הראשונים, נדמה לנו תמיד, היו קרובים ממנו אל האמת, אל שורש ההויה וסודה. אנו כאילו ניתקנו מדבר־מה, נתרחקנו מדבר־מה, נתעינו – והרי אנו מעיינים בסקרנות בספרי־הקדמונים.
אפילו ביחס אל עצמנו אנו נוטים לחשוב בחשאי, שלפנים, בשחרותנו, הבינונו יותר משאנו מבינים עתה. ולא אחת, ברגע הכרעה, אנו פונים אל האני הראשון שלנו, כלומר: אנו מתאמצים לזכור, מה היינו עושים במצב כזה אז…
ראשית און במובן הרוחני – לאנוֹש ולאנוֹשוּת. היה היתה רעננות ידועה לרוחנו בדמי־ימינו, ששוב אינה עכשיו, והיה היתה רעננות ידועה לראשונים, ששוב אינה לנו, לאחרונים.