אהובתו “לא יכלה עוד הצפּינו” – מן המערכה נס – ובעל־כרחו יצא לאויר הכרך. לפנות ערב של סוף קיץ. פסע אילך ואילך – כמו על־גבי חבל. במרחק כמה פסיעות, בקרן הרחוב, הרגיש פתאום ב“פאטרוּל”, שעצר את העוברים והשבים ושאל לתעודות. קפאון־הפחד הידוע לו תקף את המפרקת והארכובות, והוא התחמק ונזרק לתוך השער הראשון, שבצד המדרכה. כמי שמתחקים על עקבותיו, לא התעכב תחתיו, אלא הלך נכחו, מבלי הביט לאחוריו, ועלה על המדרגות. ורק כאן הכיר, שאין זה כי־אם בית “מצפה־הכוכבים”, מקום שעוד לא היה בו מעולם.
בין שאר העולים, שרובם היו תלמידים ותלמידות קטנים, טיפס ועלה דיוטות אין־קץ, עד שנכנס לעליה. זו היתה כעין אכסדרה קטנה, חסרת־גג. באמצעיתה היה קבוּע על כּנו הטלסקוֹפּ הגדול, ועלם צעיר ועדין־פנים כנערה ניצח על כל הענין ובעזרת משרת בא־בימים הסב את זה אילך ואילך, כשהוּא מכוונו לרצונו. כמו אל פתחי החנויות לצרכי אוכל־נפש צבאה גם כאן שורה יוצאת־זנב, כדי להביט איש אחרי אחיו. הפליט הסתפח אל קצה השורה אף הוא.
זהו הכוכב הכפול! – הסביר האַסטרונום עול־הימים.
מה יפה! – התפעלו הנערות הקטנות, בראותן כעין תאומים של אבני־חן כחולות.
בפינות, בצללים, התלחשו־השתובבו הקטנים זוגות־זוגות: נער ונערה, נער ונערה, המשקפת הסתובבה וחרקה בלי הרף. המשרת, שפניו הקמוטים הכסיפו לאור הירח המלא, לעס דבר־מה והתלוצץ. רוח אחרת שלטה כאן; משהו, כביכול, מאותה החירות, שישנה בודאי שם, בכוכבים העליזים הללו. בשעה התשים־עשרה קרא האסטרונום הקטן:
- הלילה די. את השאר אראה לכם מחר!
התחילו מתפזרים ויוצאים. באותה שעה ניגש העריק אל המשרת ולחש לו:
- אני עוד לא ראיתי את הירח. איחרתי לבוא. תקבל דמי־שתיה. נישאר־נא כאן שנינו עוד מעט.
הלה פנה אל האסטרונום:
האדון הזה רוצה לראות את הירח.
לדידי, תוכל להראותו, אבל אני הולך כבר. ברם את הירח טוב לראות כשהוא פגום, ולא במלואו, כפי שהוא עכשיו. לילה טוב!
בידים רגילות לדבר הסב המשרת את הטלסקופּ כלפי הלבנה המלאה והעיר:
- אבל אך לשעה קלה. אני מוכרח לסגור תיכף.
הפליט ניגש, הפשיל את ראשו לאחוריו, עצם את עינו האחת, ובשניה הסתכל, הסתכל הסתכל… ריק ושאנן וטבול־אורה משתטח שם המישור רחב־הידים – באין שוטר וחייל.
- אבל די כבר – האיץ המשרת והמפתח בידו. – אני מוכרח לנעול תיכף!
מבלי הזיז את עינו מהנקב הקטן, התחנן זה בקול־בוכים כמעט:
- אבל עוד רגע אחד, אך עוד רגע אחד!