טעונת־רחמים היא העלמה פּוֹליאק, אחת הבנות העשירות והמיוחסות שבכרך, שעליה להקיץ בוקר־בוקר בעיניה הירוקות והמשעממות ובחטמה הארוך והכחלחל. את כיעורה היא מרגישה בעצמה בלי הרף, ובשל־כך אולי מדברת היא תמיד בהתלהבות יתירה על הציור, על המוסיקה ועל יפי־הטבע. אבל במוּזיאוֹן, כשהיא אתנו, האויר כבד ומטיל שינה, הסימפוניות של בטהוֹבן באולם הגדול אינן נותנות כנפים עוד, וגם הנוף היפה ביותר בשעת טיול עמה קסמו פג. היא עושה שַמוֹת בכל.
– כמה יופי! – מפלבלת היא בעיניה הצנועות וחטמה המשורבב ולהוט־ההנאה מפרכס כחוטם־הפיל, הטורח לקלוט את הפּירור הנזרק אליו ואינו יכול. צער בעלי חיים!
ורחמים, רחמים גדולים, מעוררת גם מיצי הקטנה והיפה, בת־הוריטה. אלמלא נפנוף שמלתה האדומה, הקצרה והמופלאה, היו הכל כבר מתים כאן, בטרקלין־לילה זה, מחוסר־אויר, כובד־יין והשעה המאוחרה. אבל מדוע אין היא יכולה לשבת בין המסובים עמה אף רגע אחד כהוגן?! הרי היא מתעקמת בלי הרף בכל מיני העויות משונות ומתעללת בלי רחם בחטמה המחוטב והחי. מתכוונת היא, כביכול לנַול את עצמה בידים, כאילו צרה עינה בהנאה זו, שנהנין ממנה. כשבוית־חרב בין עוגבים במחנה האויב.
– כמה כיעור – מתקלסת היא מתוך עקימת־פרצוף, ואינה יכולה עם כל זה לדכא את יפיה האיתני, המפולש. צער בלתי־שכיח מתגנב אז מתוך סדקי עיניה האפורים והצרים – שני זבובי־לילה ענוגים, שטובעים בשמפניה… צער בעלי חיים!