זכרונותיו של יל“ג, הכתובים רוסית, שנתפרסמו זה עתה בפעם הראשונה (בתרגום אידי) על ידי שאול גינזבורג (“צוקונפט”), מענינים מאוד מכמה בחינות. הזכרונות מתיחסים אל המאורעות של המרד הפּוֹלני בשנת 1863. הואיל והדברים נכתבו לועזית, חפשים ממליצה תנ”כית ותלמודית, הרי הם מקילים לנו לתהות על כוחו הספרותי של יל"ג ולעמוד על אפי אישיותוֹ.
הנה הוא מתאר, כעד ראיה, הולכה לגרדום… "היום בהיר היה, השמש האירה; מהגשם, שירד בלילה, נתהוו ברחובות שלוליות קטנות. קוויאטקובסקי (שם הפולני הנדון למיתה) היה לבוש מכנסים צחורים, ואגב הליכה מבית־האסורים, שעמד בקצה העיר השני, השתדל לעקוף את השלוליות, שלא ללכלך את המכנסים. כאשר עבר על פני הבית, ששם כלואות היו נשים פולניות, שהיו מעורבות במרד אף הן, הרכין ראשו בשמחה כלפי הפּטריוֹטיוֹת הללו, שהצטופפו בחלון מאחורי הסורג, וקרא אליהן פולנית: ‘אני הולך אל החוּפה!’
אותה שעה עמדו יהודים בבית־הכנסת (הדבר חל בראש־השנה) וגעו בבכיה ב’ונתנה תוקף'. ומחריד היה הניגוד: מהך גיסא היהודים, שהיו שרויים מחוץ לכל סכנה וששפכו דמעות באמירת ‘מי יחיה ומי ימות’ גרידא, ומאידך – הצעיר הפולני האומלל, שבבת־צחוק, אגב ריקוד כמעט, צעד לקראת המות"…
ההשגה בהיקפה אינה “נוראה” כל כך (לבכות באותה שעה ב“מי יחיה ומי ימות” דוקא צריך וצריך היה!..), ואף על פי כן מפתיעה הערה זו ב“מוֹדרניוּתה” אצל בעל “עולם כמנהגו”. בבחינה זו מפתיעים בעצם הזכרונות הללו כולם. אבות ספרותנו, מכיון שכתבו לועזית, מיד נהפכו לאנשים אחרים ולא נפלו מהסופרים הלועזים בני זמנם.
יהושע שטיינברג במבוא ל“משפט האוּרים” שלו משתעשע בפסוקים ושברי פסוקים, כבטלן ותיק, ואילו בהקדמתו הרוסית למלונו הרוסי־העברי הוא מדבר כבר־דעת, כאירופי!
לא רק שהמליצה פגמה את הרצאת דבריהם, אלא שהרתיעה וחינקה את רעיונותיהם והסתכלויותיהם מעיקרם. כמה רעיונות והסתכלויות מענינים, שבלועזית היו בעליהם מביעים אותם על נקלה, כדברים המובנים מאליהם, לא עלו על דעתם כלל כשטבלו את הקולמוס לכתוב עברית. העברית החזיקה אותם בתחומים מסוימים והטילה מין אַטרוֹפּיה ברוחם כלפי כל אנושי־כללי.
מכאן אולי יש לזרוק רפלכסיוֹת גם לראשונים, אף על פי שעל הללו אין ענין “המליצה” חל. לא רק מהעדר מונחים וביטויים פילוסופיים לא כתב הרמב“ם את ה”מורה נבוכים" עברית, כי אם יותר מזו: בבואו לכתוב עברית חדל להיות פילוסוף…
ביד לשון.