל לסעוד אחת לשבוע אצל הדוד פול. הלא כך העיר בטוב־טעם נשיא המועצה, מר מירסקי: “צר יהיה אם הדאגה אשר אנו חייבים לדאוג לבריאותו של השליט הצעיר, תאלץ אותנו לשלול ממנו את השמחות הנעימות והזכּות המתעוררות מסביב לשולחן המשפחה”. מובן מאליו כי הדוקטור ז’קלוב יילווה אליו ויחליט על המאכלים שמהם רשאי הוא לטעום.

יש להודות בכנות: מיכאל אינו שש ביותר על הזמנותיו של הדוד פול. הוא מחבב יותר, הרבה יותר, את הסעודות שהוא סועד עם ברברה ביחידות. אכן, אין בלבו ולא כלום על הדוד פול. רוחו של הדוד פול בדוחה עליו תמיד, והוא טופח למיכאל קלות על לחיו, מדי יכנס; מספר כמה מעשיות לא־מבדחות ביותר, כשהוא פורץ ברעמי צחוק אדיר. משישבו לשולחן מניח את דעתו בזללו כארבעה אנשים, אגב לעיסה קולנית איומה. אולם תמיד במעמד דודתו אירנה נבוך מיכאל כלשהו. כשהוא מרים את ראשו הריהו פוגש תמיד בעיניה הדוקרניות הנעוצות בו. כשהיא נתפשת בכך, אינה נמנעת מעולם מהביע התפעלות ממראה פניו הטובים. חיבה יתרה אין הוא רוחש אף לשאריו, שני נערים שמנים ושחורי־שער, קשישים ממנו משהו, המציצים בו ומגחכים בחשאי, כאילו ילגלגו על רגליו הכחושות.

מלבד זאת, צריך להודות כי הדוקטור ז’קלוב, הנמצא באותו מעמד, והדרך שבה הוא מדקדק בחובותיו, אינם מוסיפים למסיבה טעם לשבח. וכך הוא סדר הענינים. מיכאל יושב לימין דודתו והדוקטור ז’קלוב על ידו. הוא מניח למשרת להגיש לפניו מכל המטעמים השונים; אולם אין הוא רשאי לגעת בהם עד אשר יתן לו הדוקטור ז’קלוב אות כי יפים הם לבריאותו.

הלא תודו כי אין זה משמח ביותר לראות מטעמים ערבים צבורים לפניך בטס ועליך להסתפק בראיה בלבד. מיכאל אינו רעבתן ואף על פי כן הוא בא לידי עגמת־נפש. ואם מעט לו זאת הנה הדוקטור ז’קלוב, למרות מבטיו המפיקים תבונה, אינו ממהר לחרוץ משפט. צריך הוא לעשות לנפשו ולטעום מן המאכל, תפוש מחשבות; פעמים נדמה כי מסתכל הוא בקערותיהם של האחרים, כאילו אמר להמלך בהם. משפטים יוצאים תכופות לחובה. יש ימים ומיכאל קם מעם השולחן ובטנו ריקה.

ברם, מהלך הענינים היום אינו רע כל־כך. מובן כי מיכאל לא טעם מן הסלט ומן האלתיות. אולם הוא הורשה לאכול ביצה שלוקה, קציצת־כבש משוקדת, תמחית, ואפילו נתח בשר על מקפתו. יום טוב היה לו היום, ולא עוד אלא שבתור פרפרת הוגשו כיסונים בדובדבניות. יום אחד כשמיכאל היה חולה במקצת, התיר לו הדוקטור ז’קלוב לאכול מהם. הם ערבו לחיכו כל־כך, עד כי הדודה אירנה הבטיחה לו לעשותם שנית.

היום, לפי שהכל הולך למישרים, לא ייפלא כי לבו טוב עליו כל כך.

ואף על פי כן, בטרם ינעץ בהם את שיניו, מחפש מיכאל מתוך צייתנות אחרי מבטו ואחרי רשותו של הדוקטור ז’קלוב. הוא מתאכזב. דומה כי הדוקטור אינו יודע כלל למה מצפה ממנו מיכאל. בת־צחוק פזורה על שפתיו. לכאורה הוא מהרהר. אולם מאחורי משקפי־הזהב אשר לו, רואה מיכאל את עיניו והן נוןצצות־קורצות ובודקות את קערותיהם של כל המסובים. דבר מוזר או מקרה הוא? איש אינו טועם היום מן הכיסונים בדובדבניות. הכל מבכרים את השזיפים… בניד־ראש חשאי קורא הדוקטור ז’קלוב למשרת ואומר בלאט:

— מוטב לו להוד מלכותו לקחת מן השזיפים.

ומדוע ינקר במוחו של מיכאל קטע זה משעורו: "סרג' הראשון היה מיסדה האמיתי של תפארת בית־קינוף. הוא עלה למלוכה בשנת 1110… "


 

י"ג. הפגנה

מיכאל משתעשע בחזית הגבס והחרסינה אשר לו. יש לו כמאה חיות מכל המינים, וגבהן כארבעה או חמישה סנטימטרים. הוא אוסף אותן באהבה ובחברתן הוא שקוע במשחקים נעימים וממושכים. יש בהם טובים ויש רעים. הטובים אינם מבקשים כי אם לחיות בשלום, והרעים יבואו להציק להם. זהו מקור לסכסוכים, ופעמים הם חריפים כל כך, עד כי מיכאל, אף הוא, כאילו נסכור גרונו… שם אתם מארבים, מעשי־בגד, תחרות וקרבות. אך במרוצת הימים הכל בא על מקומו בשלום. לעולם אין במשחקיו של מיכאל פורענות לא קרואה. כתום המערכה מחלימים הפצועים, והמתים אף הם יתעשתו וישובו לחיים. לרוב, יתפייסו הטובים עם הרעים, ויכרתו ברית־אחים כדי לעמוד על נפשם מפני הציידים הלבנים, המהלכים על שתים, האכזרים ומפירי־הברית – הקרויים בני־אדם. לאחר שערוריות מזעזעות, הם מגורשים, לבסוף בחרפה.

שקוע במשחק, אין מיכאל נותן את דעתו על כל השאר. אך לפתע מוכרח הוא להרים את ראשו. מה פשר קול־השאון הזה? זה שעה קלה נשמע קול כדכי־ים רחוק שגליו המתנפצים, נמוגים אחור ושבים להשתער חליפות. מיכאל לא שם לבו לכך זמן ממושך. אך הנה גוברת ההמולה לפתע, גברה והפכה לשאגה. מיכאל מטה אוזן.

— מה זאת, ברברה?

ברברה זו, השלווה כל כך כרגיל, פניה חרדים וגבותיה כווצות למחצה.

— לא כלום… הפגנה.

הפגנה?… כן, כן, מיכאל נזכר. לפני ימים אחדים דנו בכך במועצת המלוכה. אלה הם פועלים, המתלוננים על שכרם המועט. והאנשים מוכי יאוש, ותנועתם נושאת אופי מהפכני. בקולו הדק והצלול, עמד נשיא המועצה על הצורך להיות תקיפים ולדכא בלא היסוסים כל מהומה ברחוב. ייתכן, כי אילו יכלו להוסיף משהו על שכרם של אנשים עניים אלה, היה בא הכל על מקומו בשלום. לפי שבעצם, אם הבין מיכאל כראוי את הניירות אשר קרא מר וסיל, הרי באמת אומללים הם. אך מכיוון שאין כל תחבולה… דבר אחד ברור: מיכאל – אין בכוחו להועיל. הוא חוזר לשעשועיו. שבט פילים רועה לתומו ביער, והנה הגיעתו ידיעה מחרידה…

תרועת־נצחון פורצת לפתע, ואחריה המולה ממושכת, הולכת וקרבה. מיכאל נרעש ומפסיק את משחקו. מה פשר הדבר? ברברה מתפרצת אל החלון וזעקת אימה מתפרצת מפיה.

— הם עברו את הסורג!…

מיכאל אחוז־סקרנות נגש אף הוא. אכן, מחזה מוזר. חומת־השכבה פרוצה, המון מתגעש כבש את הגן והוא רוחש בכל העברים, הולך ומתרבה בלי הרף, כאילו היה זה קן־נמלים. נשים, גברים וטף. לבושם בלויי־סחבות; אלה מנופפים במקלותיהם ואלה בכובעיהם; פניהם חיוורים.

כעין נהם עצום עולה ופורץ כפעם בפעם בזעקה משתוללת, זעקת־תלונה:

— לחם, לחם!

חיל המשמר נעלם.

וההמון הולך ורב. בתחילה נהג בדרך־ארץ ופסע בשדרות. עתה כבש אף את המדשאות. על העצים מטפסים פרחחים וקוראים זה אל זה. ולפתע דממה. ממרחק עולה רעש־תופים. וכמו לפי פקודה פורצות שאגות־חימה. אגרופים מונפים. ברברה, נבעתת עולה, חוטפת את מיכאל בזרועותיה ומרחיקה אותו מן החלון בעוד מועד. זגוגית החלון מתנפצת לרסיסים; אחריה שניה. מטר אבנים ניתך לתוך החדר. אחת מהן נפלה אל בין הפילים. מיכאל מרים קולו בצערה ואומר להתפרץ ולחוש לעזרתם. אולם ברברה אוחזת בו כמטורפת, מליטה אותו בזרועותיה ונושאת עמה; ברד של שברי זגוגית ואבנים מדרדר בשאון על הרצפה.

מיכאל הובא לחדר קטן, אפלולי, הפונה אל החצר. הוא רוקע ברגליו בחרון ומתמרמר על ברברה. מרשעת! נשאתהו ולא הניחה לו ליטול את בריותיו, את בריותיו האומללות שההמון הורג בהן…

ברברה אינה עונה לו. שפתיה חיוורות, פניה נרגזים, היא מקשיבה… אולם הארמון כה גדול, קירותיו כה עבים… אין לשמוע דבר… ולפתע רעם אטום מתגלגל ובעקבותיו מטר־פצצות. ברברה לוחצת את זרועו של מיכאל במשנה עוז. חמתו שככה, והוא עומד משתאה. זקוקין, לשם מה הזקוקין הללו? מיכאל חפץ לראותם.

ניחא, מיכאל ימתין רגע קל. אל נא ימוש ממקומו! ברברה תלך להיוודע. אך רגע, והיא תחזור אליו. היא יוצאת מן החדר. צעדיה מתרחקים בפרוזדור במהירות רבה.

מיכאל נותר לבדו. הוא נרגז מאד, אך תמהונו גדל. מה ההליכות הללו? הרי לכם הרפתקה! הרגעים חולפים. ברברה אינה חוזרת. מיכאל רוגז, הוא קורא: "ברברה! אין מענה. הוא נגש אל הפעמון ומושך בו. איש מנעריו אינו מופיע. נגדשת הסאה. אם הכל הזניחוהו, ייחלץ מן המיצר בעצמו. כדי להתחיל בכך, ילך וימצא את חיותיו, את חיותיו היקרות, אשר נאלץ לעזבן.

מיכאל ממהר דרך הפרוזדורים והאכסדראות. אין איש. לא משרת ולא משומרי הסף אשר בארמון. הנה הוא עומד לפני השעשועים. פתח את הדלת וזעקת שבר מתמלטת מפיו. הרצפה מכוסה רסיסי זגוגית, גושי גבס ורקק. בעלי־החיים של מיכאל, חיותיו היקרות והחביבות, סבלו אבדות אכזריות ביותר. בשבט הפילים הוטלו מומים עד כדי זוועה. מחנה האילים נופץ לרסיסים עד תומו. וכמותם הושמדו אף הכלבים, החתולים, הסוסים והזברות. מיכאל החוויר מחרון ורץ אל החלון באגרופים קמוצים. עונש יושת על הרוצחים… אין חנינה. אך לפתע עמד.

ההמון נעלם. אין עוד רעש. אין מאומה. דממה, ישימון. רק המדשאות והערוגות שדודות, כאילו היתה בהן יד הארבה, אשר עליו יסופר בכתבי־הקודש; הקרקע זרועה כובעים, סוככים, קרעי מלבושים ושברי כסאות. פה ושם כתמים משחירים… הנה מופיעים ארבעה אנשי־צבא נושאים משא כבד: אשה הנראית מתעלפת, ראשה מתנודד ימינה ושמאלה. אחריהם באים חיילים אחרים, הנושאים בידיהם משאות דומים – גברים ונשים. משעברו, הם משאירים אחריהם עקבות לחים. ולפתע ראה מיכאל, סמוך למזרקת השיש, גופה מכווצת של נערה קטנה מאד, קטנה ממנו. נרדמת בלב השלולית האדומה ופניה מחייכות…

מיכאל סר מעם החלון בדממה. שוב אינו מביט בחיותיו. במלוא החפזון, כפושע מסתתר, הוא עובר שנית את הפרוזדורים האפלוליים, את האכסדראות הרמות, הנה הנו בחדר השקט שחלונו פונה אל החצר הפנימית. עברו כמה רגעים, וברברה שבה בפנים שוחקות. אין מאומה…הן מיכאל לא השתעמם הרבה? – לא, מיכאל לא השתעמם כלל.

לעולם לא ידע איש את אשר ראו עיניו, לעולם.

למחרת, אחרי ליל הנדודים שעבר עליו, שוחרר מיכאל משעוריו. הוא עורך לפניו את שרידי הביבר שלו טורים טורים. פה אחד הכריזו, הטובים והרעים, כי שוב לא יריבו לעולם. הם גמרו אומר לילך ולחיות ביער הגדול, הרחוק והמסתורי, אשר בו לא יגלו בני־האדם את עקבותיהם לעולם.


 

י"ד. הרהורים

יש תופעה אחת שמיכאל אינו יכול להבינה. מדוע יש בקבלות־הפנים ובחגיגות המפוארות אנשים, וביחוד מטרונות או אדונים באים בימים, אשר בגשתם אליו לנשק את ידו – תמלאנה עיניהם דמעות. אם הדבר מצער אותם כל כך, יכולים הם להשאר בבתיהם.


* * * * * *

— במה הוגה אתה מחמדי?

מיכאל, יושב בכורסתו הקטנה, מביט בברברה הבשרנית והשוחקת. הוא אומר:

— הוגה אני בדבר־מה שרציתי לדעתו.

— ואין מיכאל רוצה לספרו לברברה אומנתו הזקנה?

מיכאל מושך בכתפיו. הוא רוצה לספר. וודאי וודאי. ברם, היא לא תוכל לענות.

— ניחא – אומר מיכאל – חשקה נפשי לדעת מדוע אני מלך.

הרי לכם שאלה! ברברה מרימה את זרועותיה לשמים, בתנועה זו המוכרת לו היטב. כיצד לא יהיה מיכאל מלך והוא בנו של המלך הגדול בוגוס, נכדו… מיכאל מפסיק אותנו בתנועה לאה:

— ידעתי יפה כי לאט תביני. הניחי אותי, איפוא, במנוחה.


* * * * * *

האין רע בכך כי אין לו, למיכאל חברים בני־גילו?

את השאלה הזאת הציג באחד הימים, הנסיך די־ביליץ, ברוב כבוד, לפני נשיא המועצה, במושב בית־האצילים. האמנם לא תביא הבדידות את השליט הצעיר לידי כובד־ראש מופרז ולידי ידיעה פחותה את בני־האדם? נשיא המועצה הבטיח לחקור בדבר. הוא העמיד את השאלה לפני הקולונל קרמוב. הקולונל הנבוך פנה אל ברברה.

ברברה בחרה בדרך פשוטה ביותר ופנתה אל מיכאל ישרות, והוא מלטף את נלי אותה שעה.

— יקירי, האמנם אינך משתעמם בהיותך בודד לעתים תכופות כל־כך?

בודד? מיכאל מביט בה בתמיהה.

היא פותחת שוב.

— רצוני לומר: כלום לא היית שמח אילו היו לך חברים קטנים?

חברים! הרי לכם רעיון. מיכאל צוחק צחוק קל ומשיב:

— ברברה עלובתי, חושבני שיצאת מדעתך! כלום יש חברים למלך? הוא מושך אליו את ראשה של נלי ומוסיף בחיבה:

— רק כלבים לו.


* * * * * *

ברברה מלבישה את מיכאל את בגדיו. מעורטל לחצאין, הוא מתבונן בראי, בגוויתו הכחושה ובזרועותיו הדקות. הוא שואל:

— ברברה, האמנם אמת הדבר כי הנני משיח אלוהים?

וודאי! וברברה מסבירה מתוך התלהבות, כיצד בחר לו אלוהים מכל בריותיו במיכאל האהוב למען ינוב אשרה של פנוניה ארץ־סגולתו.

מיכאל מביט מתוך שאט־נפש, בלי חשך, בצלמו, ואומר אגב אנחה:

— ככה, אם בידו היתה הבחירה, איני מבין מדוע לא בחר באחר, שמן יותר.


* *

— ברברה, מה לדעתך יאמר הדוד פול אם אמות?

ברברה אינה מחבבת שאלות כאלה. היא נושכת את שפתיה ומנידה בראשה. אל לדבר בענינים הללו. מדרך הטבע הוא כי הדוד פול יתעצב מאד…

מיכאל טופח קלות בכפו על לחיה ומתפרץ בצחוק:

— אי לך! שקרנית שכמותך.


* * * * * *

– ברברה, משום מה חוגגים את ימי ההולדת?

הרי זה טבעי. הלא!… ברברה מדברת נמלצות, מתוך התעוררות, מסתבכת משהו.. . מיכאל אינו מקשיב לדבריה וממשיך:

— כלום שמחה את כי נולדת?

ברברה מניעה את ידה בתנועה סתומה.

— אנוכי, אומר מיכאל, אחת היא לי, אולם איני מבין לשם מה.


* *

– אם אמות, כלום תצטערי, ברברה?

— כלום אצטער! הה מחמדי! כיצד תוכל?…

עיניה של ברברה מלאות דמע. מיכאל פותח שנית מתוך מחשבות:

— אמנם כן, אף נלי.


* * * * * *

– ברברה, כלום אצטרך לשאת אשה?

… פשיטא. כל המלכים צריכים לשאת להם נשים למען אושר נתיניהם הנאמנים.

מיכאל נאנח.

— אם כן, חושבני כי אשא את שארתי הקטנה, את סוניה.

— מחמדי אוהב אוותה, איפוא?

— הה! זאת לא זאת. אולם היא משתעלת בחזקה. הרופא אמר שכנראה תמות צעירה, אז יניחו לי.


* * * * * *

– ברברה, אם ארצה בכך, האם אוכל לא להיות מלך?

… כבר נשמע כזאת. אך בדרך כלל, מקרים כאלה אינם רבים. ברם היו שליטים אשר וויתרו על המלוכה….

מיכאל מניד את ראשו מתוך הבנה.

— אני מבין. אלה הם מוגי־הלב.


 

טו. המלחמה

היום חזר מיכאל ממועצת המלוכה שקוע במחשבות. הישיבה לא התנהלה כרגיל. במקום להסתכל במעוף הזבובים ולפזול אל העויותיהם של האדונים הללו – היה מקשיב. ראשית, הכל דברו בקול רם כל־כך, עד כי מן הנמנע היה שלא לשמוע. ושנית, דנו בענינים חשובים, ענינים שאפשר להבינם. מיכאל אזר את כל כוחותיו והקשיב.

מתברר כי אולי, ייתכן, כמעט וודאי, כי תהיה מלחמה.

מדוע? את הדבר הזה אין מיכאל יכול לברר אל נכון. לפי שבעצם הכריז מר מירסקי כשהוא טופח על חזהו, כי אינו רוצה בה. ועד כמה שמיכאל יכול לשפוט, המעצמה האחרת – אשר בשמה נמנעו מלקרוא – אף היא לא גמרה בדעתה להלחם. למרבה האסון, תלוי כבוד המדינה במחלוקת אשר בינה ובין פנוניה. הלא כך אמר מר מירסקי בהתרגשות: “אני רוצה בשלום, ואלי מעדיף מלחמה על שלום אשר חרפה בו לעם”. כל השרים תמכו בו בהתלהבות, מלבד מר וסיל העלוב שפתח באילו הערות. אולם קולו נחבא במלמול כללי של אי־הסכמה. ומר וורק־מטסלין קפץ ונטל את רשות הדיבור, וחרף נפשו בהנחה – כלום יכלו חבריו לגנותו על כך – כי המלחמה אשר תמיד רעה היא (הכל מסכימים לכך) הנה אחת הרעות היכולות להביא בשעת־הכושר, טובה רבה. אהה! מצב הרוחות בכמה משכבות האוכלוסין כיום אינו כשם שהוא צריך להיות. מאורעות כאלה של הימים האחרונים (מר די וורק־מטסלין קרץ בעינו בגניבה, אולם מיכאל הבין יפה כי הוא מתכוון ליום… לאותו יום, הלא תדעו, אשר בו נופצו בעלי־החיים שלו), נותנים מקום למחשבה כי רוח האומה זקוקה להתאוששות, וייתכן כי ההכרח לעמוד נגד סכנה חיצונית היא הערובה הנאמנה ביותר נגד המהפכה. כמה מן השרים הצטרפו לנקודת־ראות זו, אולם ביתר רפיון.

אחר הדברים האלה פרץ פולמוס מסובך, שמיכאל לא הצליח לעמוד על טיבו. מתברר כי האופוזיציה מוכרת את כבוד הארץ בזיל־הזול, וכדי להשביע את תאבונה נכונה היא לסמוך על רפיון העם ולתאר לפניו בצבעים בהירים את העלובה שבמנוסות. אין להכחיש כי בתעצומותיו של סטורק כרוכה סכנה. האמנם סכנה בהן? התווכחו. עוד מעט והגיעו לירי ריב. מר מירסקי, הגנרל ומר וסיל החליפו ביניהם מלים חריפות. מר מירסקי הודיע כי הוא בוטח באי־אלו אנשים. מר צ’רנג שלב את זרועותיו והכריז: “בגוד יבגדו בך”. והגנרל, מדי תשתרר דממה, ירטון כשהוא דופק בשולחן באגרופו: “אין עוד אלא לתת את הפקודה ולצעוד”. ביתר הזמן סינן קללות מבין שיניו וגלגל בעיני זעם.

התפזרו ודבר טרם הוחלט. בעצם, עד כמה שמיכאל יכול לשפוט, המלחמה אינה עדיין וודאית. אולם, מרגע לרגע היא עלולה להתפרץ. דומה היא למין מפלצת, כלב־אימים שואג שעודנו כבול, אולם הוא נאבק, נושך את אזיקיו ומחר עלול הוא להגיח ממאורתו ולהציף את הכל בדם. אין בטחון כי בלילה לא יקום מר די וורק־סטסלין או אחר, ויערים להתגנב עם פגיון בידו, כדי לנתק את שלשלאותיו כליל.

המלחמה! דומם, חסר תנועה, יושב מיכאל ליד נלי והוגה בסיפורים אשר בספר ההיסטוריה שלו, בפיתוחי־האימה הממלאים את עמודיו, בתמונות־המלחמות הקבועות על כל קירות הארמון, במיכאל המנצח בשערי מובולסק.

… אמור את אשר תאמר. כשקורא אתה את על הדברים הללו, או כשאתה רואה אותם מתוארים בציורים, אינך יכול לשוות לנפשך, אף אם בטוח אתה בכך, כי אמת לאמתה הם. הרי זה אוילי ביותר, כי זה שנים ויובלות קמים בני־האדם, שתלאות רבות אחרות להם, לענות ולהרוג איש באחיו בקצף פראים. נדמה לך כי אין אלה אלא מעשיות־קדומים, דמיוניות למחצה, אשר קרו והיו בזמנים רחוקים, בין אנשים שלא דמו לאנשים של דורנו. ייתכן אף כי מחברם של הסיפורים והפיתוחים הוסיף עליהם אימים כדי לשוות להם דמות בלהות.

ואולם לא! אין אלה בדותות. במו עיניו ראה מיכאל, בעודו קטן מאד, את גופת המלך בוגוס דקורה בפגיון. במו עיניו ראה, באותו יום, לאחר היריות, את המשאות אשר בידי החיילים ואת הנערה הפעוטה על יד המזרק, שנרדמה שוחקת בלב השלולית האדומה. מחר יראה, אולי, במו עיניו את המלחמה. שני מחנות־אדם, אויבים, יתפרצו לקראת הטבח. שקשוק חרבות וכידונים, רעם רובים וכלי־תותח, הסתערויות פרשים ברמסם גויות־אדם, צעקות, שאגות וחרחור גוססים. בשדות ובערים יהיה הרג. תפרוצנה דלקות. מכל עבר יבוא המוות. באויר יעלה עשן אבק־השרפה וריח תפל ומתועב, אשר עוד כיום יתעלף מיכאל לזכרו, הלא הוא ריח הדם.

מיכאל הוא מלך; נוצר כבודה של פנוניה. אין הוא רוצה כי ארצו תהיה לבוז כמוגת־לב. עליו להכיר תודה למר מירסקי השומר על כבודו. עליו להיות יורש ראוי לאטיינים וללדיסלסים. ואף על פי כן, אינו יכול – לא! אינו יכול – להסכים לזה אשר אולי מחר יהיה למציאות. אין הוא יכול להסכים למלחמה. אך חייבים למצוא דרך למנוע אותה. כיצד? אין הוא יודע, עודנו קטן, אולם צריך למצאה, למצאה ויהי מה, ולא – הדבר נורא מדי.

בערב, עת עצם לאחרונה את עפעפיו בתנומה כבדה, היה לטרף לחלום־בלהות.

הנה נמצא הוא לבדו בגלרית הפרשים העצומה, בין תחמושות־הלוחמים הרכובים על פסלי סוסי־המלחמה. בודד הוא ולבו מתפעם. משהו מתרקם סביבו. לפתע – קם הדבר אשר חזה. מתחת לקובעים מתגודדים פנים מגודלי זקן. מנעולי8־הברזל נפתחים ונסגרים. על גבי האבירים המתיצבים על רגליהם האחוריות, מתגעשות וחרדות צנות־דמשק. מיכאל הבחיו כי בכל אחת מהן נתון ענק; פניו איומים והוא מנופף בשלח. הנה שם אטיין הראשון, לדיסלס המנצח, בוריס הקדוש וכן כולם. הם צוחקים בפה מלא, החושף את שיניהם האכזריות, ומרמזים למיכאל להצטרף אליהם. לשוא יעמיד פנים כלא רואה. לשוא יתאמץ להסתתר. הנה הוא כלוא באחת מחליצות־הנשק הכבדות. על מצחו מתנוסס נזר טולידו ומצנפת ארגמן. שריון־פלדה מעיק על חזו ועל כתפיו, מכביד עליו, לוחצו וממעכו. בין אצבעותיו נתקעו כלי־זין. סוס־מלחמה ענק ושחור, עדוי עור וקטיפה, נושא אותו בשעטת דממה. לשוא רוצה מיכאל לצעוק, להאבק, לנוס. אינו יכול להגות מלה, להניד אצבע. המשא אשר הוטל עליו כבד מנשוא. קפוא, הוא משתער בין הפרשים האיומים.

… המלחמה הנה הנה. כלי־התותח מרעים. סביב למיכאל עולה קול צחצוח החרבות בהקישן במגנים, אבחת החניתות בהשברן, והאלות בבקען את הקסדות כאילו היו אגוזים חלולים. מכל העברים מקלח דם, וקול ענות נצחון מריע לעומת קולות גסיסה. סוסו של מיכאל מתנשא קדימה, בלא לחוש, ורומס הכל תחת פרסות הענק שלו. בוץ טובעני מכסה את פרסותיו. והוא דוהר קדימה. הנה הגיע לברכיו ואחר לחזהו והסוס דוהר קדימה. הבוץ מגיע לקרסוליו של מיכאל, והוא גואה הלאה. מיכאל חש כי דעתו נטרפת. הוא מתחיל במאמצים נואשים. אין צליל יוצא מגרונו. אין שריר מציית לו. ריח חריף ומתועב עולה בנחיריו, ושם לו מחנק. המדמנה המזוועת עוברת את כתפיו. הכל נעלם מנגד עיניו. עורבים צורחים באזניו. עם החיים ועם המתים נבלע מיכאל באגם הטיט והדם אשר בו שוקעת כל הבריאה.

עם בוקר מקיץ מיכאל בפנים יגעים. אותו יום ובימים הבאים, בשעה שברברה עורכת לפניו פת־שחרית, הוא מקדם אותה תמיד בשאלה אחת: “ברברה, הן לא פרצה עדיין היום המלחמה?”

רק כשאותה אשה שמנה עונה לו: “לא מחמדי” – תקל המועקה המכבידה על חזהו, ורק אז יוכל הוא לאכול את דייסתו כראוי, ואחר להתאמץ ולשנן את שיעוריו או להחריד מיצוע הכותנה שלהם את חיות החרסינה אשר שרדו עוד בחיים.


 

טז. משבר בממשלה

שוו בנפשכם כי הבוקר אירע מאורע גדול. אליאס בישר את הבשורה למיכאל שעה שהלביש אותו. מיטסו, החתולה, המליטה שלושה גורים: שנים לבנים כמותה, ולשלישי רצועה שחורה ונאה על כתפיו. הניחום בסל גדול. יום תענוגות צפוי לך. ואיזו תעסוקה תהיה זאת, לעצור את נלי מהחניקם! מן הראוי לך להתמכר כליל להרהורים המושכים את הלב כל כך. ואף על פי כן, שעתו של מיכאל אינה פנויה לכך. אין הוא יכול לשכוח כי היום חלים חלופי־הגברי בין השרים.

זה זמן־מה – מיכאל לא הגיע עדיין לדרגת מדינאי מובהק – נראה לעין כי לא הכל כשורה בממשלה אשר בנשיאותו של מר מירסקי. בעצם החל הדבר מן היום, הלא תדעו. .. מן היום אשר בו נופצו כמעט כל חיות החרסינה אשר למיכאל. מעצם הרגע הזה נעשו הוויכוחים במועצה חריפים יותר. לשוא קרא מר מירסקי לרוח־הסולידריות של חבריו. הכל חשו כי הוא איבד משררתו.

דנו “בפיצויים שתובעים רגשות ההמונים”, ב“תסיסת האנארכיה”, “בתכסיסי השערוריה של האופוזיציה”. דבר המלחמה הוסיף להטיל את ארסו במצב הענינים.

גם במועצת המלוכה נראה ברור כי אין הכל תמימי דעים בשאלת הכבוד הלאומי. הגנרל ברון סורנק ומר מירסקי היוו מחנה אחד; אולם כשהם דיברו היה מר וסיל כוסס את אצבעותיו ומניד בראשו כמערער.

בבית הנבחרים היה המצב גרוע עוד יותר. החוקה אוסרת על מיכאל להיות נוכח בישיבות הפרלמנט. מובן, כי הוא אינו מתאונן על כך. ברם, באותו היום האמור, היה אולי שמח יותר לבוא שמה מאשר לשמוע לקח בגיאוגרפיה או לצאת לשוח עם הקולונל. לאשרו אִינָה המקרה לידו לקרוא את פרשת הויכוחים.

מטבע הדברים הוא כי אין נותנים למיכאל את העתונים. ברם, אין זה מסב לו דאגה. אך בבוקר יום השלישי, השגיח על שולחן, באכסדרה, באחד מגליונות “עתונה של גרושול” ובו כתוב באותיות מאירות עינים: “ישיבה היסטורית בבית הנבחרים. מעשי אלימות ומהומות”. באין רואים חטף מיכאל את העתון והצניעו באמתחתו, היא מתנית המלח שלו. משהיה נתון בשלווה באחד מן החדרים הפנימיים הקטנים, הוציאהו והחל לקרוא בו. הדבר גזל ממנו זמן מועט; והתוצאה המעציבה והבלתי צפויה של התבודדות ממושכת זו, היתה כי לעת הצהרים הגישו למיכאל שזיפים והוא לא היה צריך להם כל עיקר. אולם אין זה הרבה במחיר קריאה מלאה ענין כל כך.

מתברר כי את מר מירסקי היו מכנים בשם תליין, נמר צמא־דם, פושע מטורף וכינויים רבים מעליבים אחרים. לבסוף השליכו בראשו פגר־חתול. לאחר מעשה זה פרצה תגרה נוראה. קסתות התעופפו באולם־הישיבות. לצירים אחדים נמרטו זקניהם. סופו של דבר, בלא שיהיו הפרטים נהירים למיכאל כל צרכם, כי ממשלתו של מר מירסקי נכשלה.

ברור כי מיכאל חייב להיפגע מן המאורע הזה שאירע לפני ארבעה או חמישה ימים. בכל אשר יפנה יראה אך פנים עגומים, הקולונל, שר הטקס ימפול, המורים – כולם מחמיצים פניהם. הדוד פול עצמו, שבנוהג אינו נותן את דעתו על הפוליטיקה, לא פצה פיו שלשום בשעת ארוחת־הצהרים.

הדבר טבעי. מר מירסקי הוא בא־כוחם של עקרוני הממשלה. אם יתפטר – אין איש יודע מה יתרחש. במהרה יפלו הכל בידי האנארכיה. הוא לא העלים את הדבר מעם מיכאל כשבא אתמול לביקור הפרידה. במימרות־חן עגומות דיבר על הכבוד הלאומי אשר חולל, על השושלת הנתונה לאיומים, על הקנוניה עם המהפכה. תוך כדי אנחות מסותרות ניבא להמון דברים מחרידים והוא מתפלל, תוך כדי דיבור, כי יתבדה.

יתר על כן, הוא רוחץ כפיו בנקיון – אמנם הן היו נקיות מאד. נעימת האצילות שבקולו ותנועותיו הנאות השאירו רושם חזק. משנפרד לאחר שנשק את אצבעותיו של מיכאל, הצטער מיכאל על שלא היה בפיו שום דבר נאה באמת לאמור לו. אולם איש לא למדהו דברים כאלה.

ברם, רק בערב נוכח מיכאל כי המשבר בממשלה נוגע בו במידה שלא פילל. אכן, וודאי כי צר לו לראות בלכתו של מר מירסקי שהיה רגיל אליו ולהיות צפוי לכל שואה. אולם יאמר מיכאל את אשר יאמר, הוא לא התעניין בכך במידה מרובה ביותר.

אך כשחזר מן הטיול מצא את ברברה שטופה דמעות. בקול מרוסק ומתיפח גילתה לו, כי נודע לה, כי אותו מר סטורק הנתעב – זה שם נשיאה החדש של המועצה – אומר להפוך את הקערה על פיה בביתו של מיכאל. להפוך את הקערה על פיה?… מתחילה לא הבין מיכאל מה פשר הדבר. הסבירו לו והוא נפעם. מתברר, כי מר סטורק אינו רוצה לראות סביב מיכאל אלא את בני מפלגתו, אנשי הדמים. כלום ייתכן?!

