באחד מגליונות “מאזנים” האחרונים תמה א. מ. ברכיהו על “הביקורת שלנו, שהעלימה את עינה” מהסיפור “שמשון” לז’בוטינסקי, והריהו מעיד על עצמו: “אין אני יכול להיזכר בסיפור מן הסיפורים, שקראתי בשנים האחרונות, שכל כך תפס את לבי בשעת קריאה ולימים, ימים לאחר קריאה, – כסיפור הזה. פרצופי הגיבורים בולטים ובהירים, פרצוף הגוף ופרצוף הנפש. רחשי הנפש ופרפוריה נגלים מתוך פעולותיהם והעויות־הלוי שלהם בלי ‘פסיכולוגיה’ ואבק פסיכולוגיה. ושפע הדרמתיוּת שבסיפור! הדרמתיות שבהליכת מנוח אחרי אשתו” וכו' וכו'.
הדרמתיות ושאר המעלות אולי נמצאות בסיפור זה באמת. אבל מה לעשות, והעיקר חסר כאן: שירת משורר (בזה, כמובן, איני מתכוון להצדיק את “הביקורת שלנו, שהעלימה את עינה”). הסיפור “שמשון” אינו בעצם אלא עבודת־מוח, ללא נשיבה כלשהי מרוח־יצירה.
דבר זה, כמובן, לא ניתן להוכיח במופתים חותכים. זהו ענין שבחוש. כשם שקשה להוכיח בדברים את ההבדל שבין קריאות הקוקיאה ביער לקריאות הקוקיאה של האורלוגין.
א.מ. ברכיהו הוא ממשפחת הסופרים ההוגים שלנו, ואם בכל זאת הוא טועה כל כך ביחס ל“שמשון”, הרי לפנינו דוגמה חותכת לכך, עד כמה האינטלקט גרידא אינו מספיק בשביל הבנה בעניני שירה ויצירה. כשם שהסיפור “שמשון” עצמו יכול לשמש דוגמה גמורה של בלטריסטיקה, שנכתבה בכל האמצעים שבעולם, חוץ מברוח־הקודש.