המיניסטר לעניני חוץ, אוורס, היה כבן ששים, בקחתו לו את הנערה הזקופה והדקה, בת התשע־עשרה, לאשה. זה היה באמצע הקיץ של 1914. אילו אמר לו איש במלאת לו, לאוורס, ארבעים ואחת: “ברגע זה, במקום פלוני, נולדה אשתך”, כי אז היה זה אך כמצחק בעיניו, ואף־על־פי־כן… צריך ליטול את החיים בחזקה!
אלא שלפעמים – לא טוב. כל־כך קשה לסבול את מבטי בני־הנעורים, הנזרקים אליה בשעת טיול. מי יודע מה מתרחש בתוך המוח הקטן הזה, שעם כל קטנותו, הריהו יודע, יודע היטב את אמת־החיים, זו שהפילוסופים הגדולים באים אליה אך דרך קפנדריות מעוקלות בערוב חייהם.
עוד אין הוא, אמנם, עובר־ובטל. המרץ, הגיהוץ וברק האבנים הטובות ממתיקים הרבה את הזוֹקן, אבל בבית־הרחצה נופל לבו עליו, הגם שהוא מתאמץ שם לבלי הסתכל ביותר בגופו הערום.
פעם אחת ראה שם בחשרת האד לאור הגז עלם־חמד, שחרחר, שכמותו עוד לא ראה מימיו. “אילו ראתהו היא”, הירהר בכאב, וכששב הביתה נדמו לו עיניה נוחות ביותר.
בערב אותו יום השתתף אוורס באותה ישיבה, שעליה היה להחליט, לשלום או למלחמה. היו דעות בעד וכנגד. הסנטר הגלוח והשסוע של הקיסר היושב־ראש נע בין שני עברי הזקן לכאן ולכאן, כנפש־מאזנים באש אפוסטולית שבעצמו לא פילל אותה אצלו, דיבר אוורס בעד; דיבר וראה בינתים, איך שהוא, הזקן, מעביר בידו על חלקת קרחתו פעם ושתים, ואז הבין, כי הדבר כבר נחתך.
ולא ארכו הימים – והיתה הרוחה. בשעת טיול, כשהתחילו נפגשים תכופות החיילים שחורי־המשקפים, בעלי רגל אחת ומזועזעי־העצבים, התנצל המיניסטר באזני אשתו:
- סהדי במרומים: אני לא חפצתי במלחמה. אני עשיתי כל מה שיכלתי…
ופעם אחת, בקיץ השלישי היה הדבר, התרחץ אוורס בבית־הרחצה, כמשפטו, שבוע־שבוע. בחשרת האד לאור הגז תעו עכשיו גופים צומקים, חיורים, מדובללי־כרס. הם חפצו לאמר זה לזה: “נשחטים אנו, נשחטים בלי רחם!”, אבל הם אמרו:
- תפוחי־אדמה אף הם אינם. אין מה לאכול…
פתאום נפתחה הדלת, ואיש חדש נכנס. למרות חשרת האד ראה המיניסטר, והנה כל גופו של זה מלא אבעבועות־רקב נוראות. הוא נזדעזע. ותמוה: הנה זה תועה עקלקלות, כמתכוון לנגוע דוקא בגוף אחר, ומחייך משהו… סומא או משוגע?! אוורס נתרתח כולו מכעס עצור ופסע בזהירות על אבני הרצפה הרטובות והחלקלקות, כשהוא מתחמק לצדדים יותר ויותר. מכעס ומחום חש בלבו פתאום נקיפה־גויעה, נבעת, וברגע זה התחכך בו מאחוריו הגוף הרטוב הזר – ואחוז־שבץ נפל המיניסטר הערוֹם ולא הוסיף קום.