אלמלא הוחלף הקולונל, או הרוזן ימפול, או גם הדוקטור ז’קלוב ומר די־סילסש, יכול היה מיכאל, חסר־לב שכמותו, למצוא ניחומים. אך בהעלותו על דעתו כי גם ברברה עלולה להעלם – הוא מתחלחל. כמה דמויות נעלמו כבר מעיניו של מיכאל! היא לבדה לא תמוש. מציאותה הנוסכת בטחון, היא המחסה האחד בפני היסורים העצומים ביותר. כלום ייתכן כי יגרשוה? הלא היא היתה עמו לפני ממשלתו של מר מירסקי; וכשנעשה זה לשר הן לא שלחה מזה…

ברברה מניעה בראשה ופניה שטופים דמעות. לא כאז עתה. כשהתחלפה ממשלתו של דרונש בזו של מירסקי היו רק חילופי גברי ללא חילופי עקרונות בעוד שעם מר שטורק האיום הלזה, אדם אשר הסוציאליסטים הצביעו בעדו!… לעולם לא יניחוה אצל מיכאל שלה. חוששים הם שמא מרבה היא לאהבו… מצחו של מיכאל מתקמט. נוכח ברברה המתיפחת – הוא דומם, אינו מזיל דמעה. רק גרונו נלחץ מעט. הוא צריך להתאמץ כדי לחתוך דבריו בשפל־קול.

— האם סבורה את שיטלו ממני אף את נלי?

כלום היא יודעת!… האנשים הללו מסוגלים לכל…

הערב היה עגום. כדי לבדר את מיכאל הביאו לו עתונים מצוירים. אולם רק תמונה אחת משכה את תשומת לבו. תמונתו של מר סטורק, הנשיא החדש במועצה.

מר סטורק אינו יפה־תואר. הרי זה אדם שמן, בעל זקן, פדחת ומשקפים. אלמלא ידעת מראש לא היית מאמין כי רשע הוא כל־כך. אדרבא, מראהו כאוהב־שלום ואפילו נוח־לבריות. אולם עליו קיימת כבר דעה קבועה. קריקטורה אחת מתארת אותו כשהוא מתפרץ לכבוש את הכסא וקרדום בידיו. רגלו בועטת בכרסו של מר מירסקי והמון אנשים, שפני תליינים להם, צועדים אחריו.

מיכאל נרדם בקושי. משהקיץ, אף הבשורה על הולדת שלושת החתלתולים לא הצליחה להשרות עליו עליצות. ולא עוד, אלא אך גמר ללבוש את בגדיו והרוזן ימפול עומד לפניו.

— נשיא המועצה, מר סטורק, שואל מתי יואיל הוד מלכותו לכבדהו ולקבלו?

אילו היה אדון לנפשו! היה מיכאל מסלקו. אולם החוקה דורשת ממנו התנהגות אחרת לגמרי. מיכאל מצטרף בכל לב אל הקללות, אשר שמע מפי הדוד פול, המקלל את החוקה לפרקים. חוקה זו אינה אלא גולם.

אך לפי שעה אין לו אלא לקחת את חלקו בה. מיכאל צריך לעסוק במלאכתו. הנה כי כן, מתבקש הרוזן ימפול להודיע למר סטורק כי הוד־מלכותו נכון לקבל את פניו. ברברה מתקינה את עניבתו של מיכאל, מנערת את פתותי הארוחה הזרועים על חולצתו. שוב אין היא נוחה לדמעות כביום אתמול, והיא לוחשת על אוזן מחמדה, כי אולי, אם הוא יבקש כי תשאר, מר סטורק לא יהין… אולם היא אינה מספיקה לסיים. הדלתות נפתחות בשני אגפיהן. שומרי־הסף משתחווים. מיכאל זוקף את קומתו וצועד אל טרקלין הקבלה. הוא לבדו. מר סטורק הביע את רצונו לדבר עמו ביחידות: החוקה מזכה אותו בכך.

מיכאל מיסב בכורסא הגדולה היעודה לו… לצידו הוכנה כורסא אחרת, נמוכה יותר. לפתע, מציף הדם את לחייו; הוא חש בלבו הפועם בתוך חזהו. האמנם ירא הוא? כדי לענוש את עצמו הוא תוקע את זרת־ידו בין שיניו ולוחץ, לוחץ עד כי ירעד מעצמת הכאב…

הדלת השניה נפתחת. שומר־הסף מכריז: “הוד־מעלתו, האדון נשיא־המועצה” ונעלם לפנות דרך לאדון ישיש לבוש זיג. מיכאל מתרומם, בהתאם לפרוטוקול, פוסע פסיעה אחת ומושיט לו יד. מר סטורק אוחז בה. אולם במקום להגישה אל שפתיו, כפי שנהג מר מירסקי, הוא מסתפק בלחיצת־ידו בידיו הגדולות והרחבות. אחר, הוא יושב בכורסא שמיכאל הצביע עליה.

שניהם לבדם. דממה קלה שוררת. בינתיים בוחן מיכאל בסקרנות את בן־שיחתו. אכן דומה הוא לתמונה יותר מאשר לקריקטורה. לא זו בלבד שאין קרדום בידיו, אלא באמת, מראהו אינו איום כל עיקר. זקנו לבן כמעט. זקן הוא הרבה משדמה לעצמו; דומה שהוא נבוך מעט. על סיפי החנויות, בשעת טיוליו, השגיח מיכאל תכופות, באנשים הדומים לו.

בין כה וכה, מפסיק מר סטורק את השתיקה, מקדים ומצליל את קולו בשעול קל, ומבטיח למיכאל את נאמנותו. קולו צרוד יותר מזה של מר מירסקי, אולם הוא מדבר כמעט כמוהו; ההבדל היחידי הוא כי במקום להעלות על שפתיו את הכבוד הלאומי ואת מסורת המלוכה, הוא מעורר את שאלת תועלת העם וחובות החברה. בדיעבד, הרי זה כמעט היינו הך. ברם, מיכאל אינו צריך לתת את דעתו על כך, זהו ענינם של הדוד פול ושל בית־הנבחרים.

מפעם לפעם, מפסיק מר סטורק והוא כמצפה למיכאל כי ידבר. אולם, מובן מאליו כי מיכאל אינו פוצה פה. ראשית, לא למדוהו מה צריך לדבר, ואחר כפי שאתם מבינים, אין הוא חפץ כל עיקר לבוא בשיחה עם האדון הזה.

ברם, מר סטורק ממשיך בשלו, בלא לסטות מן הקו. הוא מביע את תקוותו, כי מלכו הצעיר יכבדהו ויתן בו אמון… אחר הוא משתתק. אולי דימה לראות משהו במבטו של מיכאל. הוא שב לדבר בכובד־ראש כעומד על דעתו. הוא משער – הדבר טבעי מאד – כי היום ייתכן ואין ביקורו נעים ביותר. ומיכאל צודק אם הוא נעצב על האיש – מר מירסקי – אשר היה קרוב אליו זמן רב כל כך, ואשר התאמץ לשרתו. אך הוא מקווה כי לכשייטיב מיכאל להכיר את מר סטורק, יכיר וידע כי הוא, אף הוא, אינו רוצה כי אם באשרה של פנוניה אשר בה יאמין לראות גם את אושר מלכו הצעיר. אם בכמה נקודות אין דעותיו עולות בבד בבד עם אלו של מר מירסקי, הנה לא נופל הוא ממנו באהבתו למלכו ולמולדתו. לכשיגדל מיכאל ידע לשפוט בעצמו עם מי משני השרים שלו הצדק. לפי שעה אין מר סטורק מבקש אלא לזכות לאט לאט בהוקרתו של מיכאל – הוא חוזר על המלה – ובהוקרתו.

יתן לו מיכאל אות לאמון ויגלה לו מעט מהרהוריו; הוא ישיב לו ברוח נאמנה ויחשוב לו זאת לעונג רב.

מר סטורק מתרומם. בהליכותיו ובחיתוך דיבורו יש דבר־מה לא צפוי. זה עתה, לא רצה מיכאל, בעד כל הון בעולם, לבקש ממנו משהו. עתה הוא מהסס. עיניו של מר סטורק מאחורי משקפיו אינן רעות. הוא מביט במיכאל במבט מהסס כאילו הוא המיחל והמצפה לחסד. מיכאל משפיל את שמורותיו. הוא מחפש מלים מתאימות… ואינו מוצא. ולפתע כאילו שלא מדעתו, נפלטת השאלה:

— אדוני, התוכלנה ברברה ונלי להשאר עמדי?

ברברה?… נלי?… מר סטורק סוקר את מיכאל בתמיהה. יסביר נא מיכאל את דבריו.

הלא עומדים לשלח את כולם מאחר שהממשלה התחלפה. אולם מיכאל ישמח, ישמח מאד – קולו נחנק משהו – אם תוכלנה ברברה, הלא היא אומנתו, ונלי, היא הכלבה, להשאר עמו, משום שהוא אוהב אותן; ואולי גם מיטסו, בגלל שלשת גוריה. האמנם תוכלנה?

מר סטורק מתבונן במיכאל בשחוק שאינו איום כלל. יירגע נא מיכאל; יניחו לו את ברברה, את נלי ואף את מיטסו; לפי שעה לא יחול כל שנוי. לאחר זמן יראו. ברשותו של מיכאל, ישוחחו עוד הוא ומר סטורק בכך, לכשייעשו ידידים טובים. לפי שעה הוא יכול להיות שלוו.

אדמומית עולה בלחייו של מיכאל. הוא מפקיד את ידו הקטנה בכף שרועה מזו של מר סטורק ואומר לו בקול צלול: “תודה, אדוני”.


 

י"ז. החבר

בוקר נעים היום. שוו בנפשכם כי מר מירסקי היה עדיין כאן, הרי מועצת־המלוכה עליכם. אך אתמול שלח מר סטורק השמן לשאול אם יואיל מיכאל לקבל את פניו. מובן כי מיכאל השיב בחיוב. אולם הוא לא היה שקט. וכמותו אף ברברה. הוא עמד על המשמר בשעה שמר סטורק היה מדבר אליו ולא ענה אלא בהכרות קטועות. אכן, הוא לא האמין למשמע אזניו כשאחר שיחה בת חמש דקות (דנו ביחוד בלמודיו ובמשחקיו של מיכאל) בו ברגע שהיה עליו ללכת מלפניו, הציע לו מר סטורק כזאת: במקום לשבת במועצת המלוכה, שהרי זה מייגע במקצת, האם לא יבכר מיכאל להרשות את מר סטורק לבקרו מפעם לפעם ביקור קצר כזה של היום?

אל למלך לגלול את רגשותיו בהתעוררות רבה. אך למרות רצונו, הבריקו עיניו של מיכאל והוא נחפז לענות: “הה, כן אדוני!” עד כי מר סטורק שחק שחוק קל אל תוך זקנו המגודל.

בבוקר הקיץ מיכאל רענן ומווריד, לאחר שינה נעדרת־חלומות, ומיד חלפה מחשבה בראשו: “היום אין מועצת־מלוכה”. יום זה שהחל בכי טוב, נמשך והולך כעל גלגלים. בשעת הבדיקה היה הרופא שבע רצון. הלשון היתה כשורה. מיכאל ידע את שעוריו, לרבות את הכרונולוגיה של בוריס. רוחה של ברברה טובה עליה מאד. מזג האויר צח. שמש נאה זורחת. האם ישמח מיכאל לצאת לשוח בגן עם נלי? אם יבטיח להיות נבון יוכל לטייל לבדו כמחצית השעה…

האם ישמח? כהרף עין ומיכאל מוכן. בפרצוף קורן נפרד הוא בברכות מעל ברברה השוחקת אליו בפניה המלאים. נלי, מלאת־גאוה, מדלגת לצידו. הם נעלמים בפינת־השדרה. הנה הם לבדם.

לבדם. נפלא הדבר. כלום מבינים אתם כמה נפלא הוא? אין איש, השמעתם? לא רופא, לא נער משרת, לא אומנת, לא קולונל, לא בני־לוויה, לא מורה, לא מועצת השרים – מאומה. מיכאל אדון לנפשו. עד אנה ילך? מי יודע? האין־סוף שלו הוא. הוא יכול לאמור, הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו; בלא שיחוש במבט חרד המעיק עליו, ללא סכנה שקול כבד יעלה ויאמר אליו: “אדוני, הזהר – נא”. אם ירצה, יתגלגל על הארץ או יהלך על ידיו. או אולי ישאירו התרגילים הללו עקבות? מוטב, אולי להמנע מהם? ובכל זאת אם מיכאל רוצה, יוכל לעשות את אשר יעשה ואפילו להתהפך על ראשו. אם יתרחש דבר־מה בלתי צפוי, צריך מיכאל לצאת מן המיצר בכוחות עצמו עם נלי, לא ימצא לו מחסה, לא מרכבה עשויה עשת ולא משמר פרשים. אמנם, הגן סגור בסורג חזק, ואנשי־משמר נצבים בכל שער. מלבד לטאה, קפוד או צפרדע אין להעלות על הדעת כי משהו בלתי רגיל יוכל להיקרות בדרכו. אך סוף־סוף, למרות הכל, אינך בטוח כל צרכך כי בסובך במיפנה, כי בתעלה או מאחרי סבך עצים לא ירבץ פרא או נמר. דרך זהירות היא לשלוח את נלי כחלוץ.. . לכי, גברתי, לכי. נלי מבינה את המשחק הפלא ופלא. היא חותרת קדימה בנביחותיה, שבה כמנצחת, וזנבה מתנוסס: האויב במנוסתו, הדרך פנויה. מיכאל מלטף אותה; ושוב היא יוצאת בשעטה, ולשונה משתרבבת. משחק־שעשועים.

אה! הנה השדרה הגדולה בעלת שבכת־הכבוד. זקיף עומד בשער. חייל גוץ, בהיר כפשתה, חסר־גבות ואדמומית בלחייו. פניו פני כבש. למראה מיכאל הוא מסמיק מאד, מהדק את עקביו וניצב דום. מיכאל מברך אותו בניד־ראש קל ועובר. פני נער טוב לו לחייל הזה. אך מוטב להיות יחידי לגמרי.

שוב נמצאים מיכאל ונלי רחוק מעיני רואים, במשעול צר. זהירות, נלי! הכלבה הולכת ובאה, מרחרחת, נושפת, מזנקת כמטורפת, נותנת בקולה, חוזרת ושוב היא רצה ומדלגת ככל אשר ישאוה רגליה. נלי בת־החיל!…

איזה נביחות! האינכם סבורים כי היא בשיא קצפה! אנא, נלי, דייך. אולם במקום לציית למיכאל נובחת נלי ביתר שאת. אכן, היא שרויה בכעס. דבר־מה הרעימה והחריד את מנוחתה. אנא גברתי, השקטי־נא… אולם מיכאל קורא לשוא. היא נצבת על משמרתה, לפני שיח הארדפנים, שערה סמור, זנבה מושפל, והיא שואגת במלוא גרונה.

מה פשר הדבר? האמנם זו הרפתקה? בלב מתפעם מסקרנות (הרי מבינים אתם כי מלך לא ידע פחד) מיכאל קרב. בכדי הוא שב ונותן בקולו על נלי להסותה. עמל־שוא; היא רוקעת, נחנקת בחרונה, ופיה מזה קצף. מיכאל גוחן ומביט בענין רב אל הסבך. קריאת־תמהון פורצת מפיו והוא תופש בענק הכלבה בו ברגע אשר, משתוללת בקצפה, אמרה לזנק אל העצם אשר העלה את חמתה.

הרי זה איש. עד כמה שאפשר לשפוט עליו מבעד לענפים, הריהו איש משונה. כמעט אין להבחין מאומה זולת פרע־זקן, ברק עינים ובלויי־סחבות. הוא אוחז בידו מאכלת גדולה פתוחת־להב. משהשגיח במיכאל, מש, כאילו אמר להמלט. אך לא עשה כזאת, ולאשרו, לפי שנלי היתה ממהרת בעקבותיו ומה היה עולה לו אז?

בעוד שמיכאל עוצר בה בכל מאמצי־כח בידו האחת, ובשניה הוא טופח על גבה רכות, להרגיעה, אומר אל האיש:

— אל תירא. יכול אתה לצאת ממחבואך.

האיש סוקר בעיניו את מיכאל כמהסס. ואחר, בלי להשיב דבר הוא מחליט להשמע לעצה והוא מופיע באור.

הרי זה אורח משונה באמת. הוא מכוסה עפר ועליו נובלים. סחבותיו המבהילות, שגון העפר להן, מגלות טפח מעורו. פרצופו הכחוש, שזוף־שמש, מסואב עד לאימה. כובע קרוע שמוט על בלוריתו הפרועה. פעמים, בשכונות העניים, מאחורי נושאי־החנית שלו, נצנצו לפני עיני מיכאל פרצופים שכמותו; או גם בראשון של פסחא, הוא היום שבו מניחים לך להתקרב אל האביונים. אף על פי כן, מעולם לא התבונן מיכאל כה מקרוב במאן־דהו היוצא כל כך מגדר הרגיל.

האיש הזדקף וידו לוחצת עוד את הסכין הפתוחה. נלי נוהמת וחושפת את שיניה. אך אינה מתפרצת עוד בחזקה כבראשונה. מיכאל אומר:

— היא לא תעשה לך רעה.

והוא מוסיף אגב תנועה קלה.

— מוטב לך לסגרו.

האיש סוקר אותו עוד רגע קל, מפקפק, ואחר הוא מושך בכתפיו וסוגר את הלהב לאטו. אז שואל אותו מיכאל בקול של תוכחה:

— מה מעשיך כאן? כלום לא קראת את הטבלא? לא תדע, איפוא, כי אסור להכנס אל הגן?

האיש מניע את ראשו. מבעד לשיניו החשוקות הוא מתיז כמה הברות. מה? קולו מתועב וצרוד. אין שומעים היטב את המלים. דומה כי הוא רוטן משהו מעין זה: לא היתה לו ברירה; חייב היה להתחמק; כשהאדומים בעקבותיך…

איזה אדומים? מיכאל מתבונן מכנית בעקבים הנידונים. הם בולטים ביחפנותם מבעד לחורים הפעורים של הנעלים המרופטות.

ברור כי הברנש דנן נתפש בשעת קלקלתו. ולא עוד אלא מכיר הוא יפה בכך. עיניו הנוצצות משוטטות בלי הרף ימינה ושמאלה כאילו חושש הוא פן יגלה מחבואו.

מיכאל פותח שוב:

— אין להכנס הנה, לעולם, בלא רשות. מיד יצאו השומרים להקפתם. אם ישימוך בכלא.

בכלא! האיש מתחלחל… הוא עונה בקול חנוק. הרי אינו מבקש אלא לילך מפה. ובלבד שיראה לו הפרחח דרך ויוכל להתחמק בלא שיראוהו.

הפרחח? אה! שפיר, מיכאל לא הבין.

הן אודותיו דבר האיש. במקום לכנותו הוד־מלכות, הוא מכנה אותו פרחח. בלי ספק אינו בקי ביותר בנמוסין. מיכאל מניד בראשו ומסביר. אי אפשר לצאת מכאן בלא לעבור ליד הזקיף. מובן, כשיראה הלז מישהו יוצא… מישהו שאינו לבוש כדרך העולם – יעצור אותו.

האיש גיחך גיחוך פרא. פניו מתעוותים. בתנועה מטילת־אימה הוא שב ומושך מכיסו את הסכין. מכל מקום, הם לא יזכו בעורו בלא שישלמו תמורתו בעורם שלהם.

מיכאל מביט בו בחמלה. ברור מראהו של האורח אינו מעיד בו לשבחו. אך מר להיות חבוש בכלא, ומה עוד ביום שמש נאה זה. ועוד! אם באמת יאמר האיש לעמוד על נפשו? ואם ישפך דם?… מיכאל חושב. רעיון צץ במוחו.

— שמע, אם רוצה אתה, אנסה להוציאך מפה. אלווה אותך עד לזקיף. משם והלאה תוכל לעבור.

האיש פתח בכעין רטון, חציו לועג וחציו נואש. מצח נחושה לו לפרחח! או שמא יחשבנו לשוטה? הנה כי כן, כלום ישלב הזקיף את זרועותיו משום שתינוק שחטמו זב יצווהו כזאת?

המ! נראה כי מיכאל עצמו אינו בטוח בכך כל צרכו. בלי ספק ניתנת לו לזקיף פקודה. אולי יניח מכשולים בדרכם. אף על פי כן, איכר גוץ זה, בעל שערות הפשתה וחסר־הגבות, וודאי אינו נוהג בבטחה. באומץ־לב אפשר יהיה לצאת בשלום. מיכאל פותח שוב:

— סבורני כי כן. לפי שהנני המלך.

האיש סוקר אותו בעיניו בדעה בדוחה:

— המלך! איזה מלך!

אכן, הוא שוטה במקצת. מיכאל מרים את קולו.

— האינך מבין? אני אומר לך כי הנני המלך. לא ראית, איפוא, את דמותי טבועה על המטבעות?

הפעם הבין האיש. הוא פוער את עיניו כשערים ופולט שבועה…. השעה טובה! אך אין לאבד רגע. מיכאל מדבר בקול שררה:

— חושה־נא. צריך אני לשוב, ולא – יבואו לחפשני. אך, החזר איפוא, את הסכין אל כיסך.

הפעם מציית האיש בלא היסוסים. הם מתחילים ללכת זה בצד זה. מיכאל אינו שקט כל צרכו. אכן, הליכות גרועות לו, לבן לוויה זה. לאשרו, נראה החייל הגוץ חרד כל כך! צריך למצוא דרך ולרכוש את אמונו.

אה! מיכאל מצא עצה. הם! הוא מביט במבוכה בידו התלויה של בן־לויתו. יד איומה, דומה יותר לכף־חיה מסואבת, ענקית, מזוהמת, בעלת אצבעות וצפרנים שחורות ושרועות כצפרני חיה… לא איכפת…

— הבה לי את ידך.

לפי שהלז מהסס, ירא פן לא היטיב להבינו, מפקיד מיכאל בתנועת־החלטה, את ידו הדקה והלבנה בכף מזוהמת זו של הנע־ןנד.

לנגד עיניו המשתאות של הזקיף הבלונדיני מופיעה כנופיה לא־צפויה. בשדרה הגדולה פוסע מיכאל בפנים שוחקות. בשמאלו אוחז הוא את נלי בענק שלה; ולצידו השני, יד ביד, משתרך צלמו של השודד, מתועב ועוטה סחבות, צלם קודר כאשר רק תוכלו לשוות בנפשכם.

בטרם תהיה שהות בידי החייל הגוץ להתאושש, והשלישיה כבר חלפה על פניו. על יד הסורג נעצר מיכאל ובתנועת־יד אומר הוא שלום לבן לויתו המשתרך במהלכו המתפתל וראשו שקוע בין כתפיו. כשנעלם הלז מן העין מחזיר מיכאל את פניו. על פניו של החייל הגוץ המפיקים מצוקה הוא קורא את יסורי מצפונו ואת הפחד אשר יצא ירא על כי עבר על הפקודה. הוא מתמלא עליו רחמים ובטרם ילך הוא אומר עליו בקול רך כמגלה סוד:

— באתי ללוות את חברי.

אחר, לפי שאינו צריך לאחר, הוא מתרחק במהירות רבה ונלי, שנתקררה דעתה, מלווה אותו בכרכורי שמחה.


 

י"ח. צפחת הדבש

מיכאל נמצא בגן. אחר הסעודה. בטרם ירד הלילה, הרשות בידו לשוח מעט. קרני השמש האחרונות מתנוצצות מבעד לעפאי העצים החשופים. ערפלים צפים. ריח לח וצונן עולה, נוסך תוגה ומלא נועם. אלה הם רגעים מופלאים.

מיכאל אך זה ירד – עוד לא עבר את המדשאה הגדולה, והוא שומע מאחוריו שעטה מבוהלת. אליאס הוא הרץ, ככל אשר ישאוהו רגליו.

— האדון נשיא המועצה בא, והוא שואל אם יואיל הוד מלכותו לקבלו.

ככה! הוגדשה הסאה. צריך להודות כי מר סטורק נוהג קלות ראש בכך. באמת, אם הדבר יימשך, מוטב לו לקבוע את מושבו בארמון. אחת ליומיים הוא מופיע. לפי הצעתו – מובן מאליו כי הוצרכו להענות לו – ביטלו את שליחויותיו המוקדמות של הרוזן ימפול. הוסכם, שמר סטורק יבוא, בתכלית הפשטות, כשתהיה שעתו פנויה, וישאל למיכאל, התוצאה היא כי מר סטורק עובר את הסורג בכל עת. אף אין לדעת את בואו מראש על ידי שקשוק אופני המרכבה. על פי רוב, הוא בא ברגל, מטהו בידו, מגבעת עגולה בראשו ואדרתו האפורה עליו.

צריך לשמוע את קריאותיה של ברברה שעה שמכריזים על בואו, או לכשיארע והיא הראשונה המבחינה בו מבעד לזגוגית: “בשם השם, מחמדי, הנה שוב אותו בן־הבליעל!” ובכמה רוך היא משדלת את מיכאל בלכתו: “האם הציק לך הרבה, מחמדי?”

כדי להיות ישר בתכלית, יש להודות, כי ביקוריו של מר סטורק, אם כי הם לטורח, אינם משעממים במידה שאפשר לדמות. ראשית, הם קצרים מאד. ואחר, כמעט תמיד יש בפיו של האדם הישיש סיפורים. ויש מהם מענינים. יום אחד, אירע אסון איום במכרה אחד: ארבעים פועלים נהרגו בהתפוצצות מכונה. בזאת ניתנה למר סטורק הזדמנות לתאר בפני מיכאל את חייהם ואת עבודתם של הכורים. הוא סיפר לו דברים מפליאים ביותר ומיכאל היה מקשיב לדבריו ברצון עוד שעה ארוכה…

אף על פי כן, היום, כשאליאס בא להודיעו כי מר סטורק כאן, התקצף מיכאל עד שהחל לרקוע ברגלו בחול. אילו העז, היה מסלק את נשיא המועצה. אולם החוקה לא תרשהו כזאת. מיכאל מניח איפוא את דעתו, בסננו משהו מבין לשיניו מתוך תלונה עזה. ולפי שאליאס, שלא הבין דבר, ניצב בלי נוע, נבוך, הוא אומר אליו בחריפות:

— לך לך, אני רוצה לשוב לבדי.

מיכאל משרבב את שפתו וגורר את רגליו לאיטו במעלה השדרה ואחר עולה במעלות המובילות אל האכסדרה. מובן מאליו, בחדר הכניסה אין איש. אשתקד, כשהתווכחו על התקציב, הביעו כמה מנואמי האופוזיציה את תמהונם על ההוצאות המרובות של בית המלוכה. וודאי, צבא שומרי סף ומשרתים משוטטים במסדרונות בעצלתים ואין איש יודע מה הם עושים. אולם, כאשר אתה צריך למי מהם, לא יימצא לך איש לעולם. לעומת זאת, נעזב ונשכח טס סעודתו של מיכאל על דלפק־שיש לצידה של אדרת אפורה, ידועה היטב, התלויה על הקולב.

מצב רוחו הרע של מיכאל מחמיר. לארוחתו הוצרך לאכול מאכל דבש השנוא עליו. עתה הוא צריך לבלוע את דברי מר סטורק ואין איש אשר יפשוט מעליו את חולצתו. גבותיו של מיכאל מכווצות ופניו רעים. אכן, מרבים להציק לו. שפתיו נהדקות. אפשר שאחד מנחשולי הקצף הפתאומיים עומד להתפרץ. לפתע, מתנוצצות עיניו. הוא מביט חליפות בטס־הארוחה ובאדרתו של מר סטורק, כאילו קרבתם העירה בלבו רעיון נקמה. מבט מקיף מבטיח לו כי עודנו לבדו…

שתי פסיעות, ומיכאל קרב אל הדלפק. הוא תופס מעל הטס בצפחת הדבש הנוזל המלאה עדיין למחצה. הוא הופך אותה לתוך הכיס הפתוח של האדרת האפורה. משנתרוקנה, הוא חוזר ומעמידה מתוך זהירות באמצעיתו של הטס.

בעוד מועד, הדור ומנומס, שב ומופיע שומר הסף בלבוש שרשרותיו. הוא פותח את דלתות טרקלין־הקבלה בשני אגפיהן ומכריז בהדרת קולו: “הוד רוממותו המלך”.

בצעדים מדודים ניגש מיכאל ושם את ידו בתוך זו של האיש השמן המתרומם לקראתו. עיניו ערמומיות, פניו רפויים והוא שוחק אליו.


 

י"ט. מבוכה

הסעודה בבית הדוד פול עברה היום ביתר עליזות מן הרגיל. מלבד מיכאל והדוקטור ז’קלוב היו שם הנסיך ירמק הזקן, הוא נשיא “בית האצילים”, מר די וורק־סטסלין אשר הוא חבר בממשלה של מר מירסקי, הרוזן זורן ומר פיליפי מבית הנבחרים. האדונים הללו שוחחו בהתעוררות, והדוקטור ז’קלוב עצמו נמשך אחריהם כל כך עד כי לא החמיר כרגיל. מיכאל ניצל את ההזדמנות ואכל כזולל וסובא. יתכן שמחר תתקלקל קיבתו: יהא נא הדבר כדאי לפחות.

מיכאל שקוע בטרף המאכלים שבצלחתו ולא הפנה את תשומת לבו לפולמוס שמסביבו. אף על פי כן, בין מנה למנה, קלט כמה קטעים. וכל כמה שהתראו כמדברים ברוח־סוד, כשהם מגלגלים בעיניהם, היטיב להבין במה הם דנים…

הלא ענין אחד להם, הוא מר סטורק. מתברר כי ברנש זה מבדח מאין־כמוהו. הרוזן זורן, בחור נאה ומצוין, חיקה את תנועותיו בדרך מבדחת ביותר. הדוד פול ספר, בשפל קול, דבר־מה מאשר את מר סטורק במועצת השרים. זה היה נפלא כל כך עד כי המזלג נפל מידו של הנסיך ירמק הזקן. הכל נענעו בראשיהם כקופים שעה ארוכה, לפני שפתחו באכילת שלוי ויטליוס. אשר לדודה אירנה, זו נשאה את עיניה למרום והיא ממלמלת: “מולדת אומללה! אנה פנינו מועדות!”

לאשרו, כמה סימנים נותנים מקום לתקוה. אחר הארוחה, בשעת הקפה, הצטופפו האדונים האלה והשפילו קולם בשיחה. הם תפשו איש באבקת־רעהו, טפחו על כרסיהם ועיניהם הבריקו. מתברר כי הממשלה החדשה כבר עוררה הרבה רגשי התמרמרות. בהזדמנות הקלה ביותר – יתפרצו. הזדמנות זו, אין זה מן הנמנע ליצרה בידים. אולי אף במהרה, כאשר לא ישער איש. לא הכל הסכימו בענין זה. אולם מר פיליפי קרא בכל כוחותיו: “קליפת תפוח זהב, אני אומר לכם כי די בקליפת תפוח־זהב”. אחר שבו הקולות והיו ללחש.

בטרם ילך, כשניגש מיכאל להפרד מעל הדוד פול, השהה הלז את כפו בידיו: “הרי אינך אומר לנו דבר אודות מר סטורק!”… ובלא לצפות למענהו, ספר לאדונים הללו כיצד מלאה מר סטורק העלוב את מיכאל בבקוריו. הכל רגשו ונדו למיכאל. והדוד פול הוסיף: “בטח באדונים האלה, הם ישחררוך ממנו, במהרה”. הדודה אירנה נעצה בו עינים נרחבות, אולם מראה לא העיד על קצף גדול. וכולם יחד פתחו בצחוק.

…אחר הצהרים פרע מר סטורק שוב למיכאל את אחד מן הבקורים שיש בהם מידה מרובה כל־כך של בדיחות־הדעת. שעה שדיבר, זכר מיכאל כמה מגוחך היה הרוזן זורן בחקותו את תנועותיו. ולמראה האיש הזקן, היושב ברווחה ובשלווה בכורסתו, עברהו רצון קל לצחוק, בהעלותו על הדעת כי בו ברגע חורשים עליו כמה וכמה אישים קשר בחריצות ואומרים להפילו ארצה במהרה.

אולם – כמה משונה מיכאל לפעמים! – עודו מתאווה לצחוק, והוא חש מבוכה קלה. אמנם, מר סטורק אויב למדינה ולשושלת. הכל אומרים כן. ברם, כלום אפשר לפקפק בכך? די להסתכל בפניו הרחבים, בכפיו העבות בעלות הצפרנים הרבועות, בבגדיו המקומטים תמיד – כדי להווכח כי קרוב הוא אל האנשים המתלוננים יותר מאשר אל מיכאל. הכלל, יש שני סוגי בני־אדם: מיכאל נמנה על האחד, מר סטורק על משנהו. אם כן, איפוא, אויבים הם. אולם צריך להיות ישר כלפי הכל.

אכן, מר סטורק לא הרע בכל אשר היה בכוחו להרע. הוא לא גרש איש: לא את נלי, לא את ברברה ואף לא את הקולונל. אין הוא מדבר רעות על איש. הזהירו את מיכאל כי יישמר מן השאלות אשר מר סטורק עלול להעמיד לפניו אודות מר מירסקי או על הדוד פול. אך הוא לא שאלהו מעולם לחדשות, אלא למשחקיו ולשיעוריו. כמעט כל הזמן הוא המדבר והמספר סיפורים.

יש וכל עמלו של מיכאל לשוא. הוא שוכח כי הוא ומר סטורק חייבים להיות אויבים. מר סטורק גופו נותן על כך את דעתו במידה מועטה כל כך, עד כי קשה לזכור זאת בלי הרף. יש ימים, מיכאל חייב להודות בלבו על כך, ודבריו של מר סטורק אינם נואלים, אף לא מגונים. למשל, פעם דבר לפניו אודות המלחמה, אודות המלחמה אשר מוראה על מיכאל. חישבו כאשר תחשבו, באותו יום היה מיכאל בן־מפלגתו של מר סטורק. וכאשר הביט בו מר סטורק בעיניו האפורות, שאינן רעות כל עיקר, ושאלהו: “אהיה מאושר לדעת את חות דעתך הוד־מלכות”, לא יכול להמנע מהשיב לו: “סבורני, כי הצדק עמך”. ייתכן שהיתה זאת טעות, ולפי שמר סטורק רצה לעמוד על דעתו, עמד מיכאל על המשמר ולא הוסיף לפצות פה. אולם מן היום ההוא, למרות כל אשר יושמע באזניו, שוב אינו יכול לשטמו בכל לב.

