בשעה שאבי־זקני גבה־הקומה ורחב־הדעת מטפּל היה בתלמידיו הקטנים, היתה אמי־זקנתי הנמוכה ומרת־הנפש סורגת פּוּזמקאות וכסיות־יד של צמר בשביל האיכרים של הכפרים הסמוכים. פקעת־החוטים היתה מתגלגלת על גבי קרקע ומשמשת דוגמת עכבר לחתולה האפורה שלנו, שלא הרפתה ממנה כל הימים.
נותני־העבודה של סבתא היו באים לביתנו בימות־החורף ומכניסים אל תוך ה“חדר” אֵד־קוֹר, שריקת “לַפְּטיוֹת” וריח אדרות־עור.
הפּוֹנְטשׁוֹכִי (פוזמקאות) עשויות?
את הכסיות היה בוחן האיכר בעיון רב. מכניס לתוכן את היד המגושמה ובודק וממשמש בין האצבעות. וברוב המקרים ניכּר היה, שהוא נהנה מן המלאכה.
בתור תשלומים היו מביאים הללו פול, קטניות, גריסים וכדומה. אך פעם אחת הביא איכר שני תרנגולים, שכמותם עוד לא היו אצלנו לגודל וליופי, אחד לבן והשני שחור. סבתא התירה את כנפיהם ורגליהם הכפותות והורידתם על הקרקע. הלבן היה משהו גבוה מחברו, אך גבו של השחור היה רחב משל הלבן ומשוּבּץ יפה נוצות זעירות בנות גון־האש. הלבן חש את עצמו תיכף כמו בתוך ביתו, ניקר לתיאבון פּירורים, שנזרקו לפניו, והתחיל קורא תכופות. אלו היו קריאות צעקניות, אך קצרות, קטועות ולקויות־נגינה. לא כן השחור. זה תעה אחת הנה ואחת הנה בפסיעות לא־בטוחות, סקר מתוך עצימת עין אחת את המקום החדש שלו ונסתלק לקרן־זוית. את קולו לא השמיע אף פּעם.
מפֹני־מה אין השחור קורא? – שאלתי את אבי־זקני, שעמד והסתכל כמוני בשני העופות.
הוא יקרא, הוא יקרא! – ענה סבא, ובפניו הכרתי, שהוּא מעדיף את השחור על הלבן.
באותו יום הופרע הלימוד ב“חדר”. התרנגול הלבן קפץ ועלה לרגעים על המיטות, על השולחן, קישקש בכנפיו, ורגע־רגע שילשל את צוארו לקריאה. בקריאותיו התכופות והקולניות הקניט את אבי־זקני ביותר, עד שזה טפח לו על גבו ביַרמולקה שלו תוך כדי קריאתו. הקריאה נטרפה באמצע מתוך צריחה. עם חשיכה הכניסו את שני התרנגולים אל תוך הלוּל שמתחת לתנור. מעתה שתק גם הלבן. לאחר שעות אחדות באו אחיותיהם הגדולות של נערי ה“חדר” ואספו את אלה לבתיהם. הפנסים הדולקים נראו בעד החלונות כשהם חולפים זה אחר זה. עד שעה מאוחרת עוד ישב סבא, כמשפטו לילה־לילה, על גבי ה“משניות”, ומשך חרש את הנעימה הנפלאה שלו, שלאט־לאט יִשנה אותי על משכבי, על הדרגש. כשהקיצותי, כבר היה חושך בבית ולבנונית השלג הציצה מן החוץ בעד החלונות טעוני־הכפור. באחת הפינות הסמוכות לי רחשו עכברים, ואני התחלתי טופח בידי על דופן הדרגש, כדי להפחידם ולהשתיקם.
- אל־נא תתירא! – עודד אותי סבא מחדר־משכבו – הם לא יעשו לך כלום.
סבתא קָבלה מתוך מיטתה: – החתולה ישׁנה. לפקעת החוטים אין היא נותנת מנוחה כל היום, ועכשיו כאילו איננה! מן החוץ נשמעה נביחתו של כלב שכננו, האיכר טרישקא; לו, לכלב מנומר זה, ענה תיכף כלבו הצהוב של טימוֹך, ואחריהם ניעורו כל יתר כלבי הרחוב, רחוב־ה“גויים” הארוך, הנמשך ומשתפּע ויורד עד עצם הנהר. הנה שככו לרגע, אך לפתע התפרצו כולם בבת אחת וביתר תוקף.
– זאב מסתובב כאן – שיער סבא.
הנביחות הלכו ורפו, הלכו ופחתו עד שנשתתקו. דממה. מתוך חדר־הכּניסה, מקום שם עומדות שתי חביות־המים, פּרץ פתאום כעין קול יריה.
– שוב פקע חישוּק – נאנחה הזקנה – עכשיו יזלו כליל מעט המים.
סבא הוכיח אותה:
– אמרתי לך כמה פעמים: קראי ל“בוֹנדאר” (חבתן) שיהדק את החביות!
והלילה נמשך, נמשך. סבתא נרדמה. על גבי הכּותל הצהוב, הבלתי־מסויד, הופיעה בהרת־אור בצורת קטע חלון: הודלקה אש בביתו של טימוֹך שמנגד. שם כבר קמו לכתוש ריפות. ולפתע־פתאום, אי־מזה, ממעמקים – מין מַשק־כנפים משונה, אך בטרם הספיק זה להבעיתנו כראוי, והוא נפתר לי תיכף על ידי קריאת התרנגול, שנשמעה אחריו מתוך הלול. זו היתה קריאה ממושכה, ערֵבת־קול, עם הטעמת כל הרעידות והזיגזגים שלה; אחריה נגרר גרגור־גוֹוע של כלוֹת־הנפש. – השמעת? – שאל אותי אבי־זקני מתוך חדר־משכבו – זה קרא השחור.