הסופר בצעירותו, עם פסיעותיו הראשונות, מהסס להבליט את האני שלו ביותר ומעדיף להופיע בגוף נסתר. חוץ מרפיון־צעירים סתם יש בזה גם משום ענוותנות נאה – שלא להורות הלכה בפני רבותיו, בפני הסופרים המפורסמים, הגדולים ממנו בשנים; יש בזה משום ביישנות ויראת־הרוממות בפני הזקנים.
ורק בבואו בימים בטיחותו מתגברת. אז לא יבוֹש לדבר גם בשמו, בגוף ראשון. “אָמן אני אומר לכם”. וזהו לא רק מפני שהאני שלו הספיק להתבגר, להתחשל, כי אם גם מפני שלנגד עיני־רוחו כבר אינם אותם הסופרים המפורסמים הגדולים ממנו בשנים, שיראת־הכבוד בפניהם עוד לא פגה אצלו לגמרי. כי מתו הזקנים.