לפיכך, כשהוא רואהו עתה, כה עליז ורוחש אמון, חש מיכאל את עצמו אומלל. דומה עליו, כאילו אף הוא לוקח חלק באותו הקשר, וכי יש בכך משום מרמה כלפי האיש הזקן. ובשעה שמר סטורק מרפרף חליפות על המון ענינים, מדבר לפניו על ילדיו ועל לימודיהם, על בית־חולים שהוא אומר לייסד כדי לטפל בפועלים נגועי שחפת, יש ברצונו של מיכאל להפסיקו ולהודיעו: “מר סטורק, אם כי אויבים אנו, אני רוצה להתרות בך. הזהר”.

אך לא ייתכן. הרי זו בגידה בדוד פול ובמרעיו. אם כן, איפוא, אל נא ימשיך מר סטורק לשוחח עם מיכאל בנעימה זו, כאילו הם ידידים, כאילו הם נותנים אמון זה בזה. הדבר גורם למבוכה קשה. צריך להסותו. ולפי שלמרות שתיקתו של מיכאל, מוסיף מר סטורק ללהג, פוער מיכאל את פיו ברעש ומפהק פיהוק ארוך…

מר סטורק נאלם ומשתתק.

מיכאל חש באדמומית העולה בלחייו. אולי הגדיש את הסאה. הוא הצליח יותר מדי. אין הוא רוצה לנהוג בגסות. הוא פותח את פיו שנית כדי לאמור משהו, לתקן מעט את המעוות…

אולם מר סטורק כבר קם. מיכאל רואה ברור את חזהו הרחב מתרומם אגב אנחה. הוא נפטר מעמו. עתה פרש. מיכאל עומד בלי נוע, תפוש־הרהורים. ברברה מתפרצת בפנים צוהלות:

— יפה, מחמדי. הרי לכם מזל. לפחות לא הרבה לשבת היום.

מיכאל אינו עונה דבר. ולפי שהיא פוצרת בו: “מה זאת עשית, מחמדי, למען ימהר ככה ללכת?” הוא משיב קשות: “הניחי לי, בבקשה”.

ברגע זה, הוא שונא בכל מעמקי נשמתו את הדוד פול, את הנסיך ירמק ואת הרוזן זורן השנון.


 

כ'. הראיון האחרון

יום אפל היום. כעין דוק ערפל הליט את העיר, כאשר יקרה תכופות בגרושול. דומה כי השמש לא זרחה היום. האור החודר מבעד לחלונות קלוש ומפוייח כל כך, עד כי במרכזם של החדרים כמעט ולא תראה דבר. כבר בשעה השלישית אחרי הצהרים צריך להעלות את אור החשמל.

בגלל מזג האויר הרע ונזלת קלה שתקפה אותו, לא יצא מיכאל החוצה. כל היום כולו נשאר כלוא באפלולית. מיכאל אהב את השמש. אין רואים אותה למדי. בזרחה, ייקלו העצמים מכבדם ומקשיותם. וכשהיא נעלמת, כאילו ירד מסך כבד. לשוא תתאמץ להסיתו. הוא מליטך ומשתק אותך. ודאי לפיכך נעגם מיכאל למרות הבשורה הטובה.

והרי יש ויש במה לשמוח. מיום אתמול, מן השעה הרביעית, נפלה ממשלתו של סטורק. התכסיס הוכתר בהצלחה. מר פיליפי הגניב אל מתחת לרגליו של האיש הזקן את קליפת תפוח־הזהב המהוללת. לאחר נאום קצר ומדוד של מר מירסקי, תמכה האסיפה, ברוב דעות של ששים קול, בהצעתו של זורן, המגנה את רפיון ידיה של הממשלה בעניני השביתה ברודיק. בשעה החמישית בא מר סטורק להגיש את התפטרותו לפני הדוד פול. למותר לשאול אם רבתה השמחה בארמון המלך. החל בשר־הטקס, הרוזן ימפול, וכלה בברברה, הכל מברכים זה את זה. נלי אף היא מעמידה פנים כלוקחת חלק בשמחת הכלל. והרי מר סטרוק השאיר את האנשים על מקומם, אולם איש לא היה שקט עם ברנש כזה. מי ידע את אשר הוא זומם? וצריך היה לחשוש למולדת. הכל התגלגל במדרון הסוציאליזם והמהפכה.

בערב הועיד אליו הדוד פול את מר מירסקי, ואך האיר הבוקר, ידעו הכל כי הוקמה ממשלה חדשה. ממשלה, כן נאמר ב“עתון גרושול”, הקשורה קשר אמיץ עם עקרוני הממשלה, אשר החליטה לדכא בלי רחמים את כל תסיסות האנרכיה. מר מירסקי ומרבית חבריו הותיקים תפשו שוב בתיקיהם. אולם במקום מר מטרינג, הנחשב לרפה־ידים, הפקד על המשטרה הגנרל קַרְוִין, אשר קנה לו שם במרץ הרב שבו דכא את המהומות בּפלס אם אנשים אלה אתך, תוכל להיות שקט: האנרכיסטים לא יפיקו מהם טובה רבה.

הבוקר, כאשר הודיע הרוזן ימפול למיכאל, מתוך אמון מגוחך, כי הרוזן מירסקי הנו שוב נשיא המועצה – לא אמר מיכאל אלא: “אה”! ולא הוסיף דבר. עד כי הרוזן ימפול עמד נבוך בשחוקו ובאמרותיו הנאות.

ייתכן, כי אילו זרחה השמש, היה מיכאל מיטיב להשיג מה רב אשרו לראות שנית את מר מירסקי בראש השלטון; ייתכן. אך אין זה וודאי. לגבי מיכאל, מהווה שובו של מר מירסקי אות כי ישיבות מועצת המלוכה עומדות להתחדש. באמונה זכאי הוא שלא להתפעל מן החדשה הזאת.

זאת ועוד. אמנם מגוחך הדבר. אולם מה אתם רוצים! משהכל מסביבך חוזרים בלי הרף על דבר אחד, סופם שיכעיסוך ויצרך מסיתך להתנגד להם. מתוך שהרבה לשמוע רעות על מר סטורק חדל מיכאל, לאט לאט, מראותו כרשע. ולפי שנדו לו על היותו נאלץ לשאת את ביקוריו, חדל לאט לאט מראותם כמשעממים. איוולת היא לאמור כי מיכאל אוהב את מר סטורק. אל לו למלך לאהוב את השר שלו. ולפיכך אין מיכאל אוהב את מר מירסקי, ויחדלו נא מהמם את אזניו על השמחה שהוא חייב לשמוח על שובו! בעצם – הדבר נעלה מעל לכל ספק – הוא אינו חש אף שמץ של שמחה. רגש זה שנעור בו דומה יותר לכעין צער ורוגזה. וכאשר מעלה הוא על דעתו כי מיד יהיה עליו לקבל את פני מר סטורק, הוא משתוקק כי הרגע ימהר לעבור…

אה! הנה שומר־הסף.

— מר סטורק בא, והוא שואל אם יואיל הוד־מלכותו לקבלו.

שומר־הסף אמר: “מר סטורק” ולא: “האדון נשיא המועצה”. וחיתוך דיבורו והחיוך הנסתר שבו ליווה את הודעתו, היו ספוגים לעג מלא בוז.

מיכאל, שאך זה הוציא את חיותיו מתיבתם, מתרומם. ברברה טוענת: “מחמדי העלוב! אינך צריך למהר כל כך. הוא יכול לחכות, שוב אין הוא שר”.

לא, מיכאל אינו רוצה כי יחכה. סוף סוף הצדק עמו.

— מוטב לגמור. הנה תיפטר מאיש־בליעל זה.

וודאי. מיכאל פוסע אל טרקלין הקבלה. מר סטורק העלוב! עם כניסתו של מיכאל הוא

מתרומם בכבדות מעל הכורסה ומתאמץ להעלות שחוק קלוש. אולם שרטוטי פניו היגעים עונים בו למרות רצונו. רואים בו שהוא אומלל מאד. צריך להודות כי מר מירסקי, ביום בואו להפרד מעל מיכאל, היה שחקן מצליח יותר. אולם הוא, כמוהו כיוסף, הנם מסוג החתולים אשר לעולם אין לדעת ברור מה בלבם. בעוד שמר סטורק מראהו ממש כמראה כלב זקן וטוב אשר הרבו לצערו.

בקולו העבה שאינו בטוח כל צרכו, בלווית אותן התנועות המבוהלות משהו, אשר הרוזן זורן שם אותן לצחןק בכשרון רב כל כך, מבאר מר סטורק למיכאל כי ביקש להפרד ממנו בטרם ילך. הוא מסתבך המימרות ארוכות ומסוכסכות. הוא מקווה כי מיכאל יסלח לו על אשר הרבה להפריע לו. אין ספק, מיכאל עודנו צעיר כדי להבין את עקרונותיו. אף על פי כן, אילו יכלו לשוחח בצוותא זמן ממושך יותר, היו מבינים אולי, לבסוף, זה את זה. אם יוכל לחשוב כי אין מיכאל רוצה ברעתו, וכי לא ישמור את זכרו לרעה, יהיה לו הדבר לנחמה…

מר סטורק משתתק. עיניו אורבות לאות התרגשות על הפנים הקטנים והחיוורים. אולם, אף שריר אחד לא זע בפניו של מיכאל. מר סטורק מרכין את ראשו. אכן, תבוסתו שלמה בתעודה הכפולה והנמהרה אשר נטל על עצמו. הוא נחל מפלה שווה בהעפילו להשליט מעט מן הצדק בין בני האדם וברצונו להחדיר מעט מן האור אל הנפש הקטנה והאפלה הזאת, החשדנית והמכונסת בתוך עצמה, אשר תכופות היא ילדותית כל־כך ופעמים והיא כמבוגרת בצערה; הנפש אשר מחיצות רבות כל כך חוצצות בינו לבינה, ואשר, אף על פי כן, יש רגעים והיא כמעט מתגלית לפניו למחצה.

מר סטורק ממלמל כמדבר אל נפשו:

— בהן צדקי אני נשבע כי לא נלחמתי אלא למען הצדק והשלום. לאה, מתוך יגון רב הוא מושיט את ידו למיכאל ולוחץ את האצבעות הקטנות והקפואות הפשוטות לקראתו כלשהו, וכבר אמר להשמיטן. אך לתמהונו הוא חש כי הן עונות לו בלחצה רפויה. מה פשר הדבר?

כוח שגיא פועם בלבו של מיכאל. אפשר וכל היתר אשר אמרו עליו אמת היא, אולם דבר זה וודאי: מאז בא מר סטורק סרה ונעלמה מפלצת המלחמה. לא הוסיפו עוד לחשוב על שפיכת דמים. ולפיכך שאף מיכאל רוח, כבן־חורין; חלומות בלהה לא הוסיפו לבעתו. לא הוסיף עוד להריח את הריח המתועב השם לו מחנק. יכריעו נא הכל לרעתו של האיש הזקן, זאת לא יוכל מיכאל לשכוח לו. בפנים מאומצים לוחש הוא בשפל־קול:

— מר סטורק, אני רוצה לאמור לך משהו…

זו לו הפעם הראשונה אשר הילד נושא־הכתר מדבר אליו בנעימה כזאת. ברק מוזר מתנוצץ בעיניו הירוקות. רגש פתאום גובה בלב המנוצח. הוא משיב:

— דבר, אדוני, אני שומע.

שמורותיו של מיכאל מושפלות. שפתיו נעות. אינו מוצא מלים בפיו. לבסוף הוא מגמגם:

— ראשית, אדוני, רוצה אני לומר לך, כי…. כי אני הוא, הלא תדע, אשר שפכתי פעם את הדבש אל כיס אדרתך… אני רוצה לומר לך כי אני מצטער…. ועוד, ועוד….

ברם, הוא מעלג ומשתתק. אגרופיו נקמצים. נראה שהוא סובל על כי אינו יכול לבטא את המלים הנחוצות כדי להביע את הגאוה בעמקי נשמתו, ברגע אשר הוא נפרד אולי לנצח, מעל האיש אשר הציגוהו לפניו כאוי, ואשר לשנאו אינו יכול…אה ! לו היה מיכאל גדול! אולם אינו יכול. בקול לאה ומתחנן הוא ממלמל:

— מר סטורק, אני רוצה לומר לך עוד משהו. אבל… אבל אתה צריך להבינו בעצמך. יען כי, הלא תראה, עודני קטן.

אז, תוך כדי היאוש המעיק עליו, על מר סטורק, חולף אותו כעין זעזוע מוזר, מתוק וחודר. מאחורי פטפוט הילדים של הילד נושא־הכתר, הוא מגלה את הרגש העמוק המפעם בו. לא, כל עמלו לא עלה בתוהו. אל נשמתו של מיכאל חדר קו אורה. נקלטו נבטים, ואולי, אם יחיה הילד – ישאו פרי.

מר סטורק גוחן על הכף הקטנה והלבנה. הוא מניח עליה את שפתיו זו הפעם הראשונה, ואומר בפשטות:

— אדוני, הבינותי. ומעמקי לבי אני מודה לך.

והוא מתרחק במהירות.

אך זה עבר את דלת האכסדרה ושומרי הסף מחליפים ביניהם מבטי לעג. שתי דמעות שנמחו מהר מעל לחייו המורדות של האיש הזקן לא נעלמו מעיניהם. הרי לכם אדם המצטער על כי חדל מהיות שר!

אך הנה, חיוור וענוג כולו מופיע מיכאל. בעקת עיניו הירוקות הסוקרות אותם, חדלים שני האנשים לגחך ומתוך יראת־כבוד הם מרכינים את ראשיהם.


 

כ"א. הנסיך יסמין

החורף שורר, החורף הקשה המביא ייסורים ומוות. רוח צפונית־מזרחית מנהמת, רוח מבשרת־רע. היא נושבת מערבות אסיה השוממות, ועד מוח העצמות תחדור. הַדֶלָוָוה קפואה כולה. אפשר לצלחה ברגל משפה לשפה. ברחובות גוועים אנשים מקרישת דם. מספרים כי מעונים על ידי הרעב, יצאו הזאבים את יער בולון והתנפלו על אחד הכפרים.

מיכאל אינו אוהב את החורף. עם הסופה המנהמת, עם הקור הצורב ועם הימים הקצרים נטולי האורה באים יסורים רבים. במראם האבל של כל העצמים אתה חש מועקה, אתה מתכנס ומתכווץ. למרות עונת השנה הקשה מדלגים יתר הילדים ברחוב, הם יכולים לצחוק. יש עמהם מגררות, מחליקיים, שם כנופיות־משחקים בכדורי שלג… אולם דאגתו של הדוקטור ז’קלוב לבריאותו של המלך רבה מכדי להעמיד אותה בסכנה מתוך אי זהירות. כמעט לא ניתנה למיכאל רשות לשוח בגן, אלא רגעים ספורים, בימי שמש חיוורת, בין השעה הראשונה והשניה בצהרים. בצאתו עם הקולונל, יצא אך במרכבת־הלנדו הסגורה והמסוגרת, הדומה לבית כלא, ורק זגוגית חלון אחת מורדת בה למחצה, בכל אחת מארוחותיו ילעיטוהו אבקות ותרופות המחזקות אותו.

למרות אמצעי הזהירות המרובים כל כך, דומה כי מיכאל היה לברות לשיני החורף האכזר והוא מתרופף מיום ליום. כשהוא מתעורר בבוקר, הוא צבר יגע, כה יגע, עד כי חושש הוא פן לא יגיע הערב לעולם. לבלוע פת־שחרית – הרי זה נסיון קשה. לעתים תכופות עולה כל עמלו לשוא. אין הוא יכול; על אף תוכחותיה של ברברה הוא מותיר את מחצית הדייסה. השיעורים מצלצלים באזניו כזמזום מעומעם. דומה כי שוב אין ראשו יכול לקלוט מאומה. לשוא הוא מתאמץ. מחשבותיו מתחמקות ממנו. כעין אלם נפל עליו, ליאות עצומה, כאילו שב מנסיעות מייגעות בתחום המסתורין והתוהו.

משהוא יוצא אל אולם הלימודים בפנים הלומות וברגלים נגררות, סוקרת אותו ברברה בדאגה ונחפזת לאמור מתוך עליצות מרובה:

– ועתה מחמדי – לשחק.

אולם מיכאל אינו רוצה לשחק. לשחק, אף זו עבודה. הדבר מייגע ביותר. הוא היה מבקש שיניחוהו בדד בקרן זוית בלא שיהא צורך להניע יד, להגות מלה או אף לחשוב משהו. אך מובן כי זה מן הנמנע. יחשבוהו לשוטה. על כן הוא אומר:

– מוטב שתתני לי את ספרי.

אכן, מיכאל אינו אוהב ביותר לקרוא. ביחוד ספרים חדשים. רבים מהם משעממים ביותר, ואם במקרה הם מענינים, הרי זה גרוע יותר: אתה בהול לדעת את הבאות; אינך מרפה מהם וכתוצאה מכך יש לך גם כאב־ראש.

ברם, כמעט תמיד הספרים גרועים. תכופות מדי עצובות הן העלילות המסופרות בהם. הרי זו איוולת: יש די דברים שאינם משמחים בלא שיהיה צורך לבדותם. וכאשר הם מתימרים להביאך לידי שחוק, אין זה טוב יותר. משיהיה סיפור עליז ביותר – אתה מרגיש היטב כי אין זו אמת.

במקום לקרוא את הספרים החדשים, מבכר מיכאל לחזור על הישנים. הם אינם מביאים לידי הפתעה. הרי אלה ידידים; אתה מכיר אותם; אתה יכול לעלעל בהם במנוחה. אין בהם אי־מנוחה, המהולה אמנם בסקרנות, המביאה תמיד לידי מועקה בגילוייה.

אלה שמיכאל מוקירם עוד יותר הם קבצי הסיפורים. מאות ספרים נמצאים בספריתו של מיכאל: ספרי מסעות, זכרונות, שעשועי־מדע, ולמותר לומר סיפורי ילדים. מיכאל אינו מחבב ביותר את סיפורי־האמת; אותם מוצא הוא בשיעוריו יותר מכפי שהוא צריך. הוא אינו אוהב אף את סיפורי־הבדים, עת המחבר מעליב בו ומפתהו להאמין כי אלה הם דברים שהיו. הוא מבכר את הסיפורים אשר בהם אין מנסים לרמותו; אשר מאורעותיהם שוטפים בתוך תפאורה דמיונית בגלוי, אישיהם גבורי־אגדה ופורעניותיהם אגדיות. כאן אתה שקט. אינך מתענה בצפיה לבאות. אינך מתרגש אלא עד כדי גרוי קל. מה נעים להזות בלי קץ בעלילות תלושות מן המציאות המלוות גבורים מעולם הדמיון.

אחד מן הסיפורים אשר מיכאל חוזר עליהם ברצון רב, הוא מעשה הנסיך יסמין. זוהי אגדה על נסיך קטן, צחור ובלונדיני אשר הפכוהו לאסיר וכלאוהו במגדל. אמנם לא נהגו בו קשות. אך מעולם לא הניחוהו לצאת. הנה כי כן, למרות הארוחות הדשנות אשר הגישו לפניו, למרות בגדי הזהב אשר לו וצעצועיו הנפלאים – השתעמם מאד. הוא השתוקק להכיר את רחבי העולם. והנה כיצד מצא לו דרך להמלט. התודה מגעת ליוניו הצחורות שלא הכזיבוהו. יום יום היה מקהילן סביבו ומחלק להן זרעונים ותופינים. בבוקר לא עבות אחד פרשו את אברותיהן. הוא עלה על גבן והן פרחו להן. משבאו השומרים לחפשו במגדל ולהביא לו את סעודתו לא היה עוד שם. בתמונה נראים פניו התמהים של ראש־המשמר. הוא מאריך חוטם לעומתו! פעמים אין מיכאל יכול להמנע מצחוק בהסתכלו בו.

ברם, היום אינו צוחק. הוגה הוא בדבר־מה: מה נחמד היה אילו נעלם אף הוא באחד הימים!

מובן, אי אפשר לאמור כי מיכאל אסיר. אך בסופו של דבר אין הוא רחוק מכך. גם אותו מקיפים אנשי־משמר, שערים, קירות עבים ושבכות ברזל; כל כיום כולו משגיחים עליו. יתר על כן, אין הוא ניזון היטב כנסיך יסמין הקטן: תחת פשטידות־גבתונים ותופינים בפרננפי9 אין לו אלא תמחית ואטריות. לפיכך, לא ייפלא כי אף את מיכאל עובר כפעם בפעם רצון קל להמלט. אך אין זה מן הקלות. בכל שערי הארמון ניצבים שומרים. ואם ינסה מיכאל לקפוץ מן המרכבה בשעת הטיול, הוא עלול לפול על פניו ארצה ומיד ייתפס. הכלל, מצבו של מיכאל דומה בהרבה למצבו של הנסיך יסמין. אין הוא יכול להתחמק כמעט, אלא על גבן של היונים הצחורות…

ברברה מרימה את קולה:

– מעשיה נאה, הלא מחמדי?

מיכאל נעור מחלומו, מושך בכתפיו, ואחר, כאומר להתרצות, הוא מתחיל לספר לה על עלילותיו של הנסיך יסמין. ברברה מלאה התפעלות. כשהיא חדלה מקריאותיה, הוא שואל אותה מתוך זדון:

– מה היית אומרת, ברברה, אילו עשיתי כמעשה הנסיך יסמין והייתי מתעופף אף אני?

– בה, אומרת ברברה, מה איכפת לי, ובלבד שמחמדי יאמר לי בטרם יסע, היכן ירד, למען אלך להלוות אליו.

היכן ירד? מיכאל לא חשב על כך. אין הנסיך יסמין יכול להשאר לנצח בתכלת־השמים עם היונים. הוא, אף הוא, נאלץ לרדת אי שם על פני האדמה, בתחום הגיאוגרפיה… ומכיון שצריך לרדת, מה טעם לנסוע? אף בתחום הסיפורים קשה, קשה מאד, להעלות על הדעת כיצד יוכל נסיך קטן להתחמק, אף אם תסייענה בידו יונים־פיות. הנה כי כן, לא כדאי לייגע את הראש באותן המעשיות.

מיכאל דוחה את ספרו ונותר בדד בצללים היורדים.


 

כ"ב. חג סונטילה הקדוש

היום חג סונטילה הקדוש, הלא הוא גיבורה הלאומי של פנוניה. את התואר הזה, הראוי לקנאה, הוא רכש על ידי שורה של עלילות שונות זו מזו. בימי מלכותו שנמשכה עשרים ושמונה שנים, נחל שלושים ושבעה נצחונות על הכופרים, ובהם השמיד שלוש מאות אלף נפש, גברים ונשים, והחריב לא פחות ממאתים וחמישים ערים ועיירות. בערב אחד הוקיע על כלונסאות, חמש מאות טטרים, ואת נשיאיהם שם ביורות גדולות כדי לצלותם באש. לכשהזקין התקדש לנזיר. במשך שלוש שנות חייו האחרונות לא רחץ ולא גילח את שער ראשו וזקנו. הוא הניח לצפרים לבוא וללקט את הכנים מראשו, ולעכברים לכרסם את עור הקרן שברגליו. הוא מת כקדוש.

הנה כי כן נעשה יום הולדתו לחג השנתי הגדול של בני פנוניה. בערב החג יורים בתיבות־נפץ וממלאים את הנפש בכל דברי־מאכל. ובבוא היום הגדול משוטטים מאז הבוקר ברחובות, מושיטים זה לזה ענפי אורן ונצרי־ירק אחרים, מחבקים זה את זה ומאחלים: “יגן עליך סונטילה הקדוש”.

מיכאל אדיש בתכלית לגבי סונטילה הקדוש, ועלילות גבורתו אינן מעוררות בו אלא שאט־נפש מהול בתמהון. אף על פי כן, חייב הוא לחוג היום את חגו ככל הבריות. מובן מאליו כי הוא אינו יורה בתיבות־נפץ, ומחוץ לברברה, היעלה על דעת איש לנשקו ולהושיט לו אגודת ענפים? אולם בלוויתם של כל גדולי ההגמונים וחברי הממשלה הלך מיכאל להשתתף בטקס התפילה שייערך מיד בכנסיה.

זוהי עבודת פרך מציקה. הדבר גרוע, מן הגרועים שבשעורי הגיאוגרפיה ומן השוממות שבמועצות השרים. המעט שהדבר מעייף ביותר, המעט ששעות הבוקר מתבזבזות, הנה מחוייב מיכאל להתחפש למורת רוחו. אמנם, אין הדבר נורא כמו בחג ההכתרה השנתי, כאשר שומה על מיכאל לקבל נשיקות־יד במשך שתי שעות תמימות; כתפיו עטופות באדרת קטיפה ועורות חולד, וראשו קורס מתחת לכתרם הנורא של בני קינוף. אולם, בדרך כלל, הרי זה עלבון להתחפש, להיות לצחוק בחרב המפריעה לו בהליכה, ובאותות־כבוד כה רבים אשר, לבסוף, לא תדע עוד היכן לנעוץ אותם; בלא להביא בחשבון כי פרוות אסטרחן זו חמה למדי, וכי המצנפת בעלת ציץ־היהלומים נשמטת לרגעים על המצח!

אכן, השנה לא צריך היה מיכאל להכיר תודה לסונטילה הקדוש. שלשום התנהל במועצת המלוכה פולמוס חריף. לאחר שמר מירסקי הזמין את חבריו לחגיגה של מחרתיים, כרגיל, נטל את רשות הדבור מר די מרטן – אחד מן החדשים – אשר פניו הביעו דאגה מתחילת הישיבה. "אל לנו להעלים עין, הכריז, כי שוב קמה פעלתנות בחוגי המהפכנים. המרץ הרב שבו דוכאו המהומות ברודיק, העלה את חמתם להשחית. כרוזים איומים שנקרעו מיד בידי המשטרה, עוררו את ההמונים למעשי נקמה. חשודים רבים נכנסו לעיר. אמנם, רבים מהם נאסרו באמתלות שונות. אף על פי כן אין להיות בטוחים, כי בעבור התהלוכה לא יהיה נסיון להפגנה… "

מלים אלה עוררו חרדה קטנה. לאחר דממה קלה, פתח מר צ’רנג, שנעשה שוב לשר החנוך, ושאל בנעימה מייעצת, אם לא דרך־זהירות היא להמנע, במסבות האלה, מתת לאותם המנהיגים את ההזדמנות אשר הם מצפים לה: האם לא יוכל מצב בריאותו של הוד־מלכותו, לשמש תואנה כדי לבטל או לקצר, ברגע האחרון את הטקס אשר בלא להפריז על הרעה, הוא עלול להעמיד בסכנה…

אולם מר מירסקי הפסיקו בקול יבש ובמלים ספורות הודיע לו את סיסמתו. בכניעה לאיומים – יכולים אחרים לראות כשרון מעשי. אשר לו – לעולם לא יהא נכון לכך. לא זה הרגע – עת כל הארץ התאוששה מתוך התפרצות הוד של רוח אמונים –המתאים להשפיל ולרדת לרמה של מחזה־התולים, אשר חרף כל התואנות לא ייראה אלא ככניעה עלובה ביותר. אישיותו של מר מירסקי, הריהי דבר פעוט. אולם הוא מייצג עקרון: את עקרון השררה. כל עוד הוא נמצא בראש־השלטון, יחזיק לבל תאונה לו רעה. הכל מחאו כף, ועל כולם הגדיל מר די־מרטן, זה שבדבר מר צ’רנג העלוב העמיד פנים כמסכים עמו. מר מירסקי הודה לחבריו והוסיף כי גם בלאו הכי מוגזמות הן אותן השמועות שהופצו בזדון. הידיעות שבידו מרשות לו לאשר כי התעמולה היא מעשה ידיהם של מספר קטן של אנרכיסטים, ונגדם כבר אחזו בכל האמצעים. בהתאם להצעתו הובא לחדר הישיבות זקן גוץ הדומה לבולדוג; מיכאל לא הכירו עדיין. זה היה ראש המשטרה, כלומר האלוף הממונה על הקצינים והסמלים. הוא הצהיר כי הוא נוטל עליו אחריות מלאה. דבורו הנמרץ והחמור השאיר רושם עז. מר צ’רנג מצא לנכון לומר, כי לנוכח ידיעות כאלה, (הוא מחזיק טובה לעצמו על שגרם להכרזתן), הוא לוקח את הצעתו חזרה. הכל ברכו זה את זה ונדברו להפגש בשעת הטקס.

מיכאל נוטה לדעתו של מר מירסקי למרות הטורח שהיא מטילה עליו. לא הכל היה מחוור בדבריהם של האדונים די מרטן וצ’רנג. אולם דבר אחד היה ברור: הם יראים. ולפחד – הרי זו חרפה. לפי שאי אפשר לבטל את טקס סונטילה הקדוש בלא להיות מוגי לב, ברור שצריך ללכת שמה.

ברם, המאורעות מצדיקים את האופטימיות של מר מירסקי. הכל מתקדם בכי טוב.

קרה ומיכאל ישן כמעט במנוחה הלילה. ראשו אינו כואב. מחשש ליגיעה העתידה החליט הדוקטור ז’קלוב לשפר את טיב מזונותיו ובמקום הדייסה המעוררת בו בחילה, הרשה לו לאכול לחם מרוח בחמאה. ההלבשה אינה נמשכת זמן רב. ומצנפת הפרווה יציבה על ראשו יותר מאשתקד. ברברה מכריזה כי מיכאל – כולו חמודות. הוא מסתכל בראי. לדעתו הריהו מגוחך במקצת. אך אין הוא עומד על דעתו בעקשנות.

כל השרים והפקידים הגבוהים והדוד פול עמהם התאספו באולם הטקס. משנכנס מיכאל יצאו לדרך.

המרכבה הראשונה מיועדת לראש המשטרה, והלז קופץ לתוכה ומזכירו עמו. מיכאל נפגע קשה. לפי שהוא המלך, נדמה לו כי עליו ללכת בראש. אולם לא שאלו לדעתו. הנה מתקרבת מרכבת המלך כדי לעמוד לפני המדרגות. מיכאל קובע בה את מושבו יחד עם הקולונל המתנוצץ כולו במדי השרד הכבודים. העגלה הגדולה זזה, ונושאי רומח לבושי אדום, סובבים אותה. אחריה מתנהלות עוד כחמש שש מרכבות, בהן הדוד פול, מר מירסקי, כל השרים ורבי הממשלה.

מזג האויר – לגודל המזל – כמעט נאה. אמש ירד שלג רב. הבוקר, זו הפעם הראשונה מאז שבועות ארוכים, זרחה שמש חיוורת. שדה־הגן הפך למרבד עצום מבהיק בלובנו. לפי שצריך להראות את מיכאל לנתיניו, הלבישוהו לבנים חמים, והמרכבה נשארה פתוחה. חזהו של מיכאל מתרחב; הוא שואף בעונג את האויר החריף.

עברו את השורג והתהלוכה מתנהלת במסילת אליזבט. מבעד לטור המשולש של נושאי החנית האדומים, מנצנצים לעיני מיכאל המטיילים; בעברו הם חדלים מהושיט זה לזה ענפים ירוקים ומהחלף נשיקות. בחלונות הבתים הנהדרים אשר בשדרה, נראים גבירות, נערים וילדים, והם מנפנפים במטפחותיהם וזורקים פרחים ואגודות־ירק. מפעם לפעם מקריב מיכאל יד למצנפתו וחולק כבוד־צבאי כפי שמייעצים לו. לפניו, בכרכרה הקטנה, רוגש ראש־המשטרה, פונה ימינה ושמאלה ומרבה להתייגע כדרך הקופים.

בלא פגע הגיעו לבית הכנסיה. המשטרה, שטור פרשים בא לעזרתה, עצרה בקושי בעד ההמון העצום שהצטופף בככר והריע לכבוד התהלוכה. קולות שריקה אחדים נבלעו מיד בתרועות הששון וההתלהבות. הטקס, בתוך אולם הכנסיה העתיק, היה נהדר. הגמונה של גרושול, עטוי בגדי הוד עשויים כסף, ארגמן וזהב, פתח בפולחן החג. אין מבינים את המלים. אך תנועותיו היו מלאות אצילות והוד פניו, שגון־שן עתיק להם, והם עטורים בזקן־שלג ארוך, הפיקו מעין הוד שמים. מפעם לפעם עלתה זמרתם של אנשי המקהלה, הלא הם טובי הזמרים של האופרה. לעומתם ענה קולם האדיר של כלי העוגב. מעולם אין קול העוגב נוגע ללב כמו ביומו של סט. סונטילה. אלו הן זמירות עתיקות־יומין. אין מנגנים אותן אלא ביום זה בלבד. הן מנדנדות אותך כבערש, מלטפות אותך. אתה נישא הרחק הרחק, במרומים, בכעין שטף הרמוני של עדנה. אתה אינך קיים… אתה שוכח עולם ומלואו…

הפולחן בא אל קצו. העוגבים נדמו. ובעצם הדממה פורש ההגמון של גרושול את כפיו החיוורות. כל האסיפה מרכינה את ראשה מתחת לברכתן. מיכאל, אף הוא כורע בדקדוק רב על גבי מרבד־הקטיפה שלו. לאטן רועפות מלות הקודש… חסל. הקולונל מרמז למיכאל והוא מזדקף. זמרת העוגבים חורגת שנית, רותחת. קולות־גוֹהא עולים מתחת לקמרונים המשמיעים את הדם. מיכאל צועד בראש התהלוכה, מאחורי ארבעת שמשי־הכנסיה, אנשי מידות עדויים, המפנים דרך ודופקים בקצב במוטותיהם ברצפה. הכל נדחקים לראותו. מטרוניתות מכוונות לעומתו את משקפותיהן. אדונים באים בימים מנסים להדחק בקרבתו. תרועות וקטעי פסוקים מגיעים לאזניו. מיכאל צועד בראש מורם, בלא להוציא הגה, ועיניו נעוצות בלבושם של השמשים המתבדר בלובנו כדמות כנפים מבריקות של חפושיות הדורות.

בעינים ממצמצות משהו, יוצא מיכאל לצידו של הקולונל, אל הככר אשר לפני הכנסיה. ההמון מקביל את פניו ברחש שמחה, אך נהדף אחור בידי הפרשים ואנשי המשטרה. הנה מרכבת־הלנדו. הדלת פתוחה. מיכאל והקולונל צוללים לתוכה. כהרף עין, והמרכבה נעה אחרי מרכבתו של ראש־המשטרה. האחרות מתנהלות בעקבותיה…

יש לומר בלב גלוי. מיכאל לא השתעמם היום בשעת הטקס כאשתקד. מתחת לשמש הזורחת כמעט ותקפה אותו שמחה. האמינו, אם יש ברצונכם, עוד מעט ואמר כי הוא רעב. מיכאל אינו פונה בדברים אל הקולונל לעתים תכופות. אולם הדבר אינו אסור עליו. בנעימה חודרת הוא אומר:

– היה יפה, הקולונל, האין זאת?

