הראשונים, שהוֹראתם ולידתם וילדותם ושחרותם עברו עליהם תחת עקת הדתיוּת, המוסכמות האויליות וכל המשפטים הקדומים הנוראים למיניהם, אצלם ב“חצרות” וב“סלונים”, ואצלנו ב“קלויז”, – מוכרחים היו להגיע אל שיאיהם דרך קפנדריוֹת וּתעיוֹת משונות, באופן שהללו, התעיות והכשלונות, בלעו את מיטב כוחותיהם, אם כי לא עיכבו לגמרי את המעוף הבודד, המעוף מאליו, בכוח הגאוֹניוּת. ככה מזדקרים שיאים יחידים מתוך תוהו־ובוהו, מתוך תעיות־רוח נטולות־ערך.
כמה תעיות תעה גיתה עד שהצליח לשיר: “מעל לכל שׂיאים”… דרך כמה תלי־תלים של דברי־הבאי ממש פירכס ויצא שיר קטן זה, שעוד לא מצא מתחרה אתו עד היום!
כך היא מהותם של הראשונים הגדולים: בנמיכותם הם נמוכים מהקטנים של זמננו, אבל בשיאיהם הבודדים – כל גדולי ימינו אינם ־