הקולונל מסכים עמו בהתלהבות. זה עתה העמיד פנים טרודות. עיניו בלשו על ימין ועל שמאל. עכשיו הונח לו. פניו שקטו. שוב מתחיל הוא לסלסל בשפמו בתנועה המוכרת יפה למיכאל.

מסע השיבה הוא נחמד. על המדרכה מדשדש ההמון בשלג הנמס. אמנם אין להבחין בו היטב מאחורי הפרשים המלוים. אולם בכל קרן רחוב הוקמו בימות והמוני סקרנים מנפנפים בכובעיהם ופורצים בתרועות שמחה. לפי בקשת שלטון העיר הוסכם כי בחזרה מן הכנסיה תעבור התהלוכה דרך “רחוב העם”, הלא היא דרך הסוחרים הגדולה. תחילה עיווה ראש־המשטרה את פניו: הרחוב צר; התנועה והפקוח יהיו קשים ביותר. אולם לבסוף וויתר. תודה לאל. המראה נהדר.

כל החלונות מקושטים בדגלים ובמקלעות ירק. מכל עבר נדחקות דמויות בפנים נוהרות, ופיות נפתחים בתרועה. מפעם לפעם עוברים מתחת לקשתות נצחון עשויות ירק וקרטון מצוייר. המון רב שוקק ברחוב עד כי למרות הוראותיו של ראש המשטרה צריך להתנהל במשך כל הזמן כמעט. הנה כי כן, השהות בידך להתבונן בפני האנשים. אתה רואה את פנים הבתים. זה משמח ביותר. מיכאל השגיח בנערה זהובת־שיער, יפה להפליא, שקראה: “יחי המלך!” עד כי נחר גרונה. הוא חייך לעברה. היא הסמיקה מאד. אך הנה הם נוסעים שנית בדהרה.

… ראו נא! בית ישן ומשחיר זה מקושט פחות מיתר הבתים. בחלון הקומה הראשונה נראה רק אדם אחד, אדון בעל זקן. הוא אוחז דבר־מה בידיו. מהו? כלום זר?… זוהי מעין קדרה, או ספק. הרי זו תיבת־נפץ. צריך להזהיר את הקולונל לבל יבהל. מיכאל גוחן בפנים שוחקות:

– קולונל, ראה נא את האיש הזה הנושא תיבת־נפץ.

הקולונל מביט. פתאום הוא מחוויר כסיד, קופץ על רגליו, מניע את זרועותיו ופוער פיו לקרוא מה… אך טרם יוציא הגה, האיש אשר בחלון הניע ידו….

ברק מסמא, קול רעם כאילו התמוטט העולם ונסחף במערבולת.

חסל: תם ונשלם… עלטה… תוהו…

* * *

ואחר, הקבר נפתח לחצאין, מערבולת אדים מחניקים המתפזרים לאט לאט. קרן אור והמולה עצומה. לפתע, והנה שאגות. אין זאת כי אלו הן שאגות השאול….

כמגיח מתוך חלום לא ייאמן לוחש מיכאל בשפל־קול:

– מה זאת, איפוא, הקולונל?

הקולונל אינו עונה. אז, מתוך מאמץ כביר מרים מיכאל את שמורותיו המכבידות. שוב אין לצדו אלא גוש מט, פצע ססגוני ובו מתבוססת גולגולת נטולת־דמות. כמו מתוך ספוג עצום ורווה קולח הדם…

מיכאל מזדקף, מבעד לחלזונות העשן, הוא מבחין סביבו עמומות, בגופות מחוצות של בני אדם ושל סוסים, בעצמים צהובים, ירוקים, כחולים, שחורים וביחוד אדומים; באברים, בגושי מות ובחומרים ללא שם, המפרכסים עדיין מתוך עוית עצומה. בודד הוא בשדה החללים.

אולם מכל עבר רצים אנשים וזעקות יאוש בפיהם, שתי הברות:

– המלך! המלך!

עיניהם יוצאות מחוריהן. הם פוסעים על החללים, מזנקים כמטורפים… מיכאל מקריב יד אל מצנפת־הפרוה שלו, כאשר למדוהו, ועונה בנמוס:

– הנני.


 

כ"ג. האיש

ב“עתון גרושול” כתוב לאמור:

“קרובה השעה ומבצעי ההתנקשות האיומה, אשר מלכנו הצעיר נמלט ממצוא בה את מותו, ואשר הביאה לידי כמה וכמה קרבנות חפים מפשע, ישאו את עוונם”. החקירה הגיעה אל קצה. לא נותר עוד, אלא לגבות עדות אחת אשר הקוראים יעריכו מיד את חשיבותה. תיכף לאחר מכן יימסרו הנאשמים, אנו יכולים לומר הפושעים, לבית דין צבאי.

מתאשר כי ההתנקשות תוכננה והוצאה לפועל אך ורק בידי ארבעת החלכאים אשר שמותיהם זכו לפרסום עגום, והם נישאים כיום בפי כל. שלושה מהם הכל זוכרים זאת – נאסרו בו ברגע אשר אמרו להשתמש במהומה הכללית ולהתחמק מבית־הפשע. קלניק וקזל נחקרו בחריצות על ידי השופט החוקר, ולאחר כמה הכחשות סתומות נאלצו לבחור בדרך ההודאה; המכשירים והחומרים המפוצצים אשר המשטרה המהוללת שלנו, בראשותו של הקצין החרוץ מר בולג, גילתה אותם בבתיהם, קן לחיי קומונה – לא הניחו כל מקום לספק. הם נאלצו להודות כי המכונה היא מעשה ידיהם. אטיין סבורוק הודה כי הוא הוא האיש הלבוש חום, אשר בא שמונה ימים לפני טקס סט. סוניטלה, לשכור את חדרי הקומה הראשונה שברחוב העם מס' 12. לא נותר עוד ספק אלא באשר לאישיותו של מבצעה האמיתי של ההתנקשות: זה אשר ידו הפושעת זרקה את הפצצה. בכוח תחרות איומה תובע כל אחד משלושת הנאשמים את כבוד־הזוועה הזה לעצמו. ברם, החקירה תקיפה בדעתה כי אין כאן אלא נסיון נואש להציל את ראשו של האיש, אשר עד לידיעות נוספות תראה בו את המארגן האמיתי והרוח החיה באותו מעלל עגום; הוא פייר זולטיק, התועמלן הידוע, אשר פרצופו הפרוע, כפיו השחורות ובגדיו הבלויים משכו אליהם את תשומת לב המשטרה כמה דקות לאחר ההתנקשות, בו ברגע שהיה מבקש להתערב בהמון.

כל מה שידוע על מעלליו הקודמים אשר הזכרנום אתמול, שקריו ושתיקותיו, הכזב שכבר הוכח בטענת האליבי שלו, הטילו עליו עוד אשמות מכריעות כהנה וכהנה. החששות האחרונים – אם ישנם עוד – ייעלמו הערב. ידוע אל נכון, כי למחרת האסון, סיפר השליט הצעיר למקורביו, כי לפני נפץ־המוות יכול היה להבחין בתוי פניו של הפושע אשר גחן על החלון והתכונן לזרוק את הפצצה. התיאור אשר בפיו מתאים ממש לפניה של אישיות זו: פייר זולטיק. במסיבות אלו – למרות הצער וההתרגשות שהדבר יגרום לתינוק היקר, אשר בו קשור גורלה של פנוניה – התברר, כי אין להמנע ממסדר זיהוי מכריע. אם מצב הבריאות של הוד מלכותו ירשה זאת, ייעשה זיהוי זה עוד היום בשעה השלישית.


* *


מיכאל מוטל בלי נוע בערש ההבנה הגדולה, המשובץ פיתוחי כסף, מתחת לחופת הקטיפה הכבדה הרקומה דרגונים מעופפים, ועיניו עצומות. הוא אינו חולה. הוא מכיר את כל הסובבים אותו ורוצה כי יניחו על יצועו את ספריו ואת צעצועיו. אחת לשעתים הוא לוגם כמה לגימות של חלב או מרק, ואחר מכן מניחים לו לנוח. אי אפשר לומר כי הוא חולה. אולם, מרגיז הדבר כי משהו הומה בראשו בלי חשך, כדוד רותח. ומפעם לפעם עולים צלצולי פעמונים ומזעזעים את קרקפתו מיסודה, כאילו מכה שם מישהו בפנים, בפטיש קטן וחד.

המייגע ביותר הוא כי אין הוא יכול להרדם. למרות רצונו, שמורותיו כבדות, כה כבדות עד כי הן נעצמות. אולם מיכאל אינו ישן גם כשעיניו עצומות. הוא רואה לפניו דמויות מתקופות שחלפו בתהלוכה מסחררת, פעם אחרי פעם. הלילה מחשיך, היום מאיר והן אינן מרפות ממנו גם רגע. מאימתי הן כאן? רק שעות חלפו מאז, או כבר ימים ושנים?

מתוך הקפות חדגוניות קרב אל מיכאל ההגמון של גרושול ונושא כפים צחורות לברכו. אך הנה הפך זקנו הנאה לאבק, נתפוקק, פרח לו וייעלם. גלימתו איננה כשם שמיכאל דימה. לא, לא! אין זה ההגמון. זוהי הנערה הקטנה אשר נשקפה מחלונה אל הרחוב, מחאה בכפיה והסמיקה כאשר מיכאל חייך אליה. מה יפה היא! האמנם? כלום אפשר לאמור כי פניה יפים? הם חסרים חוטם. אין בהם עינים, ולא פה, אין מאומה. בעצם, אין אלה פנים. זוהי כעין מסכת־בשר סמוק, דומה לריאה הניתנת למיטסו לפת־שחרית. ריח מגועל נודף ממנה. אתה נאלץ כמעט להסב את ראשך… האמנם היה מיכאל למטורף? אין זו ריאה. תרמית היתה כאן. כשמתבוננים יפה מבחינים היטב בשרטוטי הפנים. אין הם סמוקים, חיוורים הם; חיוורים עד לזוועה. שרטוטי הפה חושפים שינים עקומות. העינים מבריקות כגחלים. הסנטר עטור זקן שחור. לפתע זרוע כחושה הונפה…

אה!… אה!.. שם?

– מחמדי, זהו מר מירסקי הרוצה לדבר אתך.

שמורותיו של מיכאל מתרוממות. האם באמת לא יוכלו להניח לו? לא, בלי ספק… ניחא, ייכנס איפוא…

אומר־כבוד נכנס מר מירסקי, הוא מדבר רכות ומתנצל. לבו דואב על שהוא נאלץ להפריע את מיכאל במקום להניחו במנוחה. ואולם מיכאל הוא מלך, אין הוא יכול להסתלק מעדותו במשפט. זהו הענין. הן מיכאל ראה, האין זאת, את פני האיש אשר באותו יום… באותו יום עברות… נשא את המכשיר האיום… בקצרה, הן מיכאל ראה היטב את פני האיש אשר זרק את הפצצה? אם יתיצב אותו האיש לפניו, הן יכירנו?

כלום יכירנו? אין לו אלא לעצום את עיניו והאיש ניצב לפניו בקומה זקופה. הוא רואה אותו כשם שהוא רואה את מר מירסקי.

מצויין. אותו האיש אסור בידי המשטרה. אמנם, היא בטוחה כמעט כי הוא האיש. אף על פי כן היא תהיה בטוחה יותר אם מיכאל יאשר כי הוא המתנקש. היש בכוחו של מיכאל לקבל מיד את פני השופט החוקר עם סגנו ומזכירו? יביאו גם את האיש. תוך שני רגעים יסיים מיכאל את עדותו… מר מירסקי משתתק. מיכאל החוויר כל כך עד כי מר מירסקי נבעת כמעט. בסופו של דבר אם מיכאל מעדיף הם יוכלו להמתין עד מחר.

לא, לא. הואיל והדבר נחוץ מוטב לעשותו מיד. יביאו נא למיכאל עוד שני כרים וישב. הבי, חושי ברברה…

השופט־החוקר מופיע באצטלה אדומה, סגנו ומזכירו צועדים אחריו. הוא מחווה קידה עמוקה. שני ג’נדרמים נשארים על יד הפתח. איש שידיו כבולות ניצב ביניהם.

מר מירסקי ניגש אל השופט, ולוחש באזנו בחיפזון מלים ספורות. השופט מסכים. וודאי. במצבו של הוד־מלכותו אין דבר טבעי מכן.

השופט מצדיע שנית ויושב בכורסא. סגנו מתישב לצדו על כסא אחר. המזכיר ניגש אל שולחן קטן יחד עם מסמכיו ועטו.

השופט מסתכל רגע קט בפניו של מיכאל, משתעל בזהירות ומסיים את דבריו במהירות:

– סיר, נשיא המועצה הודיעני כי הוד מלכותו מוחל לי, אם חובותי מאלצות אותי לבקש ממנו מאמץ מצער. יואיל־נא להושיט יד ולהשבע כי ידבר אמת.

מיכאל מרים יד ואומר:

– אני נשבע.

השופט פותח שוב באותו קול חמור:

– סיר, הואל נא להסתכל באיש הזה, ולבחון אם לא תכיר בו את האיש אשר תארת, זה אשר ב־14 בחודש זה שרק פצצה מן הבית מס' 12 ברחוב העם.

אחד מאנשי המשמר פוסע עד לרגלי המיטה של מיכאל. האסיר ניצב לצדו. בלי נוע מיכאל מסתכל בו והאיש אף הוא נושא את עיניו ומסתכל במיכאל.

השופט נותן אות והשוטר השני הולך להסיט את הוילונות מעל לחלון, למען יגדל האור ומיכאל ייטיב לראות.

לשוא. אין צל של ספק. הפנים החיוורים והמעונים האלה, בבות־הלהבה, הזקן השחור… אין כל ספק. האיש העומד לפני מיכאל הוא הוא אשר אותו יראה בעינים עצומות. אולי חל שינוי קל בארשת הפנים. שרטוטי הפה המלוכסן אינם כאשר היו…

הנשיא משמיע בקולו החמור:

– אל נא יחפז הוד מלכותו וישקול את חשיבותה של עדותו.

מדוע אין מיכאל ממהר לענות? מדוע אין הוא שם קץ במילה אחת לצפיית־המצוקה שאינה מרפה ממר מירסקי ואף לא מן השופט החוקר? המעט שהכיר את האיש, בעקת מבטו משתנים כמעט הפנים המעופרים, מתכווצים ומתעוותים. עכשיו יודע פייר זולטיק כי מיכאל הכירו. הוא השלים את קרבן־חייו. אף על פי כן, באבדן כל תקוה, נע בו לבו רגע. בפיק ברכים הוא מצפה למילה המכרעת העומדת להתמלט משפתי ילד, המילה אשר בוודאות מלאה כזו של הגרזן בידי התליין, תוריד על צווארו את גרזן הגיליוטינה.

ברם, מיכאל יודע אף הוא. הוא יודע את משמעותן של המלים אשר יוציא מפיו. הוא עוצם את עיניו. שנית קם סביבו החזון האיום של שדה החללים. ריח תפל, ריח הדם עולה בנחיריו. כל הרוצחים מן ההיסטוריה ניצבים לפניו. מאות בשנים מותתו בני קינוף, תלו, הוקיעו על כלונסאות, עינו, הרגו בחרב וברובה, בלא חמלה בלא חנינה. המלכים האדומים, כן קורא להם, ותמיד ענה מבול־דם על הדם השפוך….

השופט־החוקר ומר מירסקי החליפו ניד־עין אילם. השופט־החוקר פותח שוב:

– רבותי, סבורני כי למותר להאריך בהוכחה זו, תועבה לאדם, וכי ארשת פניו של הפושע, אף זו של הוד־מלכותו, נותנים לה תוקף ראוי. יואיל נא הוד־מלכותו ויתן לנו אות לאשר כי הכיר את האיש ואני…

מיכאל פוקח שנית את עיניו, מיישר אותן אל עיני השופט ופוסק את דברו בקול צלול:

– איני מכיר אותו.

מר מירסקי אינו יכול לעצור בקריאת השתוממות. חלף התמהון הראשון והשופט עומד על דעתו:

– ימחל נא הוד־מלכותו… אני מבקש לשאול אם היטיב להשיג…

מיכאל נועץ את עיניו בעיני האומלל, והן פרועות, נרעשות וכאילו שקעו עמוק בחוריהן, בקול חזק ומתריס הוא שונה:

– אני נשבע כי לא זה האיש. הניחו לי. לא אומר עוד מאומה.

בדממה פורשים האורחים האיומים. אין אונים צונח מיכאל על יצועו. לפני עיניו העצומות מתחילה שוב התהלוכה המסחררת של הדמויות המענות.


 

כ"ד. החזון

בשחור הליל מקיץ מיכאל. מה זה יכביד עליו ככה?… אה! אכן בשרו סומר, שיניו נוקשות.

מה השעה? האורלוגין נעצר; בפקודתו של הדוקטור ז’קלוב, בגלל נדודי השינה של מיכאל. תקתוק השעון הפריעהו.

מה השעה? אם יסובב מיכאל את כפתור החשמל יוכל להביט בשעונו. אולם יוסף יתעורר. מיכאל אינו רוצה לראות פני איש, לשמוע קול דברים. הוא יחכה. עצביו מתוחים, הוא יושב במארב בעלטה. הדממה מבעיתה. קול עכבר מגרד, קול חלזון מכרסם, מנסרים כקולות נפץ. ושוב משתררת דממה. ולוואי ויצלצל שעון הארמון הגדול. אז ידע… ידע כמה שעות־חיים נותרו עוד “להם”.

כי הנה הלילה הזה…

ניסו להעלים זאת מעם מיכאל.

כאשר שב לאיתנו (הדבר נודע לעם מפי הדוקטור ז’קלוב) וכאשר שאל את פי ברברה: “ברברה מה עשו להם?” העמידה ברברה פנים אדישות והשיבה בחפזה: “הם עדיין בכלא. בלי ספק יעברו עוד חודש או חדשיים עד המשפט”. ומיד השיאתהו לענין אחר. אז, מובן מאליו, היה מיכאל בטוח כי היא משקרת. הוא חקר את אליאס. אליאס ענה לו באותן מלים ממש. מיכאל לא הפציר בו. הוא הבין. הוראותיו של הדוקטור ז’קלוב הן מפורשות: “יש למנוע מאת הוד־מלכותו כל התרגשות, כל זעזוע עצבים”.

שלשום בא מר מירסקי לבקר את מיכאל (ישיבות מועצת־המלוכה לא נתחדשו עדיין). הוא שיבח אותו בעליצות על מראה פניו הטובים. מיכאל נשא אליו את עיניו, שחריצים כחולים פושטים מתחתיהן מיום ליום, ואמר: “אדוני הנשיא, רוצה אני כי לא ימיתו את האנשים הללו”.

מר מירסקי התנודד באין רואה, ושיבח אותו בעירנות מרובה על יראת־האלוהים שבלבו. אולם אל נא יחרד מיכאל, וישליך יהבו על בית־דין־צדק שאך בידו לבור את הדרך הנכונה בין אהבת האדם והחובה לשמירת האומה. ואחר, צחק בצחוק השונרא שלו וחיכך את כפיו הצחות והלבנות זו בזו.

אז ידע מיכאל אל נכון כי הם הולכים למות.

מאותה שעה ואילך לא היתה לו אלא מחשבה אחת. לדעת את האמת, את כל האמת אשר מעלימים ממנו.

ואל יהי הדבר קל בעיניכם. בימים כתיקונם מתגלגלים עתונים פה ושם. אולם כנראה ניתנו פקודות. לשוא היה מיכאל בולש על ימין ועל שמאל, הוא לא יכול להניח כפו אף על עתון אחד. רק אתמול בבוקר מצא תחבולה. שעה שמר די סילסש נתן לו פרק בגיאוגרפיה ביקש מיכאל רשות לצאת לרגע. בעברו את האסכדרה הבחין בגליון של “עתון גרושול” המבצבץ מתוך כיס אדרתו של מר די סילסש. מיכאל גנב את העתון והצניע אותו מתחת לחולצה. בשעת הסעודה שמר אותו במחבואו. ואחר הצהרים, עת יצא לשוח בגן, קרא בו, הנה כי כן נודע לו כל הדבר.

זה יומיים שארבעת המתנקשים נידונו למיתה. לפי שלאחרונה, הודה פייר זולטיק אף הוא. פסק־הדין יוצא לפועל הבוקר בשעה הששית. בעתון הובאו כל הפרטים, כל סדר הדברים ואפילו צילום המכונה המשוכללת שהובאה מצרפת, העתידה לערוף את צווארם. הכל מובן.

מיכאל לא אמר דבר. אולם בערב, בשעת הארוחה, לא יכול לאכול מאומה. לשוא התחננה לפניו ברברה, לשוא איימה כי תקרא לרופא. הוא אמר בקול יבש: “איני יכול”. מה זה היה לו כי נרדם? וודאי, אין זאת אלא בגלל האבקה אשר יאלצוהו לקחת ערב ערב. ברם, היא לא הספיקה לו. עכשיו, בדממת הלילה, נתעורר מיכאל. רקותיו הולמות. הוא חושק את שיניו לבל יפרוץ בצעקה. מה השעה?

צליל שעון, צליל יחיד. זוהי מחצית השעה; מחציתה של איזו שעה? התם, בתא־הכלא, ישנים זולטיק, סבורוק וחבריהם. הם אינם יודעים מאומה. אולם מיכאל יודע. שחר עולה זה הוא האחרון אשר תראינה עיניהם.

הה! הה! מיכאל מתרומם על יצועו. שם, מתחת למסך, בוקע קו־אור; הוא הולך ועולה, מתבהר… עוד מעט ויעלה אור היום, האור המבורך, אור־המוות.

אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש… כל מכת שעון מכה באימתנות על ראשו של מיכאל ומזעזעת אותו עד למוח עצמותיו… השעה החמישית, השעה החמישית עכשיו!

… הנה יורד התליין בלוית משמשיו אל חצר בית־הסוהר להיווכח אם המכונה כתיקונה. צמדים צמדים, נכנסים אנשי הצבא ומסתדרים לפקודה…

בחשכת המסדרונים סובבות כבר פסיעות אטומות. אלה הם צעדי התובע הכללי אשר בא לגלות לנידונים את פסק דינם. צעדיו של הכוהן נלוים אליו. הם נעצרים לפני כל תא, בזה אחר זה. דלת חורקת על ציריה ונפתחת בכבדות. מעל יצועו הדל קופץ אדם: הה! פרצוף מעונה, עיני מצוקה: “פייר זולטיק, חזק ואמץ; הגיעה שעתך לרצות עוון”.

האיש מגשש, מתנודד על ברכיו ומאסף את לבושיו. הם מסייעים בידו. כלום רוצה הוא לסעוד? הוא גומע כוס יין־שרף…

חמש שעות ומחצה…. הוא מוכן. עטוף בגלימה שחורה הוא מובל אל הכנסיה. השלשלאות שבהן נכבלו פרקי ידיו מצלצלות. עוד שלושה יצורי־בלהות מתנהלים כמותו בפרוזדורים.

הנה הכנסיה. נרות שעווה דהים דולקים משני צידי המזבח. הנידונים כורעים. הכומר הישיש מקיים, אגב לחשים ותנועות של קדושה, את דתי הטקס העתיקים ומתפלל לרחמי השמים.

במה הם הוגים? מן הסתם לא במאומה. רק יחיו בתשוקה את הרגעים הנמלטים מהם, או אולי, בדעוך ישותם בם, באות דמויות מעורפלות לבקרם בפעם האחרונה. הנה הם נישאים על פני נתיב חייהם המסחרר. קלניק מניח אחריו אב זקן, סבורוק – שני יתומים אשר אמץ לבנים לו. וזולטיק נשא לו אשה לפני שנה אחת. אשה צעירה לימים. זה לא כבר נולד להם בנם.

קומו! קולו של הכומר כבה כבר? קומו! קומו אל התליה… יצוריהם משתוחחים. עוד רגע!… קדימה! אגרופים קשים מקימים את הדמויות המתכופפות. לא את כולן. פייר זולטיק התרומם בעצמו והוא צועד לקראת ענוייו בצעד אמיץ.

מעתה הכל מתקדם במהירות מבעיתה. חדר נמוך… ענק שחור ושני משמשיו מזנקים אל טרפם. האזיקים נופלים, המלבושים נפרמים, השיער גזוז, הצוואר מעופר ומעורטל. חושה, חושה איפוא! דלת קטנה נפתחת… לא! עוד רגע. צמרמורת חלפה את יצורי הבלהות… קפאו על עמדם. לא… לא. זרועות חוטפות אותם. לא! זוועה!

– אחד…

– שנים…

– שלושה…

לא נותר אלא האחד. הוא פייר זולטיק. הבו לו חנינה! חנינה! הוא נאבק! הוא נאבק כמשתולל! הוא רוצה לצעוק! הם מושכים אותו! הוא זועק, פיו מזה קצף, נושך, מתפרץ. אחד השמשים כושל. קדימה! הודפים אותו, חוטפים אותו. צעד איפוא, קדימה! הגרדום הנה הנו…

הרף! מיכאל פורש את זרועותיו… הרף! לאחר זמן. עבר המועד, פעמוני המוות מצלצלים…

האורלוגין השמיע קול. אין זה צליל שעה אלא גרזן… גולגולת, עיני להבה כבות…

זעקה איומה פולחת את חשכת הלילה. הנער הנבעת מתפרץ אל החדר.

פניו מעוותים, זרועותיו קפואות, מיכאל שואג שאגת מוות. ולפתע צנח על ערשו מתעלף.


 

כה. על עברי פי תהום

זהו הלילה, לילה בלי מצרים. קרקע התהום. הכל אפס. פסו החיים. מה הם החיים? הנה התוהו.

על פני ים המוות צפה אדווה. במעמקי התהום נשימה חלפה. מה? משק כנף בלילה? צלילים זעים? שם ממעל כל היקום. יקום לאין תכלה. או אין מאומה.

רחש. רחש. שוב תנודה. אלם. הקיים שם דבר־מה? בין צללי העלטה המכבידים ינודו חרש זרמי פרצים.

משהו חרד כאן. היכן? איפוא? הבלים, זהו הלילה. לילה עצום לאין תמורה. אל ינוע הדבר 1 זהו הלילה. הרים, הררי הרים קורסים, ובעקבותם אחרים… אני אומר לכם כי משהו חרד כאן.

משהו חרד פה. אנחות עולות. תנודה. לחש. ראו… מה לראות, אין מאומה. במרומים, למעלה במרומים?… רק לילה. אפלה.. האם אין זו קרן אור?

… קרן אור בקעה.

העלטה שלטת. צללים משתערים, וחמסו, וחנקו, והתהוללו, הם המושלים. שלמה עוד אזיקים וכבלים, שלמה אשדות, סופות־שלג, עלעולים וזרמות־מים איומות ושוקקות ?

אין בכך ולא כלום. קו אור בקע. אולי בכוח המלחמה בא, מי יודע?… תא החיים, חפץ אתה להלחם? הנה מלתעות אימה מגחכות, מוריקות אדי־נגף וחמרי חלבון ומורסה מטונפים; פצעים נוקבים, מציצות זוועה, עניבות מחניקות. כפות־מפלצת חוטפות, צפרני חיה ננעצות, מחושים, צמיגים וטבעות לאין קץ לופתים אותך. אתה נאנק!… אתה קורס!…

טרם… קדימה 1 הכל נגדך. כל מכמרות המוות והאימה. אולם התם, קרן אור מנצנצת; אכן, מעבר מישורים בלי־מצרים, מעבר לאדמה ולשאול, קרן אור מנצנצת… היא שוחקת. היא היא.

היא היא. הצטופפו לעלות בהתקפה מכרעת, צללי העלטה, אזרו כוחכם דמויות יסורים, יצירי כשפים, רחשי חרפה שכמותכם. דמויות בלהה ללא כינוי. אזרו כוח. אולם אנה באה עצמתכם? מה עלה לאיומיכם? וכבליכם אים?

… השחר. אני אומר לכם כי השחר עלה. רוח חזקה חולפת ונוהמת בחשאי. הלילה מש. מעטהו נתפוקק. אדים עולים, מהם מוורידים, מהם מכחילים. בכל היתה התנומה: עתה הכל חרד, נע מתקומם. הנה ריחות האביב… משוכת שושנים… מצילות של עדר עזים… קמצים, קמצים לבנים, הערפל מתפזר. מבין לחלזונות מופיעה תכלת הרקיע. בכל תכלת, ובה יחולו בני ילק במחולות חמודים. מהם כחולים ומהם ירוקים. בסחרחורי פלאים הם סובבים. ולפתע קפאו, כנפיהם מתלבטות. שם במרומים עומד האחד בלי נוע. היתר נעלמו. אך אין בכך ולא כלום 1 להביט בו זה עונג חמוד ונוסך שלווה. אתה לאה כל כך 1 הוא און־חיים, יפעה, אור. מסביב לו שבים כל העצמים לשרטוטיהם. הנה הקירות והדמויות שעליהן. הנה שם הנברשות על האח. הנה עששית הלילה… חופת הקטיפה… הנה…

קול דק ורפה עולה:

צפרא טבא, ברברה.

רבון העולמים!…

כמשתוללת גוחנת האשה הבשרנית אל הערש. פניה שהחווירו נרעשים: עיניה אדומות, לחייה שקועות. האין זה חלום?….

מיכאל, מיכאל פעוטי….

מיכאל? מי הוא? אה 1 אכן, אמת הדבר.

ושוב ממלל הקול הדק רכות:

כן כן, את רואה, הנה שבתי.

מיכאל שב.

הוא שב מגיא הצלמוות הנעלם אשר שלוש פעמים הכריזו הרופאים הנקהלים מסביב לערשו כי כבר שקע בו.

ובפעם הראשונה מאז שמונה הימים, אשר בהם תפורסם ברחבה הגדולה הודעה על מחלת המלך, התמלט מפי ההמון החרד רחש הרווחה עצום. לפי שקרא בו כלהלן:

“הטבה ניכרת חלה לפתע במצב הוד־מלכותו. הכרתו שבה אליו. הקדחת חלפה”.

למחרת הודיעו העתונים:

“הלילה עבר על הוד מלכותו במנוחה. עם יקיצתו יכול לגמוע כפות חלב אחדות. למרות חולשתו הרבה, חזקה תקות הרופאים. הקדחת לא שבה”.

לאחר שני ימים:

“בזה הננו להודיע כי הוד מלכותו הולך ומחלים ולא תפורסם עוד הודעה יומיומית על מצב בריאותו”.


 

כו. חמק ועבר

אין זה חלום… עצים, בתים ועמודי טלגרף חולפים משני עברי המסלה עד לעצירת נשימה. על פני הרים ומישורים שוטף המסע המהיר, על פני נהרות הוא מפליג, ושעה שעה, הוא מתקדם עשרים פרסא. הוא נושא עמו את מיכאל לקראת אדמת־האור אשר במערב, אל חוף התכלת, לדלוק אחרי השמש.

אין זה חלום.

לכשיצא מיכאל מן האפלה, התכנסו הרופאים להתייעצות. כולם הסכימו לדעתו של הדוקטור ז’קלוב: מיכאל הבריא. אין הוא צריך אלא לשוב לאיתנו. הם הכינו בעבורו מידה מרובה של תרופות ואבקות ודיאטה מחזקת.

אך דא עקא, לשוא כפה מיכאל את כל כוח רצונו הטוב. ידו קצרה מהגיח אל קרבו אף שמינית מכל אשר צווה. וכאשר אמרו להעמידו על רגליו, ראשו עליו סחרחר, ואלמלא היתה ברברה שם – כי אז נפל ארצה. אז התירו לו לשוב ולשכב במנוחה שלמה. רק זאת היתה משאלתו.

לכשחזרו הרופאים לא שבעו נחת. פתחו בויכוח והם מעיפים על מיכאל מבטים איומים. אף על פי כן, אין זה פשעו: הוא לא היה מבקש אלא לאכול ולעמוד הכן לשביעת רצונם. אולם כאשר אינך יכול…

כעבור יומים התכנסה התיעצות חדשה. הפעם נוסף על הרופאים עוד אחד. היה זה אדם גוץ, בעל זקן ומשקפים, עיניו ערות, תנועותיו נמרצות, ותו אדום על דש הזיג אשר לו: הלא הוא הדוקטור בּוֹנר המהולל מן האקדמיה לרפואה. הוא בא מפריס, כמו היקרים שבצעצועיו של מיכאל.

לכבודו דיברו צרפתית. הוא חייך חיוך קל, ישב לצד המיטה בלא לחשוש לנוהג המקובל והציג כמה שאלות. שאר הרופאים נחפזו לענות לו, כאילו היו יראים מפניו. הוא כמעט ולא הקשיב להם, שסעם בדברים ולא גרע עינו ממיכאל כשהוא אוחז בידו.

לאחר מכן הטרידוהו במקצת. הרופא ביקש לבדוק כל טפח וטפח בגופו של מיכאל. מיכאל נכלם. חרפה להראות לאותו רופא מפריס את מלך פנוניה והוא כה כחוש. הוא מתנצל: “היודע אתה, לפני המחלה הייתי הרבה יותר שמן”. הדוקטור בונר טלטל את ראשו: "הרבה יותר? סוף סוף… על כל פנים, מעט. טוב ויפה. הפרופיסור בונר משש את בטנו של מיכאל, הקיש על גבו ועל חזהו. ואף אמר אליו בלי לחשוש לנמוסין: – “השתעל נערי, השתעל”. מיכאל הפקיר עצמו בידיו מתוך תבונה. אדון קטן ושמן זה מצא חן בעיניו. ומלבד זאת, העמידו יתר הרופאים פרצופים מגוחכים כל כך!

כשכילה הדוקטור בונר את מעשהו ישב שנית. רגע קל לא דיבר דבר, והוא מפרך את אצבעותיו כאילו אמר לעקרן. ואחר, שאל פתאום את מיכאל:

– מה דעתך על נסיעה קצרה?

מיכאל הביט בו נכזב במקצת.

– אני סבור שאצטנן.

והסביר כי בוידלו הקור חזק. ואת טמסניק אינו מחבב הרבה….

מר בונר משך בכתפיו. לא במחילות פראים אלו אמורים הדברים. הוא עומד לשלוח את מיכאל הרחק הרחק, אל חבל הארץ אשר וודאי שמע את שמעו: אל חוף הים התיכון. שם השמים תכולים תמיד. זוהי ארץ שטופת שמש, ארץ פרחים ודקלים. היא נקראת קאן.

קאן… אכן, מיכאל זוכר. תמונה שראה בספר הביאתו תכופות לידי חלומות. הים שם כעין הספיר, מפרשים צחורים. הכל מזהיר באורה. על החול משתעשעים תינוקות.

עיניו אורו. הוא לוחש:

– הה! מה חשקה נפשי בכך!…

אולם מיד הוא מוסיף:

– איני יודע אם הדוד פול ומועצת השרים ירשוני….

מר בונר משסע אותו:

– דאגה זו שלי היא.

והוא פונה אל הרופאים האחרים, תובע מהם מענה. מראהו חמור, תנועותיו נמרצות, כאילו הוא קורא לפניהם שיעור. מילים ארוכות משהו מרחפות על שפתיו. הצטברות דם במוח, חוסר דם מבהיל, מועמד לשחפת, אטויזמוס, התנוונות, אורגניזמוס רופף… הוא מדבר בקול צלול, במהירות כמי שאינו עשוי לשנות. הוא משתתק ועיניו הערות משוטטות עליהם בחשדנות.

עבר רגע קל, והפרופיסור איסמין מן הפקולטה בגרושול, מנסה לגמגם משהו… דיאגנוזה מובהקת… נקבעה בתשומת לב מרובה… פסימיזמוס העובר על המדה… אכזריות כלפי עניני המדינה…

אולם הדוקטור בונר מזדקף כתרנגול, מסמיק כולו, חובט באגרופו על השולחן ופותח לדבר בקול רם מאד. מיכאל אינו מבין הכל. אולם דבר אחד ברור, דבר אחד קורא הדוקטור בונר בכל כוחותיו: הוא איננו מוכן לקומדיה עלובה; הוא יסיר מעליו כל אחריות, הוא יפנה אל דעת הקהל באירופה… וכי מה זאת אומרת? ברברה משקיטה אותו ומרמזת לו על מיכאל.

הדוקטור ז’קלוב מציע לפני האדונים לעבור את הטרקלין הסמוך. בטרם יצאו נותן מיכאל אות. הוא רוצה לאמור עוד משהו לדוקטור בונר.

האיש הגוץ ובעל הזקן נגש אל משכבו. מיכאל לוחש:

– אדוני, אני אשמח מאד… המאמין אתה כי יניחוני לנסוע?

עיני הדוקטור בונר מנצנצות מאחורי זגוגיות משקפיו. הוא אומר בקול צלול:

כן נערי, אני מבטיח זאת.

אגב תנועה ספונטנית מושיט אליו מיכאל יד קטנה וכחושה שעורקיה מכחילים.

לאחר מכן, היה מיכאל עייף מאד, ותנומה קלה נפלה עליו. כשהקיץ, והנה ברברה לבדה יושבת ליד ערשו. את מטפחתה אחזה בין אצבעותיה, ועיניה אדומות. משהו לח מתנוצץ על לחייה. מדוע בכתה? לפתע הבריק רעיון במוחו של מיכאל. ראשו איננו מוצק עדיין למדי. אולי לא הבין כהלכה זה עתה. ארץ נאה זו אשר אודותיה דיבר הרופא, איננה אולי זו אשר דימה מיכאל. עכשיו הוא נזכר בתמונה אחרת, הדומה אף היא לארץ הפלאות אשר בפי מר בונר. אף היא שופעת נוגה ויפעה. פרחים בה וצפרים ומלאכים רוכבים על ענן מנגנים על הנבל. זהו גן־העדן. בקול דק וסקרני שואל מיכאל:

– ברברה, האמנם אני הולך למות?

ברברה מתחלחלת. הה! מחמדי, הס מלהזכיר. הרי לך רעיון! מדוע בכתה ברברה? היא לא בכתה. או אמנם בכתה משום שהיא סכלה. אדרבא, היא שמחה, שמחה מאד. ידע הלז להטיח דברים בפניהם, אותם חמורים פתאים ונקלים… אולם מיכאל מפסיק אותה:

– יען כי, יודעת את, לא כדאי לבכות. אני, אחת היא לי.

ברברה מנידה ראש. עיניה מלאות דמעות. הה! מחמדה הרע אומר לגרום צער לברברה שלו! אולם לא, מחמדה אינו הולך למות, כי חיה יחיה וישוב לאיתנו לגמרי באותה הארץ היפה… מתברר שמיכאל הבין כהוגן. לא על גן־העדן דיבר הדוקטור בונר אלא על אותו חבל־ארץ. ברם, כזה כן זה רחוקים הם ממנו ובלתי־מושגים. האחד בלב השחק בלא מצרים. ומשנהו הרחק הרחק, התם מעבר לגיאוגרפיה. נהרות והרים יפרידוהו ממך, מישורים עצומים, עמי נכר, גייסות, חומות וכתבי חוקה…

– המאמינה את ברברה באמת, כי יניחוני לנסוע?

ברברה מטלטלת את סנטרה פעם אחרי פעם. הן מחמדי, הן. היא בטוחה בכך.

– אם כן הוא בעל יכולת, דוקטור בונר זה?

הן. אדיר הוא. כוחו העצום ככוח המדע והאמת. אולם טבעי הדבר כי ברברה אינה מדברת במלים רמות כל כך. היא אינה אלא חוזרת בהתלהבות:

– הוא עצום. אנו נסע.

מיכאל עוצם את עיניו שנית. אשרו רב מהכיל. האגדות המסופרות בספרים אינן דבר־פלא

גדול יותר ממעשה זה שלו. שנתו שלווה, עמוקה ומרעננת. שעה שהוא מקיץ בבוקר, הוא כהמום־חושים רגע קל… דבר מה מזהיר בקרבו עד כי הוא ירא במקצת… ופתאום הוא זוכר. כלום אפשר כי הדבר יקום? כלום אין זה חזון־לילה אשר עוד מעט וימוג? מיכאל קורא בחרדה:

– ברברה!

היא נחפזת בפנים צוהלות.

– כיצד ישן מחמד!

אולם מיכאל אינו שומע לה. בקול נמוך ומרטט הוא שואל:

– האמנם הם מרשים?

אל נא יחשוש מיכאל. נסיעתו של מיכאל בטוחה. העתונים הודיעו על כך.

אין זה חלום. המעשה ביסמין הפלאי אינו אלא בדותה. כן מקרה הנסיכים הכלואים. שהם נמלטים. אלא, שבמקום יוני־הקסמים הנה בא אדון גוץ בתוו אדום וגאל את מיכאל.

הדבר הוחלט במועצת השרים. מיכאל יסע כשאך ירשו לו זאת כוחותיו. אכן, לשם כך הוא צריך לאכול. תנוח דעתה של ברברה: הוא יעשה כל אשר בכוחו. ופתאום, בקול נפתע ובכובד ראש הוא מכריז:

– יודעת את? כמדומה לי שאני רעב כמעט…

……………….

מכורבל בפרוותיו, כר רך מתחת לערפו ועור דובים על ברכיו מצטנף מיכאל בכורסא, בטרקלין המסע, ומשקיף מבעד לשמשות החלון על מראות הנוף החולפים. מימין ומשמאל, מאופק עד אופק, מכסה מרבד שלג עצום את עין האדמה. פתים צחורות מתדפקות לפעמים בשמשות. השחק אפור וכבד. מנהמת־שואגת מפלצת הברזל ומזנקת קדימה דרך יערות חשופים, בתות עגומות, ושטחי ערבה אבלים. היא עוברת על פני יאורות קפואים למחצה, על פני חופים שוממים, בצדי אגמים השרויים בשלווה; תוך עמל היא מתרוממת במעלה למסילה ולפתע פורצת בצעקת יאוש אל נקבות ההרים. חפרפרת אימים; היא עוברת דרכם בשאגה מן הקצה אל הקצה, מגיחה אל אור היום בתרועת נצחון ושבה לדרכה. בתים, מגדלי פעמונים, וארובות מעלות כעשן משתרכים בהפסקות. היא מקבילה את פניהם בנהם, נושפת ועוברת. רק לפעמים, תכרסם העייפות רגע את ערקובי הפלדה שלה. היא צונפת, רוקעת ומתנודדת. חרחוריה מתפשטים. בנינים קרוצי אבן ולבנים חולפים מכל העברים זה אחר זה. הולכים הלוך ורב. היא נאנקת, פולטת עשן ונצמדת לקרקע. היא עומדת בלי נוע, נטולת־נשימה. מתחת לאולם המזוגג מתנועעות דמויות. נשמעות הברות המזכירות שם משמות הגיאוגרפיה. ואחר, צלילי פעמון נישאים. שריקה חדה פולחת את האויר. המפלצת התנודדה; חרדו טלטליה, והיא משה, נושמת ושואפת, צוהלת וחורקת, חורגת מכבליה, ולבסוף שבה לדרכה ומפלחת הלאה והלאה אל לב אירופה.

אתמול הצהרים יצאו לדרך. מיכאל יודע כי לא יגיעו למחוז חפצם, אלא מחר בבוקר. אולם עכשיו, בערוב היום, מעיקה עליו לאות קלה. ביקש לשכב. כיבו את האור. באפלולית המלאה רחש ותנודה, נבוכים עשתונותיו ונפוצים. מה תארך העת! אתמול, כל שעות הערבים, והיום כל היום כולו, הם מתגלגלים ומתגלגלים. מישור ירדוף מישור, גבעה תרדוף גבעה ועיר תרדוף עיר: בלי קץ ובלי גבול. לשוא תחלופנה השעות, לשוא יכלה הקטר את כוח ריאותיו. נדמה, כאילו שלא יגיעו למחוז חפצם לעולם: כאילו תזדקרנה מתחת לגלגלי המסע, בלי הרף, עוד ערבות בלי מצרים, עוד כברות־ארץ, עוד אדמות שוממות וכרכים על כרכים. בּכּל אותם שמי האפר. פס השלג וגשם עגום מנקש בזגוגית. ואחר אתא ערב. אורות מתנוצצים פה ושם את חשכת המצוקה.

האמנם אמת הדבר אשר אמרו לו למיכאל? האמנם לקראת ארץ השמש ישאוהו ולא אי־אנה? האם לא טמון כאן איזה כוח־שטנים המרחיק אותם מן המטרה במידה שהם מתקרבים אליה? האם אין כוח זה מרחיק וממשיך לאין גבול את פסי־העשת הכפולים ואת רשת חוטי־הטלגרף בסחרחורת־המיתה? האם מצפה להם מישהו? אין יודע. בכדי טורחת הרכבת בלילה האטום. אנה באו? אנה פניהם מועדות? אם אומנם קרבו כבר אל הארץ הברוכה, האם יתגלגלו עליהם רחמי השמים? והרי לך: שואה מתחוללת. נדי מים סוערים, מתנפצים וזורמים. קולות שטן שואגים. מתוך גרון הפלדה שלו קורא להם סוס־הבלהות לקרב. הם עונים לעומתו באיומים. הלאט אלה הם האויבים העצומים אשר יסתערו על המסע הגואל בדרך מעברו, יאחזו ולא ירפו ממנו. הם לא יניחו למיכאל לברוח ולהתחמק מהם. בזעקות־אימים הם מתפרצים בעקבותיו ומושיטים כפות מגודלות־צפורנים. הלא הם הפרשים האיומים מאולם המשמרות, המרגיזים ארץ בדהרותיהם. הלא הם כל בני קינוף אשר חרגו ממסגרות הזהב שלהם והם מרימים את אגרופיהם ומחרפים את הפליט. הנה שם מר מירסקי גופו רכוב על גב היפוגריף.10 שם הדוד פול, שם בוריס, לדיסלס, סרג', אטיין והאחרים עמהם. הם צועקים, מרעימים פקודות, הודפים זה את זה… צריך להתחמק מהם. חזק ואמץ, הקטר! חזק ואמץ! כוחו של הקטר רפה, נשימתו פסקה. הוא מתנודד. חזק! מיכאל מעורר אותו בכל מאמצי־כוח. לימינו עומד הדוקטור בונר הטוב, ואף ברברה. הם דוחפים ככל יכלתם, אך העמל קשה. נגדם יצאה הסופה וכל חילות האויב עמה. שעות תרדופנה שעות. קרב־החמס, הומם ונטול חמלה, הולך ומתמשך בלב צללי עלטה שואגים ומשתוללים.

…מיכאל מקיץ. איו? מבעד לסדקי הוילאות מסתנן אור היום. הרי שהבוקר הגיע. והם לא הגיעו למחוז־חפצם, הם מתגלגלים ומתגלגלים. אם כן… אם כן, רמוהו, או אולי צדק החלום… מה הרעה החדשה הצפויה להם? צריך לדעת. ומיכאל קורא:

– ברברה! ברברה!

כלום נעלמה גם היא? לא לא, הנה הנה.

– ברברה, האמנם…

ברברה אינה עונה. אלא היא נוגעת במוכני אשר לוילאות… נקישה אחת והן הורמו. אור פורץ; מסמא כל כך עד כי מיכאל אינו רואה עוד מאומה, מאהיל בכפו על עיניו. מבעד לאצבעות מסתננות קרני זהב משתלהבות, קרני ברקות וספירים.

ברברה מרימה אותו, מליטתו באדרת, נוטלת אותו בין זרועותיה החסונות – משקלו כה קל! – ונושאתו עד לחלון.

– ראה, מחמדי, ראה!

מיכאל ממצמץ בעיניו. האור נוקב אותן. לבסוף הוא מביט. הוא פוער פיו לצעקה וקולו נאלם, שפתיו פתוחות למחצה…

היא היא!…

ברברה אחוזת פחד, מנסה להחזיר את הילד אל יצועו, לבל יצטנן. אולם צפרניו של מיכאל ננעצות בבשר זרועה. הוא לוחש בקול שוקק:

– הה! הניחי לי, ברברה, הניחי לי!….

ועיניו הפקוחות לרווחה מלאות ממראה הים רחב־הידים, יסוד האם של כל היקום.

בא ונהיה. דמויות הזוועה נמוגו, נפוצו צללי העלטה הכבירים, גזו פרשי הבלהות אשר רדפו את מיכאל בדהרתם, גזו ואינם. מיכאל בן־חורין. הוא נושם לרווחה. שם ויחי. אמת דבר הסיפור. הנסיך יסמין נמלט.


 

כז. באר התכלת

מיכאל יושב על הגזוזטרה, בחיק מושב השעם, ועסוק בנעימים. מפעם לפעם הוא מעביר את כפו על ראש נלי המצטנפת לצדו כפקעת. הוא צופה למרחק, אל הים בכחולו, אל שני אייו, ואל האסטרל האדמדם. הוא מביט על סביביו, על הגן הטרופי, בעל נטעי הפלא והפרחים המבריקים. בנפש סובאת, בלא לאות, בלא זהירות, הוא שואף רוח.

זה שמונה ימים שמיכאל הוא אורחה של הריפובליקה הצרפתית. הוסכם כי יסע בעילום שם. הנה כי כן, הדברים פשוטים הרבה יותר. לכשהגיעו לעיר, בבית הנתיבות, לא היה צריך אלא ללחו. את ידו של סגן הנציב אשר בא לברכו לבואו, ולומר: “אני מודה לממשלת הריפובליקה על תשומת לבה הנדיבה”. לאחר זאת עזבו אותו לנפשו במנוחה שלמה. תיכף עלו הוא וברברה למכונית ונסעו אל מלון ולדורף, על צלע גבעת קליפורניה המגדלת אילנות ופרחים, אשר בו נשכרו חדריהם של מלך פנוניה והפמליה שלו.

מתברר, כי בשעה זו אין עניני הכספים של פנוניה מזהירים כל עיקר. אכן, זהו מזל מיוחד. נוח לו הרבה יותר. זולת המשרתים לא באו עם מיכאל, בתורת בני פמליה, אלא הדוקטור ז’קלוב והנסיך מאינר, מפקח הבית, שבא במקומו של הקולונל קרמוב. הם דרים בקומה השניה. ולמיכאל ייחדו שני חדרים נאים באמצעיתה של הקומה הראשונה, למענו ולמען ברברה. אכן, אין הוא צריך ליותר מכך. אליאס והנערה המשרתת דרים באגף האחורי, ובו גם הטרקלין ואולם האוכל.

שני ימים לא יצא מיכאל לשוח אלא לגזוזטרה בלבד. מן היום השלישי ואילך התירו לו לרדת מעט אל הגן, אשר אחת מחלקותיו נועדה אך ורק למענו. על יתר דרי בית המלון נאסר להכנס שמה.

מקץ שבוע ימים יצא מיכאל, בפעם הראשונה, לטייל במרכבתו. מרכבת־לנדו ומכונית עומדים לרשותו. אולם הוא כמעט ואינו מטייל אלא במרכבה בלבד. מתברר כי עניניה הרמים של פנוניה קוראים את הנסיך מאינר ואת הדוקטור ז’קלוב לבוא כמעט יום יום אל העיר הסמוכה מונטה־קרלו. ולפי שהדרך רחוקה במקצת, הם נוסעים במכונית. את המרכבה הם מניחים למיכאל. וכי לא אחת היא לו? אליאס עולה לדוכן לצדו של הרכב. ברברה מתקינה עצמה על המושב הקדמי, למולו של מיכאל. הנסיך מאינר הציע אגב שחוק נסתר, כשהוא מחליק על אנדיפיו המבהיקים: “אם לא ירע הדבר בעיני הוד מלכותו, נחדל עתה מן הפרוטוקול”. והם חדלים ממנו.

רב העונג לשוטט חרש על פני ארץ מעלה ניחוח ללא בני־לוויה זולת שני אדונים הרוכבים על אופנים, מרושלים למדי, אשר מונו מטעם ממשלת הריפובליקה לשמור על מיכאל.

הנה תתפתלנה דרכי עקלתון חמודות בין משוכות פרחים ומימוזות עצי זית מעוקלים ערוכים על צלעי גבעות של פרחים. שדמות ורד וקרנפול מפיצים ניחוחם. מבעד לשורגי האפדנים מנצנצים סבכי עצים מרהיבי עין. פרות־זהב מצהיבים בין ענפי ההדר. וכמעט יום יום, על כל פנים עם עקולי המסילה, משתרעת לעיניך רצועת הים; ים כחול בעוזו, עטור רצי כסף שמפרשים צחורים משרכים נתיבם בו.

לאן נעלמו הזמנים עת מיכאל לא חרף נפשו ולא יצא אלא במין תיבה נשגבה מהגיע אליה, שטור פרשים משולש משמש לה מגן, והיא דוהרת בשעטה על פני הרחובות? זה היה רק אתמול, ועתה מה רחוק כל זה. עכשיו מתגלגלת מרכבתו בעצלתים על פני המסילות הלבנות; וכשהעליה קשה ביותר – יתנהלו הסוסים צעד בצעד, ושומרי הראש אשר מטעם הריפובליקה ירדו מעל אופניהם וינגבו את מצחם. ממפתני הבתים מסתכלים אכרים במיכאל בלא להסיר אפילו את כובעיהם לכבודו, הם ממעטים להתבונן בו מאשר באליאס שגלימת הזהב שלו מכהה את העינים.

בעברם בעיר ייעצרו לפניהם כמה מן העוברים והשבים. גבירות אנגליות כעורות במידה לא רגילה, מסלקות רגע את צעיפיהן הירוקים, מפשקות שפתיהן בהעוויה זו המכונה בפיהן צחוק, וצורחות זו אל זו: “הראית? תינוק מסכן!” ופה ושם מכוונות אליו לפתע פתאום נערות אמריקאיות יהירות את מצלמותיהן! קרק! מיכאל ייקבע באלבום שלהן, בין הפורטרט של מר לה־ברני ובין תמונת הפירמידה הגדולה. אך רובם של האנשים כמעט ולא יעיפו עליו מבט אחד כדי להסתכל בו. כבר ראוהו, או שאינם מכירים אותו. אין הוא דבר יוצא מגדר הרגיל. הוא אינו מלך. אין הוא אלא נער רפה אשר בא בלווית אומנתו לבקש את השמש כי תסעדהו למען יחיה. רב הוא העונג לצלול ככה בכעין חיבה סתומה ומעורפלת, לחדול מחוש עצמו מובדל, להיות כמעט ככל הבריות, כאחד מן העם.

אמנם, מיכאל אוכל את ארוחותיו בחדריו, ובגן נועדה חלקה מיוחדת בעבורו. אולם אין זה מונע בעדו מהפגש בבריות האחרות הגרות בבית המלון. אתה נתקל בהם במדרגות ובמסדרונים. במקום להיות כלוא בדד בארמון מפואר, מובדל על ידי קירות ציקלופיים ושורגים שאין לעברם, כמעט יוכל מיכאל במעט רצון טוב להשלות את נפשו כי אין הוא אלא נער עם כל הנערים; אלא שהוא רפה מהם ורק מתוך זהירות יבודדוהו. הפרוטוקול, עם כל היותו שקוע בתנומה, אינו מרשה לו להתערב בחיים אשר מסביבו. אולם הוא משותק עד כדי כך, שמיכאל יכול לבוא עמהם במגע. וזהו עונג חדש ומופלא.

מיכאל יושב בגן, מתחת לסוכך הגדול, או מקנן בחיק כורסת השעם אשר בגזוזטרה, ומסתכל ביוצאים ובבאים. מביט בשעשועים ושומע את התרועות ואת קולות הצחוק. לא עברו ימים מועטים וכל הפנים מוכרות לו. בלא שידבר עמהם מעולם ­ כמעט לא נפגשו מבטיו במבטיהם ­ רכש לו מיכאל המון ידידים חדשים שמעשיהם ותנועותיהם מעירים בו ענין ההולך ומתחדש בלי הרף. חמשת ילדיו של הגנרל הארגנטיני יבדרוהו שעות על שעות. את ילדותיה של המטרונה הספרדיה, השוכנת באגף־החצר, הוא מכיר בשמותיהן, הרוסי השמן, הסוחר בנפט, אותו האדון הצנום והקרח הלא הוא הפייטן, סוכן הבית, אנגלי ישיש שאינו פותח את פיו מעולם, המטרונה הלבושה סגולים, המטרונה החיגרת, כולם פנים מוכרות הן לו. ברחוב אינו יכול להמנע מחייך כמודע לעומת עיני הגביש המכוונות אליו, עיני הגביש אשר לזוגות הצעירים, השוודיים, שחלף על פניהם באחד הימים, על מדרגות חזית־הבית. מאז יצא לאויר העולם, לא חזה מיכאל בדמיונו משהו רב תמורה ולהט כמחזה הזה.

אנשים רבים כל כך אינם יכולים למשוך את תשומת לבו בלא שיבדיל ביניהם בסימנים מיוחדים: רבים אינם מעירים בו אלא סקרנות בלבד; אחדים מעירים בו חשד או גם שאט־נפש; כגון אותו גנרל גרמני ישיש אשר משערת נוקשה ולבנה חוצה לשנים את פרצופו הסמוק. אכן, יש בהם רבים אשר להם הוגה מיכאל ענין קרוב יותר. אילו הרשה לו הפרוטוקול כי אז היה שמח לקרוא שלום בתנופת יד אל שלוש בנות איטליה הפעוטות השוחקות לעומתו בחן רב כל־כך כשהוא מופיע בבוקר על הגזוזטרה. ומדי פעם, כשהוא רואה בגן את המטרונה הישישה הלבושה אפורים, או את ידידתה האמריקאית הקטנה שגון פניה כעין הדר והאלמוג הוורוד, ושער11 מלא עדנה.

מדוע? מי יענה על כך?

מה נעימה, מה יפה ומפוארת היא הגבירה הישישה הלבושה אפורים. שמה מדם די סטן. ברברה ­ המכירה את הכל בשמותיהם ­ אמרה זאת למיכאל. בעלה היה ציר. היא צרפתיה. היא לבושה תמיד בשמלה מצבע העננים. צעיף שחור מכסה את שערות השיבה שלה וצונח על כתפיה. כמעט יום יום, בשעה קבועה, מובילה אותה ריבה אחת אל הכורסא אשר בגן מאחורי פנת הארזים הצפופה. היא מתנהלת לאיטה ונתמכת במטה. כמעט עיוורת היא. דמותה מזכירה את הפיות הכואבות שנפלו קרבן למעשי כישוף מקוללים, ואשר מתחת למעטה הכמישה שלהן, עודן רחמניות ומרבות סעד.

לגברת די סטן יש ידידה פרועה ומשתוללת, היא לילי וֵיר, האמריקאית הקטנה שגון פניה כעין הדר והאלמוג הוורוד, ושערותיה כלהבה. זוהי בתם של האדון והגברת ויר, בעליה, המופלגים בעשירות, של הספינה הלבנה המתנדנדת בנמל ממול ה“קרואסט”. הם גרים בכל האגף השמאלי שבקומה הראשונה. אדם זה, חסון ומגולח למשעי, צבר הררי זהב ההולכים ומתרבים מיום ליום על ידי דחיסת נתחי בשר חזיר אל תוך תיבות בדיל. מעולם אינו פונה בדברים אל איש, בבוקר הוא משחק גולף בשקט, אחרי הצהרים הוא נוסע במהירות של עשרים וחמש פרסאות לשעה, וערב ערב כתום משחק הברידג' או “הבקרה” ישתכר בהתמדה עד כי תכהינה עיניו. אז ישאוהו אל חדר הגבירה ­ זו אשר לה עשרים ושתים מלתחות של שמלות ומגבעות. אבני החן אשר תעלה לשעת הסעודה על זרועות האלה שלה ועל כתפיה המסנוורים מכהות בזהרן את כל הפנינים אשר בכתר פנוניה.

ולילי ויר היא החמודה בכל בובות־השעשועים, הגדולה בחידות השטנים הפעוטים, משהו מיוחד במינו: לילי ויר. בלורית מתולתלת ומאדימה גולשת עד לכתפיה, מצח בולט, גבות שחורות, עינים כחולות קודרות כים בימי המיסטרל, חוטם ישר ונחירים רוטטים, שפתי שָנִי נפתחות וחושפות שנים חדות, שיני נמרה צעירה. היפה היא? רע מזאת: צחוקה האדיר, דיבורה המאונפף, דהרותיה, דהרות סייחה שלוחה ­ בעלת שרירי עשת ­ אין לעמוד בפניהם. היא מיוחדת במינה ומשתנה בלי הרף. טהורה ושקרנית מתיהרת, הוללה ותמה, היא נוצרה להכות, לסטור. נערצה היא, יש בה מן האשה, מן הקוף, מן האינדיאני אדום־העור ומן החתול־הנמר.

ומדם די סטן — היא הנה הקוסמת שבכוח מילה אחת הנאמרת בשפל־קול, או בכוח תנועה סתומה אחת של כפיה הצחורות, תקרין את פני הילדה באושר רב או תרעיד את שפתותיה ברעדת־יסורים. בוקר בוקר באה הילדה ומצטנפת לרגליה בהכנעה, שופכת שיחה, מתוודה, שואלת וחוקרת, רוחשת בוז, מתקצפת, מתחננת, מתיפחת, מבקשת וגם מוצאת מחילה, ואחר — היא מנשקת אותה בסערה. בימים שהיא נוהגת בתבונה יתרה, עולה מדם די סטן אל בית המלון בצהרים, כשהיא נשענת על זרועה. פניה של לילי זורחים אז באושר נצחים. ומחיק מושב השעם שלו מסתכל בהן מיכאל ומרעיד; ועד הערב הוא נושא בחובו אור רב, שמחה וצער מתוק שאין לבטאו במלים…


 

כח. שני מאורעות


שערו בנפשכם כי מאז נעור במיכאל תאבונו, ומאז יישן לילה לילה כשאגרופיו קפוצים עד אור הבוקר, מעט שהוורידו לחייו מעט מעט, כי הנה עולים על רוחו רעיונות הבל שונים וגרוי כביר עולה בסבכי רגליו. כל עוד בילה את ימיו כשהוא שרוע בכסא נוח, כל עוד ראשו סחרחר עליו לאחר ארבע פסיעות, היתה לו פינת הגן, המיוחדת בשבילו, כר נרחב לפעולה. אולם עכשיו, עת השדרות ריקות מאדם, הרי זה נסיון מפתה לחרף את הנפש ולהמשיך את הסיורים הלאה והלאה. אמנם בדרך רשמית אסור הדבר. אולם הלא יודעים אתם כי אותה גברת טובה, הפרוטוקול, שקועה בתרדמה, וברברה לא תבוא לעוררה. הנה כי כן, מפעם לפעם, תוקע מיכאל יתד במחוז התעלומה. הנה כי כן קרוהו שני מאורעות.

והרי האחד.


* * * * * *


הדבר היה לאחר הסעודה. השעה שעת שנת־הצהרים. בגן לא היה איש. מחצית השעה עמדה לרשותו של מיכאל. חרגול נאה דילג בדשא. מיכאל דלק אחריו. מבדח היה מראה החרגול כשהוא משתרך על רגליו הארוכות, נעצר בלכתו, משפשף מחושיו ומתרפה בקפיצת־פלא. מיכאל עקב אחריו ללא הרף. אולם פתאום נעלם החרגול בתוך שיח אחד. אז נשא מיכאל את עינו. ראה והנה הקיף כמעט את בית־המלון ואת אגף החצר. שם סמוך לו, גוחן על האדמה נער אחד.

הנער היה בן גילו של מיכאל. אולם קשה לומר כי היה דומה לו. לבושו ­ חלוק קרוע ומכנסיו נקובים עד כי נחשף… כולו. צבע זרועותיו ורגליו החשופות, כצבע עפר הדרכים. נראה שהיה שקוע כולו בהקנטת העצם אשר לפניו, ומיכאל יכול לקרב אליו בלא ששמע מאומה. רק משקרב אליו מיכאל מרחק של שתי פסיעות, חרד הנער ושרבב פרצוף מגואל שזוג עינים חצופות מבריקות בו.

רגע בחנו השנים זה את זה בסקרנות דומה. לבסוף שאל מיכאל:

– מה מעשיך כאן?

הלה משך בכתפיו בלא להשיב מאומה. מיכאל התבונן היטב. הבחין בצפרדע בישת־מזל, אשר העלוב הקטן השתעשע לדקרה במקל מחודד כדי שתרתיע. השרץ הנאלח זב דם. רגל רצוצה נגררה מאחוריו.

בנעימה של שררה אמר מיכאל:

– צריך להניח לו.

ולפי שהלה, במקום לציית, רטן דבר מה, עיווה את פניו כקורא לריב, והתכונן לחזור על עוונו ­פסע מיכאל לפנים ואמר לגזול ממנו את מקלו. ברם, קפיצה אחת, וחדל־אישים דנן קם על רגליו, הרים אגרוף והתכונן למלחמה. בו ברגע נפתחה דלת במרתף וראשו של אחד ממנקי הרצפות הופיע. כהרף עין, כעכבר מהיר, נמלט האורח הלא־קרוא ככל אשר נשאוהו רגליו. אך לפני שחמק, עוד היה סיפק בידו לקרוא למיכאל בנעימה שאין לחקותה:

– כרכשת סרוחה!

מיכאל נשאר לבדו, לבדו ממש, לפי שבשעת המהומה נבהלה הצפרדע ומהרה להסתלק. חוש המציאות נעור בו וגם הוא נחפז לחוף המבטחים שלו. עודו צועד, וכעין גרוי מחלחל מעט מעט בגרונו. מאחר שהצפרדע ניצולה, הכל כשורה. שוב אינו צריך לחשוש לה. מכל המאורע אין הוא נושא בחובו אלא זכרון חוטא, פנטסטי וענוג. זה עתה כינוהו… כינוהו…

הרעיון הזה משונה כל כך עד כי מיכאל אינו יכול להחזיק מעמד; ובדד, תחת שמש פרובנס הבהירה, פרץ, אולי בפעם הראשונה בחייו, ברעמי צחוק מטורף, בלתי פוסק, עד כי ברברה, הנחפזת אליו בזעף, נדהמת, נבעתת, ואף על פי כן מאושרת:

– מחמדי… וכי מה קרה אותך איפוא?

מיכאל הניע ראשו. אינו יכול לענות. ברם, היא לא תבין. היא אינה מכירה עדיין את דקותה של שפת צרפת. אכן, זה מגוכך מדי. לכשתעלה על הדעת את מר מירסקי, את מגילת־היוחסין, את ההיסטוריה, את בני קינוף, את מסעי הצלב, את האבירים ואת כל החרדה… ויחד עם זאת, אותו יחף קטן… כרכשת סרוחה!.. בלא להביא בחשבון כי עוד מעט קט ומיכאל היה סופג מהלומות. אין להחזיק מעמד!. יום גדול היום.


* * * * * *


המאורע השני אינו מגוחך כל כך. ואולם הוא מענין יותר.

רק הבוקר קרה הדבר. מיכאל ישב שעה ארוכה בגן, מתחת לסוכך, והסתכל בציורים יחד עם ברברה. אחרי כן הוצרכה ברברה לעלות הביתה. מיכאל רצה לחלץ את עצמותיו ואמר אליה: “אני אתהלך מעט בגן”. פניה של ברברה לבשו חרדה והיא יעצה למיכאל לא להרחיק לכת כביום ההוא. יעשה וישמע. הוא לא ירחיק לכת.. כביום ההוא. הוא לא יקיף אלא את קבוצת האילנות.

נטיעות רבות יוצאות מגדר הרגיל צומחות בגן. הן דומות לסיפים, לזחלי־גזם, לקפודים, לעלוקות ולבריות רבות אחרות. יש מהן מרהיבות־עין. ויש אחרות המעוררות חרדה קלה. הן מעלות על הדעת את ארצות הנכר אשר בסיפורי המסעות, או את הדמויות המופיעות בחלומות הלילה. לכמה מהן יש פרחים כדמות זבובים כרסתניים או עכבישים. שעות על שעות יכול אתה לעמוד ולהסתכל בהן. ויש בהן כאלו שהן פשוט חמודות… דוגמת אותו שיח השושנים, שם בקרן השדרה הקטנה…

אה! הגברת הזקנה הלבושה אפורים יושבת על גבול המדשאה, שקועה בכורסא, סמוכה לשולחן ברזל. כדי לגשת אל השושנים צריך לעבור על ידה. בה! מיכאל סיגל לעצמו עכשיו מנהגי בן־חורין! הוא פוסע פסיעות מדודות, מסתכל בערוגות בפנים שלוים בתכלית, ופעם בפעם הוא מעיף מבט אלכסוני על מדם די־סטן. שערות כסף לה, דקות כקורי קיץ מזהירים בחמה, וידים צחורות וענוגות שטבעות מתנוצצות אליהן… כשהוא עובר על פניה הוא מגביה את כובעו בנימוס, אף שקשה עליו הדבר בגלל בירית־המצנפת הלוחצת אותו, ואומר לעבור הלאה. אך לפתע עמד נבוך. פקעת חוטי הצמר אשר לגברת הישישה נפלה לרגליה. היא מתאמצת להתכופף ולהרימה, גבה המתוח כואב עליה. אנחה הנשמעת כגניחה מתמלטת מפיה…

מיכאל גוחן בחפזה, מרים את הפקעת ומושיטה לה:

– הרי לך, גבירתי.

מדם די־סטן נושאת אליו את עיניה הבהירות שכאילו רחצו בגשם, במבט מהבהב היא סוקרת את מיכאל בשחוק עלומים החושף את שיניה ואומרת: “תודה, ידידי הקטן”… ולפי שמיכאל מש ללכת, היא שואלת אותו:

– אתה נחפז מאד?

אה! לא, מיכאל אינו נחפז כל כך. אין לו מה לעשות אלא להסתכל בפרחים. אולם…

אם מיכאל פנוי הלא יאבה לגמול עוד טובה לאשה זקנה?.. מובן מאליו, אם יוכל… אין זה קשה… יושיט נא את שתי ידיו ויאחז בפקעת הצמר, למען תוכל היא לגלגלה בצורת כדור…

מיכאל מתכונן למפעל בלב תמים. אולם הדבר מסובך למדי. צריך להתחקות אחר תנועת החוט. מדי רגע ברגע הוא מסתבך… עוד כמעט קט, והכל היה נשמט.

– האמנם לא אחזת מימיך פקעת חוטים לאמא שלך?

מיכאל מתנצל: אין לו עוד אמא… ועוד, הגברת הישישה מסיחה את דעתו למרות רצונה. מקרוב, גדול דמיונה לפֵיָה מסתורית ונעימה עוד יותר.

חסל. וחבל!

– ועתה, ידידי, בטרם תסתלק, הלא תאמר לי מה השעה אם ידעת.

שתים־עשרה. מדם די סטן מנענעת את ראשה.

– ידידתי הקטנה שכחתני. הלא תכיר אותה?

מיכאל מסמיק… ידידה קטנה? וודאי, זוהי הנערה הבלונדית הקטנה והנאוה, האמריקאית הקטנה. הוא אינו מכיר אותה. אולם הוא הבחין בה תכופות.

מדם די סטן שערה כזאת. וכי מי לא ישגיח בלילי ויר? הנה כי כן, היום יש לוותר על חברתה. מדם די סטן מתרוממת מתוך התאמצות. מתוך גשוש קל מחפשת ידה את המטה. מיכאל מהסס רגע קט. ואולם בשעה זו תש כחה של מגילת הנמוסין! ונתהוותה עוד פריצת־גדר…

– אם רוצה את, גברתי, אוכל ללוותך.

באמת, אם הוא אדיב כל כך מדם די סטן תיענה לו. כך נאה וכך יאה לה ללילי. מדם די סטן פוסעת לאיטה לצדו של מנהלה ופותחת שוב:

– עתה, מאחר שהיינו לידידים טובים, אולי תאבה לומר לי את שמך…

– שמי מיכאל.

– מר מיכאל, ודאי תשמח אם אציגך לפני לילי ידידתי?

כלום ישמח מיכאל! לבו מתפעם. עיניו מבריקות. אולם מפיו פורצת אנחה.

– איני חושב כי ירשוני.

מדם די סטן שוחקת שחוק מרגיע כאילו רב היה בטחונה מאד.

– האמנם! ניחא, מיכאל ידידי, אבקשך להוליכני פעם אל אבא שלך ואהלל לפניו את נערו הקטן…

אולם מיכאל נחפז לשסע אותה: לו אין עוד גם אבא.

אה! מדם די סטן נתמכת על שכם המלווה שלה ביתר רוך. בטרם תפתח את פיה, ומיכאל מציע:

– אם ייטב בעיניך, נעבור במשעול הזה, הוא קצר יותר.

והוא מורה על השדרה העוברת ברחבה שבה נטוי הסוכך שלו: מדם די סטן מנענעת את ראשה:

– אין לעבור כאן. זהו גנו של המלך הקטן.

אולם מיכאל משיב בשוויון נפש:

אה: אין בכך כלום. יען כי, הלא תדעי, אני הוא המלך הקטן.

קריאת תמהון קלה מתמלטת מפי הגברת הזקנה. והוא מוסיף בנעימה של ההתנצלות:

– ומשום זה, הלא תביני, אני ירא פן לא ירשוני…

אך בו ברגע גולש בדהרה לעומת המטיילים רוח־סער צחור ומווריד.

– אה! גברתי היקרה, צר לי מאד…

לילי ויר נעצרת פתאום. היא אינה יראה מאומה, אינה יראה איש. היא מובילה אתה על פני רחבי העולם את המכונית שלה, צמד פונים ונרום עליהם, שני קופים, כלוב צפרים, כלב בן ניו־פאונדלנד, שתי מורות, שתי משרתות, עשרים ושש חליפות בגדים ומי יודע מה עוד? זוהי ליל ויר. היא חסרת־דאגה, מתיהרת ומלאת רהב. אולם אותו נער קטן וחיוור המביט בה הוא מלך. קסם יובלות לאין ספור חופף עליו והזוהר המסחרר של ההיסטוריה. זה דורות על דורות משתחוים האנשים לכבוד אבותיו ויגיעו מצחם לעפר. במחיר כל החזירים אשר בשיקגו לא תקנה לך אב־יחש. לעומתו דלה היא לילי ויר.

היא מסמיקה כשני, מגמגמת, כוססת שפתיה, ומחווה קידה לא חרוצה.

מדם די סטן הדפתה מזרועו של מיכאל והיא לוחצת זמן ממושך את כפו בכפה, ואומרת אגב חיוך נאה:

– וודאי מחפשים אחריך. הרשני, רעי הקטן, להודות לך שנית, ואני מקווה כי עוד נתראה.

והיא מתרחקת במצעדה, שלמרות היותו כבד הוא מפיק הוד רב. לילי ויר נטלה את כפה והיא מכסה אותה בנשיקות אגב הליכה. מיכאל נצב בלי נוע. בעיניו מלוה הוא את האשה הזקנה ואת הילדה בהתרחקן. ליל ויר פונה אחורה. מבטיהם נפגשו. היא מסמיקה עוד יותר ונחפזת להסב את ראשה.


 

כט. לילי


מיכאל יושב בגן, בחיק כורסא. לעומתו, בכורסא שניה, יושבת לילי ויר, האמריקנית הקטנה. הוא משחק בחלוקי אבנים. היא טופחת על שמלותיה. הם מציצים אלכסונית זה בזו בתשוקה רבה. כשמבטיהם נפגשים הם מצטחקים במבוכה ומסיבים את עיניהם.

הדברים נקרו ובאו בדרך הפשוטה ביותר שבעולם. הכלל, מיכאל צדק. הגברת הישישה יש בה משהו של פיה. שני ימים היה מיכאל אומלל ביותר. ירד גשם. מן הנמנע היה לרדת לגינה. הוא לא הוסיף לראות את מדם די סטן ואף לא את לילי. המאורע של הבוקר לא היה אלא חלום שנגוז, בועה שפקעה.

אמש, לאחר הסעודה, ביקש הנסיך מאינר לראות את פני מיכאל, זו לו הפעם הראשונה מאז ימים רבים. עד כדי כך טרוד הנסיך בשאלות רמות אלו הנידונות במונטה־קרלו, המעסיקות אותו תכופות עד לאחר חצות. שמץ חרדה התגנב ללבו של מיכאל. בקור זה לא ניבא לו טובות.

הפתיחה היתה מעוררת חששות. מששיבחהו הנסיך מאינר על ההטבה שחלה בבריאותו, ביאר לו כזאת: המקרה הביא אותו למחיצתה של ידידתו הישנה מדם די סטן – הלא היא אלמנת הדיפלומט המהולל אשר הכירו בשכבר הימים בשטוקהולם. מדם די סטן סיפרה לו כיצד התוודעה אל מיכאל… לשמע דברים אלה השפיל מיכאל את ראשו… חובתו של הנסיך מאינר מאלצת אותו להביע צער מסויים על כי התוודעות זו לא היתה בהתאם לחוקי הפרוטוקול. אולם, לאחר מעשה, אין הוא מקפיד על כך. כשרות של דוב תחשב הקפדה זו לפי שקרוב לודאי כי מן המאורע הזה תצמח טובה לא רק למיכאל, כי אם – מי יודע – גם לפנוניה עצמה. מדם די סטן ביקשה מן הנסיך רשות להציג לפני מיכאל את ידידתה הקטנה, את לילי ויר, שכפי הנראה הוא רוצה להכירה. לאחר שיקול דעת ממושך, חדל הנסיך להתנגד להתוודעות זו, עד כדי כך שיום יום הוא נפגש במונטה־קרלו עם מר ויר העוסק ממש באותם העסקים שלו, ואשר יוכל בשעת־דחק להיות לו ליועץ מועיל. הכלל, נדמה לו, לנסיך מאינר, כי לא יוכל למצוא אלא יתרונות בקשירת יחסי־ידידות עם בתו של אחד האנשים אשר נעשו למופת פלאי של פעלתנות ושל גאון מסחרי “בעולם החדש”, ואשר כבשו תמורת מאמציהם כעין מלכות, שמעשה ילדות הוא באותה מידה לזלזל בה או להפליג בשבחה. הנה כי כן, אם לא יירע הדבר בעיני מיכאל, יוכל ללכת לגן, מחר בבוקר, ולברך את מדם די סטן לשלום. היא תציג לפניו את לילי ויר.

מיכאל לא ראה בכך כל רע. הנסיך מאינר הודה לו על הסכמתו: במשבר הכספי השורר כיום בפנוניה, ייתכן כי אף היא עצמה תהנה מן התוצאות הברוכות הכרוכות בכך. לאחר לילה של התרגשות, ארב מיכאל, באין רואים, מבעד לחלונו לגבירה הזקנה ולנערה הקטנה בעברן. משנוכח כי התישבו כבר על מקומן הרגיל, קם בלב מתפעם ללכת אחריהן.

הוא רק הופיע, ולילי, שארבה לו בלי ספק גם היא, מהרה וגחנה אל אוזן הגברת הזקנה, והנה נפנו אליו השתים. מיכאל רצה פתאום להמלט. התאזר עוז ואמר מתוך נמוס רב:

— שלום גברתי.

מדם דה סטן שאלתהו לשלומו, ובלא לחכות לתשובה הוסיפה:

— ידידי הקטן — אני מקווה כי ם אתה, כנסיך מאינר, תרשני לכנותך בשם זה גם להבא — זוהי ידידתי הקטנה לילי והיא מאושרת להתוודע אליך.

לילי החוותה קידה נאה, כשם שלימדוה, נאה יותר מזו אשר באותו יום, ודומה בכל זאת מעט לקפיצת עז. הם הושיטו יד זה לזו. אחרי כן אמרה מדם די סטן בעליצות:

– עתה, ילדי, לכו לכם להשתעשע.

היה זה רגע קשה. אליבא דאמת, הרהר בו מיכאל עוד מאתמול. הוא חשש כי יגידו לו משהו מעין זה: “לכו להשתעשע”. דבר זה מביא אותו במבוכה איומה. כיצד ינהג וכיצד ישתעשע בחברתה של נערה קטנה? מעודו לא למדוהו זאת. מיכאל יודע כיצד יש לנהוג במועצת השרים, בקבלות הפנים הגדולות שבחצר, ובמסיבות רבות אחרות. אולם מקרה זה לא היה צפוי מראש. גם אורות המדע ששאב מלימודיו אינם מספיקים כלל. אף על פי כן, כדי לפתוח בדבר, הכין בפיו משפט אחד. הוא אומר אותו בחפזון:

— אם יש ברצונך אוכל להראותך את גני.

לילי הסכימה בהתלהבות. ארבע פסיעות והם הגיעו עד לכיכר, הוא הגן של מיכאל. מיכאל מסביר:

— הנה הסוכך שלי, הנה ספסלֿֿ־שעם, והנה הפרווה שלי.

לילי אישרה אחריו בשחוק קסמים, אולם לא ענתה מאומה זולת נהימות וקולות־ריטון סתומים בני הברה אחת. מעולם לא היה מאמין כי זוהי אותה הנערה הקטנה אשר ראה לפני ימים אחדים כשהיא מדלגת בגן כסייחה שלוחה…

אז עשה נסיון נואש:

— רצונך לשבת?

לילי נענתה לו. הנה כי כן יושבים עכשיו מיכאל ולילי זה לעומת זו ומציצים זה בזו בגנבה.

רגשות מסובכים מתרוצצים בלב מיכאל. בעצם, להסתכל בלילי מקרוב, הרי זה ענין נחמד כשלעצמו. הפרחים אשר בגן, הצפרים המנתרות בין העפאים, ואף קרני החמה המפזזות בין העלים תכהינה לעומת זוהר קלסתר פניה, חן תנועותיה הפזיזות וברק תלתלי הנחושת אשר לה. מיכאל היה שמח לשבת כך ולהסתכל בה. אולם ברור כי אין זה נעים. אי אפשר להמשיך ככה. הנה כי כן מכבידה השתיקה מרגע לרגע. מיכאל חש כי אלי זעה מבצבצים על מצחו. לאשרו, הופיע עזר לא צפוי והכל בא על מקומו בשלום.

רחש פתאום עולה מבין השיחים. גוש רב־כמות קופץ בלב הככר ומשתער על הילדים. קריאה קלה מתמלטת מפי לילי, והיא ניתרת אחור. מיכאל מרגיע אותה. זוהי נלי. — אם העלnה לילי יראה מפניה, הוא יכול לגרשה. — אפשר אין היא מחבבת כלבים? — הה! היא מעריצה אותם. פה אין אתה אלא שנים. אולם בניו־יורק יש לה כתריסר. — יש לה גם קו וכלוב צפרים. הה! צפריה היקרות, היא אינה יכולה להפרד מעליהן. — כלום מיכאל אוהב צפרים?.. וודאי. היא מדברת עוד ועוד. האפשר הדבר! הה! מה מאושרת היא לילי…

הנה כי כן, נפגשו הקוים המעוקלים, שתי המכונות הקטנות זזו. מפעם לפעם מופיעים מכשולים קלים. לילי מדברת במהירות רבה כל כך, והצרפתית אשר בפיה משונה כל כך, עד כי לא תמיד אפשר להבינה; ולא עוד אלא שמתוך תמימות יתרה, אולם בלי כל טעם, היא משרבבת לתוך דבריה המוני “סיר” ו“הוד־מלכות” שאינם עשויים ללבן את פני הדברים. אף על פי כן הם מבינים זה את זו. ובמהרה הפכו דיבוריהם לקריאות צהלה, להמית צפרים להגניות ולרעמי צחוק צלול. אין עוד בזה מלך קטן ולא בובת מילירדרים.

אהה! הפעמון קורא לסעודה. הוי לאסון! מיכאל אזר אומץ. הוא שואל:

— האם תשובי אחרי הצהרים? אז ננסה לשחק…

עיניה של לילי מבריקות באושר. היא מוחאת כפים. באיזה משחק?… אה! הנה לך פגע… מיכאל יוצא מן המצר מתוך צביעות. באשר תבחר היא…

אה! רעיון הבריק בראשה של לילי. באחד הימים, על החוף, ראתה ילדים משתעשעים בחול. זה היה נחמד.

אמנם, ערמת חול גדולה צבורה על יד האורוות. מוורידה כולה היא מסתכנת:

— אם אדוני… רצוני לומר אם הוד־מלכותו… אולם סוף סוף, אולי נוכל להכין פשטידות…

הנה במה דברים אמורים. ארבע רגלי ילדים רוקעות בצהלה. מה מגוחך יהיה הדבר!

— האין זאת אדוני?

אדוני?

בטרם יפרדו קופץ מיכאל בהצעה נועזה:

— האין את סבורה כי יהיה יותר נוח לשחק אם תכניני רק מיכאל?

לילי מביטה בבן־שיחה במבוכה. וודאי, זה יהיה יותר נוח. בלא להתחשב בעובדה כי נעים מאד לכנות מלך בשמו. אולם ברי כי משהו שלא כשורה כאן, ועוד, מיכאל לא ייראה אלא כיתר הנערים. אינסטינקט הילדות אשר בלילי ותביעות הסנוביזם שהתפתחו בה במוקדם, נאבקים. והרי הפשרה. בדבורה האנפי היא מחווה דעה:

— שמע, אם רוצה אתה אקרא לך מיכאל כשאנו לבדנו. אולםם בפני הבריות אומר הוד־מלכות.

מנוי וגמור. לילי נחפזת, מחווה את הענוגה שבקידות ונמלטת לה. מיכאל עולה אל חדריו, נשמתו מלאה אורה, והוא כשיכור.


 

ל. אושר


בית־המלון הגדול ולדורף, אשר על צלע גבעת קליפורניה, זכה הפעם לאנשים מאושרים.

לבטי פרינגל ממינאפוליס, למוד ווטסון משיקגו, לדורותיאה קמפבל, לאיבור ון דן בום ולעוד כמה וכמה ידידות נפש אחרות מן השדרה החמישית, יכלה מדם ויר לבשר כלאחר יד את הבשורה הזאת: “הוי יקירתי, התוכלי לשוות בנפשך כזאת? הקשיבי, לילי היא אהובתו של מלך פנוניה הקטן…” הרי זה עובר את כל השיאים. לשוא יציגו לראווה בימות הקיץ הבא בניו־פורט, אצילים הונגרים, נסיכים מפולין ומאיטליה, ומרקיזים בני ספרד: מה באלה? “הביני נא יקירתי, בקאן בילתה לילי את כל ימיה עם הוד מלכותו. הם שולחים אחד לשני אגרות־דואר…”

בין כוס ויסקי אחד לשניה, בבאר האמריקני אשר בקזינו, מגולח למשעי, מתון ופיכח תוך כדי שכרותו, טר ושוקל ז’והן פ. ויר משיקגו כזאת. מאות ה“לואי” האחדות אשר הלוה לנסיך מאינר ואשר לא ישוב לראותן עוד, לא ירדו לטמיון. בעצם, ערך שעשועי האהבה של לילי – גדול יותר. אולם הכדאי לו להסתכן ולהתחיל במפעל גדול? האם כדאי להקים בגרושול בית־מטבחים לחזירים, בקנה־מידה אמריקני? מאחר שחיבת השלטונות מובטחת לו – עתיד הוא להשתלט על השוק הלאומי וייתכן גם על כל סחרה של אירופה המרכזית? אמנם, יש להעמיד בסכנה כמה מליוני דולרים. אולם שמו של ז’והן פ. ויר רב־הפעלים יצלצל בשתי היבשות. לאחר שיקול־דעת ממושך, האמנם לא תיהפך אף תבוסה למחצה לכעין נצחון?

מפואר, מחייך ורוחש בוז, שומט הנסיך מאינר, כלאחר־יד, את עמודי־המטבעות על פני היריעה הירוקה. לאן נעלמו היסורים הנוקבים אשר מזה שלושים שנה ירעידו את אצבעותיו מדי תכריעהו התשוקה שאין לעמוד בפניה, והוא נסחף ובא אל שולחן הכשפים! ידידותו אל ז’והן פ. ויר, טובח החזירים, גאלה אותו לשבועות מספר מחזון הבלהות המענה: לוע האקדח המשחיר, המפלט האחרון, אם יפסיד ולא יוכל להשאר בחיים. חזון הבלהות חלף: אם יצליח במפעל הגדול ששם לו למטרה ושהרבה לזמזם עליו כל־כך, ייתכן ואת ימי שיבתו יבלה הנסיך מאינר בעושר ובשלווה, כאדם מכובד, ומי יודע אולי אף ראוי לכבוד.

עירני, העין פוזלת, בנחירים רחבים, משלח הדוקטור ז’קלוב הגוץ. את צחוקו הבולש ואת פרצוף הנמיה אשר לו בין הגבירות הנאות והמפורכסות. לחייו משולהבות. “לואי” זהב המושט בעתו, קושר קשרי ידידות. היא נמשכת על גבי הדרגשים בפינות חבויות ואחר משם והלאה.

בעיניה ההולכות וכבות, תבחין בקושי מדם די סטן בצלליותיהם של שני היצורים הקטנים אשר קרבתם זו לזו. אולם במשך שעות היום הממושכות ובערבים השוממים תראם לפניה והם אחוזים ומלוכדים. מתוך נדיבות־לב כנה שמחה היא שבאחדה שני יצורים אגואיסטיים עלה בידה להביא מקצת שמחה בלב שני תינוקות.

וברברה – קורטוב של קנאה התגנב ללבה. שוב אין היא יחידה בלב מחמדה. אולם כיצד תזעף! מיכאל אוכל, מיכאל ישן, עור פניו מווריד. אני אומר לכם כי לחייו תפחו, ודומה כי סבכי שוקיו כמעט תפחו גם הם. חיה יחיה מיכאל. מה תוכל ברברה לבקש עוד? היא תנצור את מחמדה ותמיד תהיה אומנת בית־המלך.

ומיכאל ולילי משתעשעים בעליצות בלא לחשוש למחשבות־הסתר המתרקמות סביבם ולחשבונות המשמשים להם לציר.

הם נמלטים אל הגן הגדול אשר למלון, מתחת לשמש הצוהלת, בין הנטעים הטרופיים, ממול לים התיכון, ים־התכלת, ואשרם גדול.

כלום אמת כי רק שבועות מספר חלפו מאז היה מיכאל שבוי בידי כמה וכמה דברים מכבידים ואבלים? כלום לא תמול עוד קרס בגופו ובנשמתו מתחת למשא המעיק של מורשתו העגומה; מתחת לאימות־הגורל אשר להיסטוריה ולפוליטיקה, מתחת לגלי המשטמה ורדיפות הכבוד הכבושות, של היכליו הקודרים כבתי כלא, של כתרו המעיק כקולר־ענויים? כיום, נעלמו כל אלה ואינם. יצירי הבלהות המבשרים רע נמוגו באופק. בעולם הממשות אין הוא צריך אלא לחיות ולפרוח. בעולם הממשות אין מאומה זולת צחוקה המתפרץ של לילי, ברק הקסם החריף והמשכר המפתיע תמיד, אשר לשפעת צהלתה, לשעשועיה, לשאלותיה הפרועות, ולדמיונה העז והמשתולל.

אין ספק כי מנקודת הראות של החינוך האידיאלי, הרי לילי אף היא הנה דבר שיש לנוד לו כמעט כמו למיכאל עצמו. כל השחצנות שיכלה איוולת האנשים להעלות על דעתם, נוסדה עליה להפכה לצעצוע היקר ביותר והפחות שבפחותים, אשר ייסבל לפי האופנה האחרונה, בטרקליני השדרה החמישית. ישנה היתה בערשו של מלך רומא, מוצצת את הקרקשת שהמסורת מיחסת ללואי ה־18, ומוחה שפתיה באטוני־רקמה שמוצאן ממריה־אנטואנט. בכוח הסנוביזם המטורף ביותר הותקנו הליכותיה ולבושה בניגוד לשכל הישר ובזלזול בטעם הטוב. לא הזניחו דבר כדי לצור בגוף ובנפש, בכף רגל ועד ראש, לאומללה ולמזוייפת שבכל הטפשים… אף על פי כן לא הצליחו עדיין לדכא בה את טבעה. בת גזע עלומים איתן, נועז וקשה־עורף היא, שדם שודדי־ים, שדם אדומי־העור עוד יזרום בעורקיה. עד מאחורי וילאות דמשק אשר ב“חדר הילדים” שלה, הגיע אליה “אויר־הסונות”. למרות הכל, הריהי ילדתה של הריפובליקה הגדולה, אשר שם מעבר לימי האוקינוס, תניח יסוד לגזע־אדם חדש, קשה יותר, קצר־רוח משאת בעול ונלהב לפעולה. למרות הכל, למרות רצונה, מצנפת כל תנועה מתנועותיה וכל מילה ממילותיה את מעטה הפרכוס שהוטלה בו. עתרת חיים און־חיים צוהל וגדוש קולח ממנה.

ומיכאל, נצר בלה לגזע תשוש, חש בחברתה שכרון קל ועירני. הוא שואף אותה כשאוף און־החיים את החמצן. הוא שותה את דבריה כשתות יין־שמפניה מעלה קצף. הדוקטור בונר צוה לו את השמש, את אויר הים, את הבשר האדום. מדם די סטן השלימה את התרופה. היא הוסיפה את לילי.


* * * * * *


במשחקים – לילי היא המפקדת. דמיון ממציא לה, עצמה יוצרת של חיים והזיה, וכוח פתוי שאין לעמוד בפניו, לרוב נגרר מיכאל אחריה. אף כי צעיר הוא ממנה בכמה חדשים, הוא חש את עצמו קשיש ממנה בהרבה. הוא ממלא אחר הוראותיה אגב הסברת־פנים שמקורה לפעמים במשהו חנופה, אולם תמיד בקורת־רוח. אליבא דאמת, אין הוא משלה את נפשו אודותיה. הוא מכיר בהליכותיה של לילי, בגנדרנותה ובהוללותה. בת תהפוכות היא, פוחזת, ריקנית, ואוהבת תעלולים. שיא תענוגותיה לכפות את רצונה על האחרים. מיכאל נכון לכך בנדיבות־לב. מפתיעה היא כל כך בובה אשר כזאת! ולילי קסומה. חבר זה, אלמלא היה מלך, ייתכן והיה נראה בעיניה כרך ושוקט מדי. אולם לראות מלך סר למשמעתה הרי זה דבר נחמד. מה תחשובנה דיזי ומוד לכשתספר להן כיצד עמדו באחד הימים לשחק בגנבה בקפיצת־כבש, כדרך בני האיכרים: “מעל גבו של מלך, ביני נא יקירתי, קפצתי!”

אף על פי כן, אין להרחיק לכת. באחד הימים המציאו משחק משעשע מאד: האם יודעים אתם אותו? מיכאל רתום בחבל היה סוס, ולילי עם שוט בידה, היתה הרכב. פעמיים הקיפו את הגן. לילי צעקה, משכה במוסרות ככל אשר יכלה, והניפה את מגלבה בחן. משעשע הדבר להצליף אל אברקיו של מלך.

כתום שתי הקפות קצרה נשימתו של מיכאל. ואז, לפי שלילי הוסיפה להצליף, אמר עליה רכות כי תכה ביתר קלות, משום שהיא מכאיבה לו מעט. אולם לילי מלאה התעוררות. היא גחכה כאומרת להרעימו. כאשר הסוס רע יש לשפר את מידותיו. ובתנועת משובה, הצליפה על סובכי שוקיו של מיכאל בכוח עז (לבוש היה פוזמקאות) עד כי נראה עליהם פס לבן שהפך תיכף אדוֹם.

מיכאל נעצר מיד והפנה את ראשו. כשהציצה לילי בארשת־פניו, איני יודע מה ראתה בהם, אולם היא חוורה כולה. שמטה את השבט, נרתעה אחור וגמגמה כמתחננת: “אל תעשה לי רעה”.

מיכאל העביר כפו על מצחו, כאילו אמר לגרש משהו. ואחר אמר בקול חלש ומלא יסורים, כמתנצל:

– רואה את, לא צריך לשחק עוד ככה.

ולילי נכנעת, נבעתת משהו, אמרה בשפל־קול:

– אני מבטיחה.

עמדו שותקים. בטרם יפרדו, כרכה לילי את שתי זרועותיה סביב צווארו של מיכאל. ומתחטאת, מתרפקת עליו כחתולה זו.

אין להתגרות בנמרים, ואף לא בבני קינוף. שאלתהו בקול־לחש:

– יקירי – יקירי – היא מבטאה – הן אינך כועס עוד עלי?

מיכאל חייך – עכשיו נכלם משהו – הניע ראשו והישיר עיניו אליה. לא, חסל.

ואז במהירות רבה, הניחה לילי את שפתיה בפעם הראשונה על לחיו של מיכאל. הנה נמלטה ברעם צחוק צלול המתפשט כסילון אורה.


 

ל"א. הפגישה


לפעמים חולפת עננה על פני תכלת השמים. אז עולה צל־פתאום על זוהר היום ומשהו מיסורי הליל הכמוסים מתפרץ.

יום אחד, בין הערבים, חזר מיכאל מן הטיול. שעתיים שאף את האויר המבושם בין הגבעות הפורחות. כבכל יום, עת פאת־מערב צלול, ורוח המיסטרל פוסקת, חזרו מעבר הקוראסט. בשעה זו יוצאים כמעט כל בני החברה הגבוהה אשר בקאן לשוח שם. הסוסים פוסעים צעד צעד. עתך בידך להבחין בפני העוברים ושבים. זה משעשע. לפעמים תשגיח בלילי. אתה נותן אות לשלום והיא מחווה קידה ברוב הדר. הרי זה נפלא.

היום לא תראנה. נסעה במכונית לגרס עם הגבירה ויר. נגרע אחד מתענוגותיך.כשלומים לכך, לפי שאין אתה נסער בכוח הצפיה, אתה מעמיק לחוש את הרושם הכביר של יתר הפגישות.

אה! הנה הויקטוריה12 שמיכאל כבר השגיח בה כמה פעמים. שני סוסים ערמוניים, כלילי יופי פוסעים בקצב מתחת לרתמות־הכסף שלהם. הרעמות עשויות בדקדוק רב. בתוכה – מיכאל יודע מראש – יושב אדון בעל שפם ארוך ושחור ואתו גבירה ענוגה מאד המתכסית תמיד בצעיף. בעברם, אין האיש נמנע לעולם מהעיף עינו לעבר מיכאל. ייתכן, שהגבירה גם היא מביטה בו. אולם בגלל הרעלה המכסה את פניה אין לדעת דבר ברור.

ראה, היום הרימה את צעיפה. ינעם להווכח אם אמנם יפה היא כשם שיעיד בה מראה. בעברה מסב מיכאל את ראשו כדי להיטיב ולקבוע את דמותה. עיניו נתקלות בעיניה…

שתי המרכבות מתרחקות זו מזו. כלום באמת יפה היא אותה הגבירה? מיכאל אינו יודע אולם העינים האלה שנצנצו לפניו, עיני דגניות קמלות, רודפות אותו… כאילו הן מוכרות לו. הוא שואל את ברברה. היא מכירה את כולם בשמותיהם. והיא שמחה לומר אותם למיכאל.

– מה שמה של הגבירה הזאת?

ברברה מתנודדת. איזו גבירה? אה! זו אשר לה סוסי הערמון הנאים. הלא כן היא מעמידה פנים אדישות – זוהי הרוזנת סלסקו.

הרוזנת סלסקו? מיכאל אינו מכיר שום רוזנת סלסקו. אף על פי כן הוא נכון להשבע כי ראה כבר את בבות הדגניות הללו. אולי לפני ימים רבים, אולם הוא בטוח כי ראה ראה אותן. הן נחו עליו יותר מפעם אחת בדרך מעבר. שעות ממושכות היו צמודות אל עיניו שלו… מחיק הלילה מגיחות דמויות מעורפלות, הנה שבו והתכסו בצל, פושטות צורה ולובשות צורה…

– אנו חוזרים, האין זאת, מחמדי?

ברגיל, כשמזג האויר נאה כל כך, הם עוברים פעמים ושלוש את הקרואסט. ומדוע בהולה ברברה כל כך היום. מיכאל סוקר אותה, פניה לבשו את ארשת־הכזב שלהם. הוא אומר בקול יבש:

– לא, אני רוצה לעבור עוד פעם את ההספרידים.

ולפי שברברה פותחת פיה לעמוד על דעתה, הוא שונה:

– אני רוצה.

הנה כי כן יראה שנית את הגבירה בעלת סוסי־הערמון, את הגבירה אשר ברברה רוצה למנעו מראותה… מדוע?

המרכבה נסבה אחורנית. בפסיעות איטיות שמים הסוסים פעמיהם לדרך.

סלסקו… מיכאל שמע כבר את השם הזה. סלסקו… כך כך. בשכבר הימים היה הדבר, בשכבר הימים. מיכאל היה ילד קטן.. בגרושול היה שר־צבא וכן שמו – שר־צבא יפה־תואר ולו דולמן־תכלת־מזהב. – באמת, מי יודע אם לא הוא האיש בעל השפם השחור והארוך? מיכאל לא בחן עדיין את פניו. אולם הוא בטוח כמעט. תיכף יתבונן בתשומת לב.

באותה תקופה לא היה הרוזן סלסקו נשוי ודאי. הוא ביקר תכופות בארמון. מתי היה הדבר? מיכאל לא היה עדיין מלך. אביו של מיכאל מלך אז. וגם… וגם, כלום לא היה שם?… חזון מפיק יסורים צף בנשמתו של מיכאל: דמותו רמת־הקומה של הרוזן סלסקו נצבת לפניו, אולם המחזה מהול באור עיני הדגניות, אשר זה עתה… אשר בשכבר הימים…

מיכאל ניתר ממקומו, הויקטוריה וסוסיה הערמונים! לאן נעלמה הויקטוריה? האמנם עוד לא עברה?

הנה הנה; היא נעצרה. בלא צעיף, חיוורת ודוממה, תומכת האשה הצעירה את מרפקיה על ירכתי המרכבה, וסנטרה נתון בכפה. האיש בעל השפם השחור נראה כגוער בה ומתחנן אליה. היא מניעה את ראשה נמרצות ומסרבת. ובקשיות־עורף, חרשת לכל תוכחותיו היא סופגת בעיניה את מרכבת הלנדו המתנהלת לאיטה. אורבת לפניו של מיכאל. הנה השגיחה בו; אז משתולל ונואש דבק המבט של בבות־התכלת בעיני מיכאל, נצמד ומתלכד אתן… בעקת הלטיפה הזאת מיכאל מחוויר. לבו עומד מדפוק… הוא מניף יד. דומה כי האשה הצעירה מתנודדת, היא מתרוממת למחצה…

והמרכבות חלפו זו על פני זו…

הפעם נזכר מיכאל. הוא יודע. הוא יודע היכן ראה את עיני הדגניות הללו… הלא ערב ערב גחנו על ערשו בעודו ילד קטן.

אמא! זוהי אמו! עצרו! צריך לחזור. צריך…

אולם המלים לועות בטרם תגענה עד שפתיו. הוא טעה. זו אינה עוד אמו. זוהי הרוזנת סלסקו. וכי מה התרחש פה. מיכאל אינו יודע. כיצד יגלה את הדבר? אולם כעין אינסטינקט אפל שאינו עלול להטעות, עוצר בו, משתקו ולוחש לו כי בינו ובינה קמו מכשולים איומים שאין לעברם, וידו קצרה מהסירם…

אז, מתוך יגון לא־יבוטא של כל ישותו, רועד מיכאל. כמתפלץ הוא תופס בזרועה של ברברה ולוחש בשפל־קול: “נמלטה־נא”.

………..

זה עתה, עם שובו למלון, גילה מיכאל תגלית מוזרה. הן לא ירד גשם. אולם שני נטפי מים ניגרים על לחייו. זו לו הפעם הראשונה.


 

ל"ב. בשעת משחק


מיכאל ולילי עייפו מרוץ. הם מקננים בגן, על ספסל השעם ומפטפטים.

לילי חוקרת מתוך סקרנות המתחדשת בלי חשך:

– הנה כן כן יש לך שרביט, נזר וכסא־מלוכה?

מיכאל מנענע ראשו לאמור: הן. השרביט הלא הוא מטה מזהב ועב וגולת־שן בקצהו. בחנות שברחוב האנטיבים מוכרים סיף להתגודדות והם דומים לו, אלא שזהב אין בהם. כסא־הכתר, זוהי כורסת־מדות, מאד לא־נוחה ומאד רמה; וכעין חופה עליה. הוא מוצב בטרקלין־הכבוד. אתה עולה אליו בגרם־מעלות קטן. להתרומם למעלה זהו ענין מסובך. ואשר לנזר – מספר מיכאל – זהו כלי־חמודות, מעשה־צורף מן המאה הארבע־עשרה. מלאכת־מחשבת מופלאה, מפוארת בכדכודים וברקות.

לילי מוחאת כפים.

– הוא יפה מאד ודאי – יקירי, כלום לא תוכל להראותו לי? לא. אין בידו. אין מובילים את הכסא במסעות. הוא נשאר בבית־הגנזים. הביני נא, אילו איבדוהו בין החפצים, היה האסון מחריד. מיכאל אינו יכול לכבוש את צחוקו לזכר מעשה ליצנות אחד, מעשה לצון ביש אשר חמד לו לפני שמונה־עשר חדשים בעודו נער קטן מאד. בערב יום־הזכרון לחג־ההכתרה הובא הנזר לחדרו ונמדד עליו. כה כבד היה, כה מעיק, וזמן ממושך13 כל כך טרחו למען יחזיק מעמד על מצחו ולמען לא יעבור בו ראשו כבענק, עד כי לבסוף נעכרה רוחו לגמרי. הנה כי כן, משנותר לבדו, אמר להתנקם, ובבעיטת רגל אחת שילחהו תחת הערש הגדולה.

רק בבקרו של יום המחרת, משהלבישו את מיכאל את בגדיו, רק אז השגיחו באבדה. הוי לבהלה! הכל היו כמטורפים. עד כדי כך שלבסוף נרעש גם מיכאל עצמו. קרבה השעה שיהא צריך לצאת בלעדיו. מה יאמר העם? הדבר היה עלול להביא לידי מהפכה.

לילי מוחאת כף. היא כנתלית בשפתי המספר. זה כה משעשע. ומה היה הסוף?

מיכאל מרים זוג עינים מפיקות אכזבה ואומר אגב אנחה קלה:

– אה! הרי טבעי הדבר כי מצאו אותו.


* * * * * *


לילי שואלת:

– מיכאל, כלום גדול היה צערך לו חדלת מהיות מלך?

מיכאל מציץ בה כמהסס. נשגב מבינתו להשיג מה זאת אומרת לחדול מהיות מלך. ועוד, דומה עליך כי אין זה מן היאות. מוטב לא להגות בכך. הוא עונה רכות:

– איני יודע…דומני שלא.

אף על פי כן, כדי לדבר בלב גלוי, הוא מוסיף לאחר מחשבה קלה:

– דומני כי בכל זאת אצטער בגלל ברברה. יען כי, הלא תדעי, גדולה שמחתה להיות אומנת־הבית של הוד מלכותו.


* * * * * *


לילי קוראת מתוך כוסף מתפרץ, ועיניה מבריקות:

– הה! מיכאל, לו ידעת מה חשקה נפשי להיות מלכה! יקירי, כלום אינך סובר כי אפליא לעשות כמלכה?

מיכאל סוקר אותה בעיניו, ולאחר בחינת הדבר במשך כמה רגעים הוא מניע את ראשו לאות הסכמה.

לילי צוהלת.

– כלום לא איטיב לצוות, להושיט ידי לנשיקות ולקבל קידות־השתחויה?

למחשבה זו מנתרת לילי משמחה. מיכאל מסכים עמה. אולם במבט זה שלו מנצנץ אבק ספק. לילי משגיחה בו וחוקרת:

– וכי מה?

אז משמיע מיכאל, בתום לב, סברה כזו:

– אולם אני חושש כי את עליזה מדי מכדי היות מלכה.


* * * * * *

לילי משונה כל כך היום. היא מביטה במיכאל אלכסונית ופותחת פיה כאילו אמרה להגיד דבר־מה. ואחר היא שותקת. מיכאל משגיח בהליכותיה ואומר:

– מה לך?

היא מסמיקה כלשהו ומשיבה:

– לא כלום.

ואחר, דרכו של הר־געש להתפרץ לפתע פתאום, היא מתחננת:

– הה! מיכאל, מה חשקה נפשי לדעת… כלום אמת הדבר אשר אמרה לי המחנכת? כלום אמת הדבר כי לכשתגדל, די יהיה בתנועת יד שלך למען יכרתו לאנשים את ראשם?

במבט מוזר מפיק זדון ותוגה, משיב מיכאל בהטעמה שלא ניתן לבטאה:

– הנני ואגידך. איני צריך אפילו לזוז, והם כבר כרות יכרתוהו גם כך.


* * * * * *


זהו המשחק אשר לילי מעדיפה אותו. היא נישאת למיכאל והנה מלכה. ומטיילים הם השנים מוקפים הערצת נתיניהם, הלא הם הכסאות, הכורסות ואגרטלי הפרחים.

העויותיה המפיקות יהירות, וגינוני החן שלה משעשעים כל כך עד כי מיכאל נגרר אחריה ברצון. אף שבמרוצת הזמן הוא מוצא את ההתבדרות לחדגונית ביותר.

בכל זאת, כשלילי שואלת אותו היום: “במה נשחק?” הוא משיב כרגיל: “כחפצך”; אולם מיד הוא מוסיף בנעימה רכה: “ברם, אם אחת היא לך, הייתי בוחר במשחק שאין להיות בו מלך”.

אה! בלב לילי אכזבה קלה. אולם אליבא דאמת היא ילדה טובה. יהי כן. באיזה משחק איפוא? חוט־משיכה מצוי על השולחן. הרי המעורר. ליל מוחאת כף.

– אה! מיכאל אם רוצה אתה…

באחד הימים הרבתה לצחוק. על הכביש עברה איכרה ונהגה חזיר למכירה וחבל קשור בטלפו. הלז היה מחרחר ואוזר את כל כוחותיו להחלץ מאסורו. זה היה מבדח כל כך.

– אם רוצה אתה מיכאל, תחילה אוכל אנוכי להיות האיכרה…

מיכאל מכריז בהתפעלות:

– ואנוכי, אני אהיה החזיר.

נמנו וגמרו כי איש איש יהיה החזיר בבוא תורו.


* * * * * *


יום אחד היה מעשה וברברה הגיעה בעוד מועד לקדם פני שערוריה נאה. שערו בנפשכם כי מיכאל ולילי מצאו מציאה: חתיכת פחם ובלויי־שק התגוללו בפינת בית־הזכוכית. לחייהם שחורות משחור ובגדיהם קרועים ללא־תיאור, נכונים היו לערוך בבית־המלון כניסת־נצחון. ברם, עוד לא גמרו בדעתם אם יזמרו כדי לקבץ פרוטות…


* * * * * *


התערבותה של ברברה אלצה אותם לשנות מן התכנית. הסתפקו במשחק בינם לבין עצמם בקבצן ובקבצנית. רע ומר. מיכאל שואל בקול גווע:

– ובכן גבירתי, את עניה מאד?

– עניה עד כדי זוועה; אין עוד בכיסי אפילו דולר אחד כדי לקנות מעט פודינג.

מיכאל מטיח לעומתה:

– אני עני ממך. מיום תמול לא בא אוכל אל פי. לאשרי השגחתי זה עתה בפת־לחם שם בתעלה. אני ממהר ללכת ולמצאה אם עוד לא לקחוה הכלבים. פת לחם! עיני לילי מבריקות בתשוקה עזה. פת לחם!

– אני ממהרת ואזכה בה לפניך.

מיכאל קורא:

– אני יצאתי כבר לדרך. אני רץ.

אולם לילי עונה לעומתו כמנצחת:

– אני קופצת לתוך המכונית שלי ומצווה על הנהג שלי: “במלוא המהירות!” הנה כי כן אגיע אני הראשונה.


* * * * * *


קצרי נשימה, משתרעים מיכאל ולילי בדשא.

לילי שואלת בפה מלא:

– כלום אמת היא שאתה מכיר את כל אבות־אבותיך עד קין?

מיכאל משיב בשויון־נפש:

– הן, ואני יכול, אם את רוצה, לאמור לך את שמותיהם ואת התאריכים…

– לא כדאי. ברם, הדבר מוזר.

– וכי מה?

אין בכוחה של לילי להסביר את הרגש המורכב, יליד כבוד וקנאה, אשר תרחש לגבי שלשלת יחוסין זו, היא, אשר יחוס־ביתה לא יעלה למעלה מן הסב ההולנדי ובת־הפראים. יצאה מן המיצר בעזרת השוואה משונה במקצת:

– רואה אני כאילו ניצבים מאחוריך המון אנשים קשורים במשיכה ואוחזים בך. בעוד שאני איני אלא נערה קטנה מסכנה ובודדה.

מיכאל, שלבו הולם עדיין פעימות מהירות, מניע ראשו:

– ייתכן כי מפני כך תקצר נשימתי עד מהרה. אני צריך לגרור אותם כולם אחרי.


* * * * * *


פעמים אומרת לילי בשחוק:

– התדע, עליך לציית לי, כי אני גדולה ממך.

מיכאל משיב בכובד־ראש:

– הן, אולם אני זקן ממך.


* * * * * *


אגב תנועה בלתי־נכונה שופך מיכאל על השולחן את הכוס המלאה מים. כל הציורים נשחתו. לילי רוקעת ברגלה וקוראת:

– הה! כמה טפש אתה?

נעשה מעשה. המלה נפלטה מפיה. היא מסמיקה קמעה. טפש, את המלך קראה טפש. היא, אשר בחינוכה עמלו כל כך! מה תאמר המחנכת? מה תאמר מיסס ויר? היא ממלמלת במבוכה:

הה! אני מבקשת סליחה.

מיכאל הטורח בתום־לב בתיקון הנזקים, מרים ראש

– סליחה? וכי מה?

– אתה יודע יפה: קראתי לך טפש.

מיכאל סוחט את מטפחתו ומשיב כשהוא שקוע בעבודה:

– אין בכך ולא כלום.

ולאחר הפסקה קלה הוא מוסיף כנער קטן וטוב:

– אדרבא, זה גורם לי תענוג.


* * * * * *


יש ימים ומיכאל ולילי באים לידי ריב. פעמים, רוחשת־בוז, מבארת לילי למיכאל באר היטב, בלא שיהא לבה נוקפה כלל, כי הנערים האמריקאים אינם מהססים לבוא בין הקוצים או לטפס על קיר כשעליהם לעשות זאת. נערי אמריקה לא ייעפו לעולם. לא תמיד צריכים הם לסודרים ולשמיכות. הם אינם יראים דבר. באחד הימים הפריזה על המידה: כשסירב מיכאל לטפס על עץ, אמרה אליו:

– באמת מיכאל, סבורתני כי אתה מוג־לב.

מיכאל לא ענה מאומה. רק הדק את שפתיו והתרחק כמה פסיעות…

לילי ליוותה אותו בעיניה, והיא מגורה. פתאום ניתרה ממקומה וקריאת בהלה חדה התמלטה מפיה.

כלב כביר כבול שם לצד האורוות אל מאורתו שטבלא קבועה מעליה: “כלב מסוכן”. זה לא כבר קרע לגזרים את שוקו של נער בית־המבשלות הבלתי זהיר אשר התגרה בו. בשעה זו טרוד הכלב בכרסום העצם הנתונה לו בין כפותיו ועיניו מביעות חשד.

מיכאל קרב אליו אגב החלטה נמרצה, והנה הוא מתכופף, תופש בעצם שהכלב מגרם אותה, גוזל אותה ממנו ומשליכה מאחורי גבו. אחר יושב שפוף, עיניו נעוצות בעיני החיה, לטושות לעומתה, פנים אל פנים. החיה האיומה אינה צריכה אלא לזוז כדי לזנק אל גרונו. והיא נוהמת, קמה, שערה מסתמר. ופתאום, אזניה כקטופות, זנבה מורד: נסוגה אל מאורתה.

מיכאל התרומם לאיטו, השליך את העצם אל הקערית, ובפסיעות מדודות הוא חוזר אל לילי. היא חיוורת מיסורים, עיניה מלאות דמע. הוא חוכך את כפיו ואומר במנוחה:

– כלום הנערים האמריקאים עושים כזאת?


* * * * * *


היום לילי סנטימנטלית. צריכה היא כי יהיו מחזרים אחריה. הצטנפה לה בין הכרים והמרבדים והיא נאנחת בנעימה שחציה קובלנה וחציה זדון:

– הה! מיכאל, לכשאסע, בטוחה אני כי מיד תשכחני!

מיכאל מתבונן בה רגע קל, ואחר הוא משיב בפשטות ובכובד־ראש גמור:

– אני יודע כי לא אשכחך לנצח!

לילי נבוכה. היא צוחקת צחוק חד, כוזב משהו. היא לא שאלה עד כדי כך. רב מדי.


 

ל"ג. עבודת־פרך

לא בכל יום אפשר להשתעשע. אמש, בטרם תלך, אמרה לילי למיכאל כמנהגה תמיד:

– להתראות מחר בבוקר.

הוא השיב נבוך:

– לא, אני מסופק.

אז חקרה מתוך חיבה מסותרת והיא משפילה את קולה:

– כלום שוב צריך אתה לקבל רפואה?

הוא הניד את ראשו:

– לא. אולם עלי ללכת לבקר את נשיא הרפובליקה הצרפתית. אתמול לאחר הסעודה, בטרם יסע לעבודתו אשר במונטה־קרלו, בא הנסיך מאינר לפני מיכאל ובחגיגיות מה באר לו את הדבר אשר יצפה ממנו עמו. נשיא הרפובליקה הצרפתית עתיד לעבור את קאָן בלכתו לחנוך אי־שם את מצבת הזכרון של איש זקן אחד. לאחר חליפת־דברים בין ראשי הממשלות נמנו וגמרו כי מאחר שמיכאל הוא עתה אורחה של צרפת, ראוי לו ללכת ולברך לשלום את הנשיא בבית־הנתיבות. אכן, יש קושי בדרך־הנימוסין. הנשיא אין שעתו פנויה להחזיר למיכאל ביקור. נמצא המוצא. שהייתו הקצרה תשמש לו התנצלות.

פגישה זו – תוצאותיה חשובות לעתידה של פנוניה ואף לשיווי המשקל באירופה. העתונות העולמית תדון בה. היא תעיד על היחסים הטובים השוררים בין המלוכה הקטנה אשר במזרח ובין רפובליקת־המערב הגדולה. היא תחזק את עמדת הממשלה כלפי האופוזיציה, ואת סמכות הכתר. ולבסוף, הלא אפשר לצפות ממנה לתוצאות ברוכות למען המלווה של מסילת הברזל, העתיד לצאת אל הפועל בסתיו. פנוניה מקווה, איפוא, כי תוכל לשים מבטחה במלך.

לשם מה הדיבורים? בדרך כלל, חביב הנסיך מאינר יותר מן הקולונל קרמוב. אולם יש בו חסרון גדול. הוא מדבר גבוהה גבוהה. הכל הוא רוצה להסביר. מיכאל אינו צריך להבין כל כך הרבה. יגידו נא לו מה שומה עליו לעשות ודי לו בכך. המעט צערו על בוקר־המחרת ההולך לאיבוד (הרי אז צריך היה לשחק עם לילי ברוכלת הדגים) כי יבואו להוציא לבטלה גם את שעות אחר־הצהרים של היום.

לאחר שהנסיך מאינר הציל מפי מיכאל הבטחה מפורשת על רצונו הטוב, הוא מפרט לפניו את סדר הענינים ואת הדברים שעליו יהיה לאמרם. מיכאל חוזר אחריו כדי שלא יבוא לידי טעות. ולפי שהוא חששן גדול, הוא משננם שוב בפני עצמו, במיטה. הכל הולך למישרין. הוא יודע את פרקו. עכשיו יוכל לישון במצפון שקט.

והבוקר כל כך יפה, כל כך נאה. הלא באמת זועף הלב על שאי אפשר ללכת לשחק בגן. ומאידך, כשהשמים כחולים כל כך, הלא נבצר ממך להיות שרוי במצב רוח רע לגמרי. אף על פי כן, זכאי מיכאל להרעים פנים. המעט שלא יראה את לילי – אלא, זוהי בגידה, תחילה לא אמרו לו מאומה – הנה ישימוהו לצחוק בתחפושת הכבודה שלו: מובן מאליו כי לא בזו של ההכתרה, אלא בשניה, זו של סט. סונטילה. מה נעים לצאת ביום שמש נאה זה בחרב, בפרוות אסטרחן ובמצנפת מצוייצת! מיכאל היה עליז כל כך כל אותם הימים בחליפת־המלחים שלו! הנה כי כן בשעת ההלבשה אינו יכול להמנע מהרגן, והוא אומר בקול חריף:

– התדעי, אני בטוח, כי אזיע ואז אצטנן.

ברברה מניעה את ראשה דרך עצבות. אהה! מחמדה צודק. אולם ידה קצרה מהועיל. ינהג מיכאל בתבונה ויעשה כמוטל עליו. למרבה הרעה החלו להצמיד אל הדולמן שלו המון אותות־כבוד. הם מגיעים עד הכרס. הלא מראהו ממש כמראה רפידת־הקטיפה שבה כוסה ארונו של הקולונל קרמוב, ביום קבורתו. בגרושול הוא מצדיק עליו את הנדין ונכנע. אולם כאן, בימי הפגרה, הדבר מרגיז יותר. לפני ימים, “ביום השלישי השמן”14), בשעה שהכל לבשו מסכות, צריך היה מיכאל להתחפש. כיום, זוהי איוולת. מלבד זאת, הלא זוהי גניבת־דעת. הוא מכווץ את גבותיו. אין זה מן היושר. הוסיפו לו כמה סימניות שאין הוא מחוייב לשאתן. למשל, הלז. ברי לו כי בגרושול לא נשאו.

אל נא יקצוף מיכאל. זהו אות־לגיון־הכבוד. לכבודה של צרפת הוא צריך להתקשט בו.

אם זה למען צרפת, מיכאל נעתר. שרטוטי פניו נחים מזעפם. מיכאל שוטם את הגרמנים, אולם את צרפת הוא אוהב. מדוע? סתם ככה. כך עלה בדעתו. הנהדרים שבצעצועיו משם יבואו. ואחר, ייתכן והוא אוהב אותה עוד יותר מאז הבחין כי מדי ישא אדם את שמה, מעווה מר מירסקי את זויות פיו.

הנה שלמה התכונה. המצנפת המהוללה גם היא קבועה כבר עד ללא התנודד. משהו נדחף בפתח. הנסיך מאינר מבקש לשאול אם הוד מלכותו מוכן. אמנם כן, נחוץ עוד לחגור את החרב, להדק את החגורה. המטפחת… עוד מעט ושכחוה. הנסיך יכל להכנס.

הנה הוא מופיע, מחייך, חביב, מבריק ומפואר כולו בזהב, בכסף ובתכשיטים. מראהו כמראה תפאורה ביריד תורכי. שפמו מטיל אימה. כשהוא זז עולה רעש־פעמונים קל. מיכאל מוכן. לדרך.

דרי בית־המלון נתאספו על מדרגות החזית. הארגנטיניות הקטנות דוחפות זו את זו במרפקיהן ומקרקרות כתוכיים. לאשרו, קרבה מרכבת־הלנדו. מיכאל קופץ אל תוכה. הנסיך יושב לימינו. הצלף שוט, הרכב! שם על הדוכן אליאס העולה כברק מדיו גם על הקולונל. באחד החלונות אשר בקומה הראשונה מופיע ראש בלונדי… מה חושבת לילי? בלי ספק, הנשים מחבבות מדי־שרד. אלא זו, היא זידונית כל כך, עד כי ההתחפשות עשויה להיראות בעיניה כמגוכחת… מה היא נושאת בקרבה, הערצה או לעג?

עוד מיכאל הופך בבעיה זו, והמרכבה זזה. משני עבריה ומאחור מתגלגלים כמה מן האנשים המשונים בלבושיהם, אשר הריפובליקה העמידתם לרשותו של מיכאל, להלוות אליו בטיוליו. היום הם מרובים מן הרגיל… כשהמרכבה קרבה, יוצאים האנשים מבתיהם. לבוש הארגמן של אליאס מעורר התלהבות. שלשום, כשחזר מיכאל מן הטיול פגש בקרקס עובר בסך. עגלת מנגנים היתה שם, כושי בחליפה של רקועי־זהב, פיל וגמל. היום הוא הנו הגמל.

תודה לאל. בית־הנתיבות אינו רחוק. דגלי צרפת ופנוניה מתנוססים שם. אנשי צבא ערוכים טורים טורים. איש לבוש מדי שרד ברקמת כסף, זה שבא להקביל את מיכאל בבואו (אולם באותו היום היה לבוש אך זיג (עומד עם כמה אנשים אחרים הלבושים במדי שרד כמותו, או בבגדי חג. כשמיכאל יורד, מסירים כולם את מגבעותיהם ומשתחוים. מיכאל מושיט יד לסגן הנציב, מברך את האחרים בניד־ראש. עוברים דרך פרוזדור. הנה רציף בית־הנתיבות. הפקידים נצבים בשורה. תייר אנגלי עלה על אחד הספסלים והמצלמה בידו. הורידוהו. כעשרים איש מפוזרים פה ושם. אלה הם סוכנים ועתונאים. הטרחנים שבכולם הם העתונאים.

סגן הנציב שואל את מיכאל אם הוד מלכותו שבע רצון מישיבת־הקייטנה שלו ומיכאל משיב כי הוד מלכותו מוקסם ממנה. ותשובתו מעוררת אצל האנשים המיית צחוק ועליצות. הנה כי כן, הכל הולך למישרין. אולם מיכאל מודאג במקצת. הוא הגיע לסיומם של הדברים אשר לימדוהו. אם הרכבת לא תגיע תהיה המבוכה גדולה. לאשרו, הנה היו מופיעה. גם היא מקושטת בדגלים. היא קרבה, שורקת ופולטת עשן. הקטר ושני הקרונות הראשונים חולפים על פני מיכאל. השלישי נעצר על ידו.

– בדרך זו, הוד־מלכות.

סגן־הנציב מורה לו את הדרך. הנסיך מאינר דוחפו מאחור. הוא מניח להם מתוך צייתנות. שנים־שלושה אישים מפוארים ירדו כבר מן ה’קרון, אולם ברור כי איש מהם אינו מר דִירָן־דיפון, נשיא הרפובליקה הצרפתית.

הנה הוא. אין מקום לטעות. הוא לבוש בבגדי חג. סרט אדום על חגורתו, ועל חזהו אות־הכבוד של בוריס הקדוש מפנוניה. ברם, הלא מיכאל כבר ראה את תמונתו. מראהו כאדם ישר ועליז, וזקנו מגודל. אולם הוא שמן הרבה יותר מאשר דימה מיכאל.

אך ירד מן הקרון והוא צועד לקראת מיכאל בפנים מחייכים. אנשים אחדים צועדים אחריו. מיכאל פוסע שתי פסיעות לקראתו ותוקע את ידו הקטנה בכף גדולה זו העטופה בכסיה צחורה. כאשר הנשיא חדל לנענעה ולברכו ברכת “ברוך הבא” מדקלם מיכאל בדקדוק רב:

– אדוני הנשיא, אני מאושר להביע בפניך את רחשי הכנעתי ולחלוק לך כבוד כלבא־כוחה הנעלה של הארץ היפה אשר אתכבד להיות אורחה.

מיכאל לא השמיט אפילו הברה אחת. הכל מתפעלים. הנסיך קורץ לו עין לאות עידוד. בשעה טובה! הקשה ביותר הנה עבר. עכשיו נחוץ ללחוץ ידי אישים שונים הנגשים להתוודע אליו: נשיא המועצה – הלא הוא רוקח – השר לעניני פנים – גולה ישיש, וכל האחרים. סבר פניהם אינו רע ודומה שחם להם מאד. זה אשר על האוצר עניבתו נשמטה. תמו הדברים, ומר דירן־דפון פותח לדבר ומגלה למיכאל את צערו העמוק על כי אין בידו להחזיר למיכאל ביקור. כאן מחייך מיכאל אגב תנועת־יד ואינו צריך לאמור מאומה. הנסיך מאינר עונד במקומו ומבטא את העונג אשר יחוש הוד־מלכותו לכבד את הנשיא העליון של האומה־הידידה. אחר מביע הנשיא את תקוותו כי מיכאל שבע רצון מישיבתו בקאן. כאן עולה מיכאל שנית על הבימה. התפרצות רגשותיו עוברת על מה שציפו ממנו. השאלה ששאלהו הנשיא הזקן היא חביבה ביותר. הוא מעמיד פני ילד טוב ומנגב את פרצופו הפולט זיעה.

מיכאל הנו כה מאושר להיות בקאן! נפלאה קאן בעיניו. והוא מוסיף באופן ספונטני.

– אני אוהב אותה יותר מאשר את גרושול.

חיוך חולף על פני כל הנוכחים. אולי הפריז על המידה? אולם לא, הלא הנסיך מאינר גם הוא כמוקסם. הכל מתפעלים. הנשיא משבח את יפעת רקיע־התכלת. אולם אין זה אלא זמר־לוי. בגלל הפרפראות האלו אין לשכוח את עצם המלאכה. משהשתלטה דממה קלה, מבקש מיכאל לכבדו ולהציגו לפני מדם דירן־דפון, בת לויתו הנעלה של הנשיא הרם.

הנשיא מחווה קידה ומתפעל כאילו גדולה ההפתעה. מדם דירן־דפון תחשוב את הביקור הזה לכבוד גדול. מיכאל מרתיע עד כבש הקרון ומדלג. השלבים גבוהים במקצת, אולם מסייעים בידו ומרימים אותו בסתר מאחוריו. הענין הולך למישרין. לבסוף הוא מגיע. אחרי איש בעל סרטים המדריך אותו, הוא חודר אל טרקלין קטן תכול ונאה ובו מטרונה לבושה סגול. היא שמנה עוד יותר מברברה. מגבעת מפוארת בפרחים מונחת על ראשה אלכסונית. פניה הסמוקים שטופים בזיעה. האדון הממונה על הטקס מציגו לפניה ומיכאל משתחווה ונושק על גב הכסיה אשר למטרונה המנפנפת במניפה ופולטת אמרים.

עכשיו קרוב הענין לקיצו. עוד משהו רעש, ואחר מתנצל הנסיך מאינר על טרחנותו. העונג אשר חש הוד מלכותו אינו צריך להעמיד את הנשיא בסכנת אחור. הוד־מלכותו ישא לנצח את זכרון הפגישה הזאת. קידה לפני המטרונה השמנה ושוב נשיקת־כפיה. לחיצת יד לחוג השרים ואחר פורש הנשיא את זרועותיו לקראת מיכאל.

מיכאל היה מוכן לכך. הוא מניח לו. הנשיא לוחץ אותו אל כרסו. מיכאל שוקע. אותות־הכבוד שלו נאחזים בזקנו של האיש השמן. ברם, לכל יש תקנה. מיכאל נחלץ מן הלפוף בריא ושלם, רק מצנפתו שמוטה על האוזן.

גלש מעל הקרון ושוב הריהו על הרציף. בדלת עומד מר דירן־דפון מחייך ומניע בראשו. מיכאל אף הוא שוחק, מניף יד. המסע שורק, גונח וזז. לאחר דקות אחדות הולך ונעלם מר דירן־דפון ואחר, בעיקולי המסילה, נעלם המסע.

הגיעו אל מרכבת־הלנדו. בא תורה, וגם היא זזה. ברכות נלהבות מפי סגן הנציב והאישים האחרים. הנה כי כן, הענין הגיע לסיומו. הנסיך מאינר מוקסם. פניו קורנים. מתברר כי מיכאל היה נחמד. כשרון מיוחד לו לשאת חן. אפשר לקוות לתוצאות ברוכות ביותר מן הפגישה הזאת. על כל פנים “עתון גרושול” יאשר מחר את הדבר במאמר ראשי.

דבר אחד ברור: הענין נמשך זמן מועט מכפי שאפשר היה לחשוש. יש עוד שעה תמימה עד הסעודה, כדי לשחק ברוכלת הדגים. אכן, זהו מזל.


 

ל"ד. פסק־הדין


הדוקטור בונר מן האקדמיה לרפואה אשר בפריס, עומד לבוא מיד ולהחליט אם מיכאל החלים כבר לגמרי, ואם הוא יכול לחזור לגרושול.

זה ימים רבים מאז מתוכן הדבר. בוקר בוקר, בשעת ההלבשה, כשהוא מסתכל בראי, נקלע מיכאל בין שני רגשות: קורת־רוח על כי שוב אין לו למלך פנוניה אותו פרצוף כחוש ודמות חרגול שבאמת הם מביישים: וחשש שמא ייטב שלומו יותר מדי והוא יישלח חזרה לארצו.

מובן מאליו כי מכתבים רבים נשלחים כמעט יום יום בין גרושול ובין קאן. מיכאל אינו יודע את תכנם. אולם קטעים מהם הוא שומע מפי ברברה. זה כמעט חודש ימים, שמר מירסקי גילה לפני הדוקטור ז’קלוב את שמחתו על ההטבה הניכרת בבריאותו של מיכאל ושאלו אם אין מצבו של מיכאל, לפי שהוא חש עצמו בטוב, מרשה לו לחזור לעיר הבירה. אין להתעלם מן העובדה כי שהייתו הממושכת של המלך בנכר מהווה מעמסה כבדה על האוצר ונזק מוסרי לעניני הממשלה והכתר כאחד.

הדןקטור ז’קלוב והנסיך מאינר עשו יד אחת. מתוך מסכם גומלין העירו בכבוד את תשומת לבו של נשיא המועצה, כי רע הדבר לסכן, על ידי שיבת חפזון, את התוצאות הבלתי־מקוות כמעט, וכי הם מסירים מעליהם כל אחריות לתוצאות של החלטה כזאת. הנה כי כן זכו בעוד כמה שבועות, אשר יקדישו אותם בחום־לב לעסקיהם הנכבדים אשר במונטה־קרלו.

אולם מכתביו של מר מירסקי נעשו תובעניים יותר. העונה הנאה ממשמשת ובאה. העדרו של מיכאל יביא לתוצאות עגומות יותר ויותר. כמה מאויבי הממשלה הפיצו שמועה כי מת כבר, וכי הממשלה מבקשת להרויח זמן ומעלימה את מותו. אחרים מסבירים כי במתכוון משהים אותו בנכר כדי לנסות ולשים את הכתר בראשו של הדוד פול או של אחד מבניו. יש למהר ולשים קץ לאותן השמועות המחפירות העלולות למצוא להן אזנים קשובות. כדי לפטור את הדוקטור ז’קלוב ואת הממשלה מן האחריות אין לעשות אלא אחת: לבקש את הדוקטור בונר, אשר צוה על מיכאל ישיבת־קייטנה זו בקאן, כי יבוא לבדוק אם מצבו מרשה לו לחזור לגרושול. אם הדוקטור בונר ישיב בשלילה, ידונו בחוות־דעתו בפומבי, בבית הנבחרים. אם ישיב בחיוב, ימהרו מיכאל ובני לוויתו לארוז את חפציהם ולשוב עוד במסע הראשון.

צריכים היו להכנע לפקודתו של מר מירסקי, ולא עוד, אלא שהוא הוסיף משהו מעורר חשש על עסקיהם של הנסיך מאינר ושל הדוקטור ז’קלוב במונטה־קרלו, עסקים אשר הדם הגיע עדיו. כתבו, איפוא, אל הפרופיסור בונר. במשלוח הדואר החוזר נתקבלה התשובה: עוד מעט ויבוא.

זה כמה ימים שמיכאל חש בעומד להתרחש. כנראה שהכל טוב מדי. אין זה יכול להמשך. ברור כי מיכאל שוב אינו חולה. הוא ישן, תיאבונו טוב, והוא משמין עד כי הוא עצמו בוש במקצת בכך. הכלל, הדבר טבעי. פנוניה אינה צריכה למלך אשר לא יצלח לה למאומה. מן הרגע שאינו חולה עוד, עליו לשוב ולעסוק באומנותו.

אולם הדבר קשה. כאן, השמש בחומה, הים נוסך שכרון והשדות בניחוחם… כאן החרות. ומדם די סטן. ולילי… שם שורר עוד החורף. האדמה קפואה. הסופה מיללת. השחק נמוך. המישורים אבלים וההרים מבשרים רע. היכליו של מיכאל מחכים לו, והם עגומים וקודרים, דומים לבתי־כלא. שוב יזחלו ימים שוממים וטורדים, נטולי אור ואויר. שוב יופיע הפרוטוקול, השעורים המייגעים, המרכבה־הכלא, כל רחשי החשד והמשטמה. שוב יפלו על כתפי מיכאל אותם המשאות האפלים, הבלתי מנוצחים, המהלכים אימים, שהוא שבוי בידם. והם כבדים מתחמושות בני קיינוף, קשים מאבני ארמנותיו ואיומים מהררי ארצו התלולים. הכא חיים לפניו. התם, מחכה לו קבר פתוח.

משום כך כבד עליו לבו של מיכאל זה כמה ימים. ואף על פי שזוהי דרכם של מוגי לב, אין הוא יכול להמנע משאת תקוה, שמץ תקוה, כי עוד ימצא בו הדוקטור בונר איזה ליקוי ויתן לו ארכה.

דפיקה בדלת. דוקטור בונר בא והוא שואל אם הוד־מלכותו יכול לקבל את פניו. בא הרגע. הדוקטור בונר נכנס והנסיך מאינר והדוקטור ז’קלוב מלוים אותו. בטביעת עין ראשונה מכיר מיכאל את פרצופו הכעור והמפיק תבונה, את מנהגו דרך חרות.

המלומד הסתכל בו, ופניו אורו. הוא משפשף את כפיו. בשעה טובה1 פנים אחרים לפניו היום. ומיד, בלא להוציא זמן לבטלה, פקד להפשיט את מיכאל, והנה הוא מאזין אל חזהו, מדגדגו וצובטו והופכו אגב נמוסין פזיזים כאלו, עד כי ברברה מתקצפת מעט והנסיך מאינר גם הוא כנדהם.

טוב ויפה. שעה ששמים על מיכאל את בגדיו, סוקר אותו הדוקטור בונר בתשומת לב. דומה כי קלסתר פנים קטן זה מעורר בו ענין מיוחד. הוא חוקר: התיאבון כשורה? – כשורה. והשינה? – מצויינת… כלומר… ברברה מניעה ידה… בלילות האחרונים אינו ישן במנוחה שלמה, הוא נרגש…

ברברה מעיפה מבט אלכסוני על מחמדה. הה1 לו יכלה לעשות משהו למען יניחוהו עוד מעט במנוחה!…

הדוקטור בונר פונה אל מיכאל:

האמנם?

מיכאל משיב:

– הן, אדוני.

אולם לשקר לתועלת עצמו הרי זה מכוער כאשר לנוס מפני האויב. הוא מסמיק קמעה ומוסיף:

– אולם אני חושב כי אין זה אלא מפני שעמדת לבוא.

אה!

המלומד מחייך מטוב־לב.

– ובכן ביקורי העסיק את רוחך? טוב ויפה, ידידי הצעיר, – הדוקטור שוחק רגע קל כדי להוסיף חשיבות לדבריו – אני מאושר להודיעך כי שבת לאיתנך כליל.

ברברה מהדקת כפיה. איזה אושר! הנסיך והדוקטור ז’קלוב מברכים זה את זה. הדוקטור בונר מוסר להם בשפל־קול את נוסח גלוי־הדעת הרפואי שלו, ותוך כדי מעשה אינו גורע עין מן החולה הקטן. תינוק מוזר! גם לא קפץ משמחה, גם לא קם מתוך רגש ספונטני להודות לאיש אשר הציל את חייו. הדוקטור בונר מאוכזב. הוא קיווה אחרת. הוא ייחל לתגובה טובה יותר מן החולה שלו. התרומם ואמר במשהו קפידה.

– לא נותר לי עוד אלא להביע לפני הוד־מלכותו את רחשי הכנעתי.

הנסיך מאינר מעתיר עליו אמרי מחמאות. פנוניה כולה תנצור את זכרו לעולמים. בלי ספק רוצה הוד מלכותו להביע במו פיו את תודתו לגאון הרופאים שאין שני לו…

מיכאל מושיט יד לדוקטור בונר ומלחש בקול מחוסר־צליל:

– תודה, אדוני.

ומיד, שלא ברצונו, כאילו הוא מדבר אל נפשו, הוסיף ושמורותיו מושפלות.

– ובכן צריך לחזור לשם…

אחר מתרוממות עיניו במבט עמוק לעבר החלון הפתוח, אל השמש לעבר ניחוחות הים והאביב.

הדוקטור בונר הבין. ובלבו, אשר נוקשה מחמת הרגל אומנותו, עולה פרץ של רגשות רוך. הוא נזכר באותה בירה קודרת שאליה נקרא לבוא, בארמון המקומר והקופא, בקמרוני המערה, בחדרים הנוסכים עצבות, בדמותו העגומה של השבוי הקטן הקורס מתחת למוראות גורלו, שם, מעבר לערבות ולשלשלות הרים, במעמקי אירופה, נפה פראית למחצה. הוא נזכר ומבין. גזר־הדין הגואל אשר הוציא זה עתה, אינו אלא גזר־דין של חובה. אם הודה לו התינוק הזה בלי לפרוץ בדמעות, הרי זה משום שבעורקיו נוזל דמו של בולסלס קינוף, אשר התורכים חתכו את בשרו נתחים נתחים בלא להציל מפיו אף יבבה אחת.

בקול שלו פותח הדוקטור בונר שוב.

אין דבר היכול לעכב את שובו של מיכאל אל פנוניה. לעומת זאת – וכאן נעשה קולו תקיף – הרופא אינו נלאה מלחזור כמה נחוץ הדבר כי במשך שנים שלושה חורפים לפחות, יבוא המלך לבלות כמה שבועות בחופי הריביירה.

הדוקטור ז’קלוב והנסיך מאינר נחפזים להקדים זה את זה ולהבטיח לדוקטור בונר כי גילוי הדעת הזה יימסר באמונה לאלה שעליהם חלה האחריות הגדולה לנצור לפנוניה את שליטה הצעיר.

מיכאל לא הניד אבר. בטרם יצא, פונה אליו בונר בקול נמרץ:

– ידידי הצעיר, אני מקווה, כי לא יהיה עליך לטורח לשוב ולשהות כאן מעט מדי שנה?

הפעם מרים מיכאל את עיניו. אף הוא הבין. שנה… שנה… הה! הדבר רחוק. אך סוף סוף, מי יודע. חיוך קל צץ בזויות שפתיו, חיוך התולים ועצב, והוא חוזר, אף על פי כן, בנעימה אחרת:

– תודה, דוקטור.


 

ל"ה. החתול


אלה הם הימים האחרונים. בוקר בוקר, בהקיץ מיכאל בטרם ירים את שמורותיו, מרדף אותו החזון: עוד לילה חלף! ובה במידה קרבה לבוא שעת הנסיעה העגומה. נטל כבד כל כך מעיק על לבו עד כי הוא מבקש לפעמים כי יגיע כבר הקץ. טוב היאוש המשמים שלאחר מעשה, מיסורי הזוועה של הצפיה.

אף על פי כן, הרי מיכאל הוא ילד. הנה השמש. והנה לילי. ובגן הפלאות מתחת לגלגל הלהבה, נוכח שמי הפרוזג וים הספירים, עת בת־לויתו הקטנה נטפלת אליו ואומרת: “יקירי, הלא נשחק!” מן ההכרח שיפוג כאבו. הלאה דמויות אבלות! אין ממש אלא ברגע ההווה המתוק. בין השדרות המעלות חום וניחוח יודע מיכאל שעות חמודות; חמודות יותר מתמיד כי הן האחרונות.

היום מיכאל ולילי הנם תיירים. הם עורכים את מסעותיהם בלווית נלי, בארצות רחוקות, בלב אפריקה – מחוז התעלומה. הם מחרפים את נפשם לעבור ביערות אין קץ, מרובי פחים ומוקשים. מתחרים הם השנים באומץ רוחם. לילי מטילה מרותה על שבטים שלמים של אוכלי־אדם, מכלכלת אותם בכתבי־הקודש ובמכנסים, ואת הממרים את פיה היא משמידה בלי חמלה. פעילותו של מיכאל אינה מטיב האנגלו־סכסים. הוא מתפעל מן הפרחים הטרופיים ופעם בפעם ממטיר מאש רובהו על אריות הצמאים לדם אילות שוקטות.

יש רגעים ומתחת לענפים המשורגים אתה חש בסכנה קרובה. ייתכן ובני הניאם־ניאם אומרים להגיח משם באלותיהם. אתה מועד חרש, כחתול מתגנב, ועיניך מרגלות. זהירות! נלי מתפרצת אגב נביחות־קצף אל הסבך.

– פה תבואי, נלי.

הילדים מתנהלים בעקבותיה. היא רוקעת על עמדה, שואגת, משרבבת שפתים, מושיטה זרבובית. ממש כביום גלותה בגרושול את החבר. אולם הפעם לא אדם העלה את חמתה. הרי זה חתול.

או נכון יותר, “מי שהיה” חתול. כי האמנם ייקרא עוד בשם זה הפגר הניחר, פשוט־העור, המגואל בטיט ודם, אשר הוטל שמה ואשר בלי ספק רק שאט־נפש ולא מורא צפרנים עצר את נלי עד עתה מחנוק אותו בתקיעת שן?

כנראה, ברד אבנים ירד על החתול. גוויתו הקרוחה והשחונה שוב אינה אלא כפצע אחד. עינו האחת נקורה. אין בו כח למוש, ואינו יכול אף לגנוח לפחות לעומת נלי. פיו פעור משהו מתוך עוית קשה של זוועה. נלי מתאוששת ואומרת לזנק אליו. אולם מיכאל תפש בענק שלה והוא טופח על זרבוביתה.

– דומי, נלי, מנוחה.

שני הילדים עומדים בלי נוע, מתבוננים בגוסס. רושם התלאה והיסורים קשה כל כך עד כי מקץ רגע מושכת לילי את מיכאל בשרוולו ומלחשת בשפל־קול:

– בוא ונלך מזה.

אולם מיכאל מניע את ראשו בשלילה ומצווה:

– אחזי בנלי.

והוא מוציא מכיסו את פנכת־העץ המשמשת קערה לתיירים, יוצק לתוכה טפות אחדות מתוך קנקן החלב המשמש להם כמימיה, וניגש אל החתול:

– הא לך, מינו, מינו.

הביש־גדא נרתע ומתאמץ לקום ולברוח. אינו יכול. תוך נשימה כבדה נשאר במקומו.

מיכאל מניח את הפנכה לפניו, מתחת לחטמו ממש.

– זה בשבילך, מינו, שתה!

עמומות, מתאמץ החתול להריח, ללקק בלשונו. אין בו כוח. ראשו צונח לקרקע.

לילי שוב כגונבת דעת:

– נלך. הוא מת.

אולם מיכאל מראה לה כי לא. עוד צלעותיו זעות. צריך לעמוד עד כי ימות לגמרי ולא יוסיפו עוד להרע לו.

והוא יושב שפוף, ומשגיח בגסיסה. לילי אינה מרהיבה לעמוד על דעתה ואף לא לעזבו. הרגעים חולפים אט אט. והבריה, צלעותיה מפרכסות ומפרכסות. אולם הנה צלצול הפעמון. קול קורא לסעודה. לילי מתרוממת אגב אנחת הרווחה. צריך לחזור.

מיכאל מלא יאוש. לא ייתכן לשאת אל בית המלון את הפגר המטונף הזה. בכל רגע עלול היצור לנפוח את נשמתו. אף על פי כן, מי יודע, אולי עלול הוא לשאת עוד ייסורים לפני כן? אולי יעבור גנן או נער ויענה אותו לשם שעשועים. מיכאל אינו יכול לעזבו ככה. זה מעשה מוג לב. הוא מביט על סביביו מחפש אחרי ישע. השגיח באת עזובה סמוכה על עץ. את־חופרים כבדה. גבותיו מתכווצות. הוא אומר אל לילי:

– טלי את נלי ולכי, אני אבוא מיד.

לילי מתרחקת בלי טענות ומענות.

אז מרפרף מיכאל באצבעותיו על העורף הקרוח, מסלסלהו רכות; יחוש נא החתול עוד פעם בלטיפת אוהב. ואחר הוא נגש אל הכלי הכבד, תופש בו בשתי ידיו, חוזר אל הגוסס, ומתוך מאמץ כביר הוא מרים מעל לראשו את המשא החותך ומניחו לנפול בכבדות כקרדום. שיניו קפוצות, בשרו סומר מזוועה. והוא שונה ומשלש את עוונו מתוך זעם נואש וחיבה משתוללת. חסל. הוא יכול ללכת. החתול לא יסבול עוד.

נטפל אל לילי. זו מביטה אליו אלכסונית. מיכאל – שפתיו חיוורות, מצחו חרוש קמטים. היא רוצה לומר לו משהו ואינה מרהיבה. רק משנגשו אל המדרגות הקדמיות היא חוקרת בשפל־קול:

– והחתול1

הוא משיב בקצרה:

– חסל. שלום לו.


 

ל"ו. ברכת הפרידה


–האתה הוא זה ידידי הקטן?

מעל מלאכת הצמר הנצחית שלה, מרימה מדם די סטן את עיניה; העינים הבהירות אשר רבות ראו ואשר גם בכבותם כמעט, תדענה לגלות רבות.

מזג־האויר רך כל כך, מעולף משהו. אין רוח. רשרוש עלים כמעט ולא ישמע. אמש טפטף גשם קל. היום רוטט באויר ערפל דק ושמש חיוורת נשקפת בעדו. יפי־הנוף של הריביירה אינו אדיר כביתר הבקרים, אולם הוא רך יותר. על פני המים הדוממים והמאפירים מתנמנמים איי הונורה ומרגרט הקדושות. דמותו האצילית של הר האסטרל מסתמנת במערב.

מיכאל מתבונן באשה הזקנה בלי נוע, מתוך כובד ראש ותשומת לב מיוחדת. הוא משתאה לשרטוטי פניה העדינים כל כך, לגון־השן אשר לקלסטרה וליפי שערותיה הלבנות. הלא על ידה הכיר את לילי. היום הוא מביט בה בפעם האחרונה. הוא חותך את דבריו:

– באתי, גברתי, לברכך בברכת הפרידה.

צליל קולו שלו. הנסיך מאינר היה בא בלי ספק במבוכה אילו ראה את מיכאל כשהוא מגלה מידה קטנה כל כך של התרגשות ושל הכרת־תודה בבואו להפרד מעל האשה שהוא חב לה רבות. אולם מדם די סטן, זה לה ששים שנה שהיא יודעת לקרוא בליבות האנשים ואף בליבות הילדים. ומאחורי הפנים הקטנים בחזותם החתומה, הנטויים אליה, ייתכן כי רבות תפענחנה עיניה שכהו מראות. היא משיבה:

– הצטערתי מאד בשמעי כי אתה נוסע, מיכאל. אולם אני מאושרת לראותך בריא ושלם כיום.

מיכאל מרכין את ראשו לאות תודה וממלמל כאילו חוזר הוא על שיעור:

– הדוקטור בונר אמר כי הבראתי לגמרי.

זוהי בשורה טובה, מדם די סטן שמחה שמחה רבה. אולם הגידו לה – וגם זה הסב לה קורת־רוח – כי ייתכן ומיכאל יחזור בשנה הבאה לבלות בריביירה שבועות אחדים.

בשנה הבאה1 בין שעה זו לבין השנה הבאה מבדילים דברים רבים כל כך! כמה מישורים, נהרות והרים. הקיץ הלוהט והחורף בקרתו. וכל התסבוכות שמקורן באדם. והנעלם… אך סוף סוף תמיד אפשר להעמיד פנים… מיכאל שואל:

– וגברתי תהיה שוב בקאן בשנה הבאה?

מדם די סטן משיבה:

– אני מקווה.

אולם בגילה אין צופים לזמן רחוק כל כך. חיוך קל תועה על שפתיה. מיכאל משגיח בו ומבין. אולם מכיון שעורכים בשבילו תכניות… הוא מסביר את מחשבתו:

– הדוקטור בונר סבור כי תמיד תהיינה ריאותי רופפות… ומתברר כי מצאו אחת־עשרה פצצות במערה בגרושול.

בהגיע תורה מקשרת מדם די סטן אף היא את הקשר הנעלם והאמיץ כל כך המקשר את שתי הסברות הללו בינן לבין עצמן וכמו כן עם זו שלה… אמנם כן: מיכאל צדק. עתידם של מלכים־נערים נתון, אולי, אף הוא בידי המקרה כעתידם של הזקנים. לבה נלחץ בה והיא אומרת אגב עליצות נפרזת:

– לאשרך עומדים רופאיך לטפל בך בדאגה מרובה.

מיכאל מושך בכתפיו ומשיב:

– הם חמורים.

ומכיוון שמדם די סטן אומרת לערער על כך, הוא מסביר:

– הלא הדוקטור בונר אמר זאת לברברה בשעה שהכל האמינו כי אני הולך למות.

מדם די סטן מניעה בראשה ופותחת שוב בשלווה:

– ובכן, אני מקווה כי תהיה בריא למרות טפוליהם ותהיה למלך גדול.

מלך גדול! אנחה מסותרת מתמלטת מפי מיכאל. הוא נזכר בחליצות־הנשק הכבדות המזדקרות ביציע הפרשים ובטרקלין הפורטרטים, בפרצופיהם האיומים של כל בני קינוף. הוא ממלמל מתוך קורטוב של תוגה וזדון גם יחד:

– מלך גדול ככל מלכי ההיסטוריה?

לאו דווקא. מיכאל אינו צריך לצאת במסע־צלב על הכופרים, וייתכן, – מדם די סטן מאחלת לו זאת מקרב לב – כי זר יהא לו אף זוהר שדה המלחמה. אולם הוא יכול להיות למלך גדול במשלו על עמו בחסד ובהיותו אהוב עליו.

כן, כזאת עליו לעשות. באמת נפלא יהא הדבר, אם במקום רפאים לבושי־סחבות, בעלי־פנים חיוורים ומפיקים משטמה, ינצנצו לפני מיכאל מאחורי בני הלוויה שלו, ברבעי דלת־העם אשר בגרושול, פרצופים שמחים. זה יגרום לו תענוג רב. ואולי ייקל עליו להרדם בערב. אולם בינו ובין נתיניו קמו דברים רבים כל כך! לא רק בני הלוויה, לא רק הקולונל ומרכבתו־מצודתו, אלא אף חומות היכלותיו, השרים, הממשלה, הפקידות וכל השאר. מיכאל חותך את דבריו בקול חודר:

– הייתי רוצה מאד, אולם איני יודע מה לעשות.

מה לעשות? אהה! מדם די סטן אף היא אין בידה תרופה בדוקה להבטיח אושר לבני־האדם. אולם ישמע נא מיכאל בצייתנות אל הלימודים אשר מלמדים אותו. הנה כי כן ירכוש מעט מעט את כוח־השיפוט הדרוש. וברבות הימים ידע להחליט נכונה.

מיכאל מאזין בתשומת־לב לדברי הגברת הזקנה. כמעט אותם הדברים דיבר אליו גם מר סטורק באחד הימים. לאסונו, אין ראשו חזק עד כדי לעצור הכל ובעיקר עד כדי להבין הכל. ועוד, למן ביקורו הראשון מר מירסקי הוכיח לו כי מר סטורק לא היה יכול להורותו אלא שקרים. וייתכן כי מר סטורק סובר אותו דבר ממש אודות מר מירסקי. ובכן, איה האמת?

מיכאל משיב, והוא שוקע במחשבות:

– את יודעת גברתי, ללמוד זה דבר קשה. ביחוד כשאין יודעים לעולם מי הם המשקרים.

ולאחר הרהור קל הוא מוסיף בקול נוטה לסליחה:

– ייתכן וכולם משקרים במקצת.

תינוק עלוב! לבה הישיש של מדם די סטן, לב אם כואבת, נלחץ ביסורים רבים. תינוק עלוב! אהה! אין היא זקוקה לפירושים. היא מבחינה יפה בכל התשוקות, בכל המשטמות ויצרי הכבוד והאהבה העצמית הסוערים מסביב לתינוק הזה. מכל עבר פורצות התקפות־פראים אל כסא־המלוכה העתיק אשר הוא נקרא לשבת עליו תחת העריצים האיומים מימים עברו. למען מוטטו נוסדו יחד הצודקות בתביעותיה של המחשבה המודרנית והגרועות שבתאוות אישיות וביצרי מהפכה. הכל מתמוטט, הכל מתנודד במלוכה המפורדת הזו. תינוק עלוב! גורל קשה צפוי לו. הה! כמה רצתה מדם די סטן לחבקו רכות בזרועותיה, להפיח בו אומץ־רוח ועינים מיטיבות ראות…

היא מדברת בקול מרגיע.

מיכאל עודו צעיר מכדי שיוכל לקבוע מעתה את השקפותיו על הפלוגתות אשר לאנשים. יסתפק נא בהשלמת חובת יום־יום. ומתוך אומץ־רוח, ברבות הימים, ידע בתבונתו הבשלה לבור לו את הדרך. ולכשתהסס זו – כי יש בעיות שעליהן נחלקים אנשי הרוח הגדולים ביותר — יחליט מיכאל בהקשיבו לקול מצפונו. ישאר לבו כאשר הנהו, והוא ידע תמיד להורות לו את דרך הטוב.

אולם מיכאל מניע ראש. מצחו מעלה קמטים. בקול צלול הוא אומר:

– אני מסופק.

דיבורו משונה כל כך עד כי שוב תקפה חרדה את מדם די סטן והיא שואלת בחיוך מעושה כלשהו:

– מה אתה רוצה לאמור, ילדי? איני מבינה את דבריך.

אז מחליק מיכאל בכפו על רקתו, ובמלים מרוסקות, בקול זר העולה מתוך חזהו, הוא מתאמץ להסביר. הוא מתאמץ לחשות משהו! את האמת הנוראה. המטילה אימה, אשר הוא עצמו אינו שוקל אותה היטב, אלא באותן השעות שהוא אנוס לחשוד במציאותה: והיא, כי מיכאל אינו ילד קטן ככל הילדים. בשעת דממה, כשהוא מתבונן בעצמו פנימה, אינו שומע קולות כקולות התמימים והמתוקים המצלצלים בלבות יתר הילדים הקטנים, קול האמהות הגוחנות אל עריסותיהם הצחורות והוורודות. אהה! כל אלה הנלחמים וקורעים זה את זה לגזרים מסביב למיכאל, הנם מצער לעומת כל המתחולל בנשמתו. יש בו אורות חמודים, שאיפה להיות טוב, נטיות ענוגות ופלאיות, ויש גם מורשת־אימים מקוללת אשר הוא נצר לה. הנה שם כל בני קינוף עד האחרון בהם: שופך־הדמים העריץ, הלא הוא המלך בוגוס, אביו. היה שם אמו, בובה פוחזת וענוגה אשר עזבתהו. והרי כל אלה צרו את נשמתו. והרי נגד מורשת־אבות זו עליו להלחם. אפשר והסכנות שמלגו איומות הרבה יותר מאלו שמלבר. הה! הלא בכל כוחותיו משתוקק הוא להיות טוב… אולם פעמים שוב אינו אדון לנפשו… אינו יודע. באחד הימים רצה להמית את נלי. ואת חיקה של ברברה שרט. הוא הטיל אימה אף על לילי. ובכן… ובכן…

ובה במידה שמדרדרים דברי וידויו של מיכאל, וכהם ילדותיים, מגוחכים וקורעים לב כל כך, חשה מדם די סטן בזעזוע עצום הכובש אותה; ורע לה, רע לה בנשמת הישישים שלה עד כדי גינוי, עד כדי שאגה על יסוריו של תינוק זה השואף לטוב ואשר, אף על פי כן, אפשר ויעשה את הרע. אם כה ואם כה הוא יסבול רבות, הה! רבות….

ביאושה, אין מלים בפיה, אין היא יודעת מה להשיב. עד כי לאחר דממה קלה שוב עולה מתוך הרהורים הקול הדק, קול ישישים, שאף על פי כן הוא מגוחך מעט בהטעמה המוזרה שלו:

– את רואה גברתי, כל זה קשה…

כן, זה קשה. מדם די סטן מקמטת מצח. אותו סעד שמיכאל אינו מוצאו בתוכו פנימה, הוא צריך לבקשו במקום אחר. צריך להתפלל לאלוהים הטוב.

צריך להתפלל לאלוהים הטוב? הן, תמיד מסיימים בזאת לאחר שאמרו כבר הכל. וודאי. אולם בגרושול משתתף מיכאל יום יום בפולחן אלוהים. ובוקר וערב הוא נושא תפילה. הוא אינו חוזר רק על הפסוקים אשר למדוהו. פסוקים אחרים עמו. ברם, כנראה לא תמיד זה מועיל. פעמים, יתפלל מיכאל כאשר יתפלל, ומבוכתו אינה סרה. כנראה אין האלוהים הטוב שומע לו. או, אולי, אין מיכאל יודע לקרוא אליו כדרוש…

מיכאל משתתק. מדם די סטן אף היא משתתקת. אין מלים בפיה. אולם הנה ברברה קוראת:

– מחמדי איכה?

הגיעה השעה. מיכאל צריך ללכת. הוא מושיט שנית יד למטרונה הזקנה, מתאמץ לחייך, ואומר בקולו האטום: “שלום גברתי”.

היא מושכת אותו אל בין זרועותיה, מניחה שפתיה על מצחו ולוחשת לו בשפל־קול את כל מה שיש עוד בפיה להגיד:

– ידידי הקטן, בימים שתהיה עצוב, זכור כי בוקר וערב מתפללת עליך אשה זקנה.

מיכאל מרכין ראשו לאות תודה. הוא הולך לו בלא להסב ראשו אחורנית.


 

ל"ז. קץ החלום


תם ונשלם. המסע המהיר, הדרומי מזרחי, מגמא את הפסים הגובלים עם הים בגליו. פעמים הוא חותר אל מנהרה; או קיר סלעים תלול מזדקר לפניו; ואחר, הוא – הים התיכון – מופיע שנית, טובל באורה. בקרון־הטרקלין אשר בו הוא נושא עמו את מיכאל השמיני, מלך פנוניה. דבר נסיעתו יפורסם בגליון הערב של עיתון הרפובליקה של קאן: “הבוקר בשעה האחת־עשרה עזב הוד־מלכותו את התחנה שלנו. הנציב וסגנו באו לבית נתיבות לברכו. השליט הצעיר קבלם במאור־פנים כרגיל, ובמו ידו חלק להם את צלב האבירים אשר למסדר הלאומי של בוריס הקדוש. כשנשאל מיכאל השמיני אם ישיבתו בקאן היתה לו לרצון, לא היו די מלים בפיו כדי להביע את הרשמים הנעימים שהוא נושא עמו. הוד־מעלתו הנסיך מאינר, הואיל למלא אחרי דבריו ונטע בנו את התקווה כי הוד־מלכותו ישוב בחורף הבא להחליף כוח באקלים הנאה שלנו. אנו סומכים על ההבטחה הזאת ומביעים לו מתוך רחשי כבוד עמוקים, בשם כל אוכלוסי הריפובליקה שבקאן אחולי אושר ובריאות”.

הנה כי כן. אין הדבר רע מזאת.

מיכאל יושב סמוך לחלון, מהרהר וצופה בגלי הים המזדהרים. פעם בפעם נדמה כי הרכבת אומרת להתנפל אל תוכם. אולם ברגע האחרון היא מתחמקת ונסבה, נסה עד לעצירת נשימה ושבה לרחף על פני התהום. הנסיך מאינר והדוקטור ז’קלוב קוראים עתונים בחדר העישון. מיכאל, אין עמו אלא נלי וברברה. האשה הטובה אינה גורעת את עיניה המפיקות חיבה מן הילד ובכל חמישה רגעים היא שואלת אותו בשפל קול, לבל יתרעם: “האם שלום לו למחמדי? אינו צריך למאומה”?

ומיכאל משיב במנוחה:

שלום לי. איני צריך למאומה.

זוהי אמת לאמיתה. שלום לו. יש להודות בלב גלוי כי אף ברגע הפרידה, מעט להתרגש כאשר לא פלל איש. רק רעדה עברה בחזהו וצמרמורת בבטנו. וזה הכל. גם עכשיו אינו מרגיש סבל רב. רק כעין אלם של צער היכהו. ואף הוא מהול בהקלה על כי הכל כבר נגמר, ושוב אין מקום לתקווה, אין מקום לחשש.

בעצם, הרי זה ברור: מיום חרוץ הדוקטור בונר את משפטו גז קסמה של הארץ הברוכה. מאז נודע כי הנסיעה חזרה אינה אלא שאלה של ימים, לא היה הלב שקט. לשוא התחרו השמש, הים ונטעי הפלאות בזהרם. ממעל להם ריחף הצל המבשר רע של תחום ה“שם” מוטב היה לשים קץ לדבר. לשוא דברה ברברה על לבו בסתר, מתוך דאגה מיוחדת, ואף הנסיך מאינר עצמו, כי אם קרה והוא אינו חש עצמו בטוב, בטוב לחלוטין, אין קל מאשר לדחות את הנסיעה לימים מספר: מיכאל כאילו לא הבין. הוא השיב באחת: “אני בריא ושלם. נסע”. לא היה כדאי. באמת, מוטב היה לו לנסוע מיד. אילו שאלו את פייר זולטיק בטרם יכרתו את ראשו: “רוצה אתה להמתין עד מחר?” ייתכן והיה עונה אף הוא: “לא, תודה”.

בימים האחרונים נהג מיכאל כמעט כרגיל; אולי היה שתקן קצת יותר; וגם תאבונו פסק. הבוקר, בשעה התשיעית נפרד מעל לילי. זו התנפלה בין זרועותיו בבכיות ויללות: “הלא תשלח לי אגרות־דואר, יקירי?” הוא הבטיח לה כשאלתה. אז מחתה את דמעותיה; מחר תשוב להיות עליזה ממש כבכל הימים.

כל דרי בית־המלון נאספו לראות בצאת מיכאל. אנשים אשר לא הכירם פנים נפנפו אליו מן החלונות במטפחותיהם. הוא הודה בנימוס למנהל המלון על דאגותיו, ואמת היא כי בבית־הנתיבות אמר לראש־העיר ולסגן הנציב את כל האמרים כדרוש. אולם כשהרכבת זזה, לא רצה לאכול מיד ובקש רק אחת, כי יניחו לו במנוחה.

השעות חולפות, מעט מעט כובשת הרגשה מוזרה את לב מיכאל. כאבו אינו כבד מנשוא, ברור הדבר. אולם כעין צבתות אשר לא הרגיש בהן החלו לוחצות לו את חזהו, ודומה כי בה במידה שדברי־האורה היקרים שהניח אחריו מטשטשים ונעלמים, בה במידה שהוא מתקרב אל האופל האומר לבלעו, נעשית צביתתם קשה יותר ומעמיקה לחדור בבשרו. פתאום משתאה מיכאל ומקשה: אם הדבר יימשך, כלום יוכל לחיות?

הוא נושם עמוקות. קולה הדואג של ברברה שואל:

– אתה עצוב מחמדי?

הוא אינו משיב. רק את ידו הוא מפקיד באלו של האשה הבשרנית כדי שתשתתק. חיוך מרחף על שפתיו. כי הנה רעיון מרגיע וגואל מנצנץ במוחו. אכן אם ירצה הרי יש בידו לחדול כליל מסבול….

אין הוא צריך אלא להעמיד פנים כרוצה ללכת אל התא הקטן. בירכתי המסדרון יוכל “לטעות” בדלת ולמשוך בזו הנפתחת אל המסילה…. באיזו מהירות חולפים העצים ועמודי הטלגרף!…. פסיעה אחת קדימה, רק אחת, והכל תם ונשלם, כלגבי פרפר זה שנמעך יום אחד אל זגוגית המכונית… עוד רגע של יסורים. לזכר הסחרחורת של החלל הנפער לפני עיניו, מיכאל מתנודד משהו. ובכן איפוא, כלום יהיה מוג־לב? מי יודע?

הדבר קל.

שערו בנפשכם כי הוא מתרומם ואומר אל ברברה בנעימה של סוד:

– ברברה, מיד אחזור…

– טוב, מחמדי, והזהר נא…

ומיכאל מתרומם. שתי פסיעות והוא יצא אל הטרקלין. הנה הנו בדד בפרוזדור. דלת זו היא הדלת של התא הקטן. השניה היא הנפתחת אל המסילה. מיכאל ניגש אל השניה. מניח כפו על הידית, מסובבה ודוחף… הדלת נפתחת. מתחת לרגליו רואה מיכאל את הפסים הכפולים המבריקים, אצים לברוח. רוח חזקה מתחוללת, מנהמת, מצליפה על פניו. עתה הוא אדון לנפשו. הוא גוחן משהו. די לו להפיל עצמו…. ומאומה לא יהיה עוד, מאומה, זולת גוף פעוט ורקוע על שפת הדרך, ומסע אץ לברוח עד עצירת נשימה…

אין קל מזה… מיכאל מעווה את שפתיו בבוז. מושך בכתפיו ומגיף את הדלת. אין קל מזה. כשנוכח השולטן סלים כי הוא מנוצח, שלח כדור־מות בראשו. מוג־לב היה. בן קינוף לא יטרוף נפשו בכפו. הוא נלחם עד נשימתו האחרונה.

מיכאל חוזר אל הטרקלין, מתקין עצמו בכורסתו. עכשיו הוא שואף רוח דרך חרות. הוא אדון לנפשו. נחיריו מתרחבים והוא צופה בשמש המתקדרת. נכון לקרב עם הליל הבא.

כלה ונחרצה. מיכאל לא ינטוש את המערכה. אין לו מה לאבד. הוא קיבל עליו להלחם בכל האימות, בכל המועקות. הוא ילחם בסכנות הבאות מן החוץ, הוא ילחם בסכנות הבאות מקרבו.

אין הוא בודד. ברברה ונלי יש לו. הוא העשיר. עוד דמותה של לילי, קלה וקורנת. אי־שם יש אשה זקנה ועיוורת האוהבת את מיכאל ומתפללת עליו. אם ייטיב לחפש, ימצא אולי פה ושם עוד אורות אחרים. שלשום נבא הנסיך מאינר במצח קודר, כי בטרם יעברו ששה חדשים תקום ממשלתו של סטורק. בין מלחמות העתיד ינחל אולי גם נצחונות.

מי יודע? דבר אחד ברור. הים, השמש האלוהית, האוירה המחלימה, חידשו בנשמתו של מיכאל את המרץ של גזעו העתיק. מה יקרה עמו? זה סוד הלוט במחר. אולם הערב, עם הלילה היורד, מנותק מכל אלה האוהבים אותו, ונישא לקראת תהום היסורים, ניצב מיכאל קוממיות. עיניו מבריקות, לסתותיו הדוקות, אגרופיו קפוצים. כלה ונחרצה. הוא ילחם עד נשימתו האחרונה. גם חיה יחיה, ומלוך ימלוך.

תם


  1. פאות־לחיים.  ↩

  2. “אם” במקור, צ“ל: את — הערת פב”י  ↩

  3. תרופות שלשול.  ↩

  4. “בבידותו” במקור, צ“ל: בבדידותו — הערת פב”י  ↩

  5. מרכבה הדורה רתומה לסוסים.  ↩

  6. “באסכדרה” במקור, צ“ל: באכסדרה — הערת פב”י  ↩

  7. “תעולולים” במקור, צ“ל: תעלולים — הערת פב”י  ↩

  8. “מנולי־הברזל” במקור, צ“ל: מנעולי־הברזל — הערת פב”י  ↩

  9. “הוסמין” במקור, כנראה צ“ל: בושם היסמין האדום – הערת פב”י.  ↩

  10. סוס דמיוני מעופף.  ↩

  11. “ושע” במקור, צ"ל: ושער — הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  12. מרכבה  ↩

  13. “ממשוך” במקור, צ“ל: ממושך — הערת פב”י.  ↩

  14. האחרון לימות הצום של הנוצרים. נוהגים להתחפש ביום זה.  ↩