מספּרים ומשוררים נכשלים על פי רוב בזה שאינם מבחינים בין הפרטי ובין המשותף לרבים. הנה הוא מתאר את פרצופו של אביו, למשל, על חמישה עמודים ומתעכב על כל תג ותג שבו, – מה יכול כל זה לענין אותי, הזר? מה לי ולפרצוף אבא שלו? הקורא הוא אגוֹאיסטי, – ועניני אחרים משעממים אותו.

צריך שהמשורר יהא חש אינסטינקטיבית כי מה שהוא בא לומר לנו, בצורה פיוטית זו או אחרת, הוא דבר שכל האנשים נתקלים בו. יש דברים שענין בהם אך לכותב עצמו, לבני־ביתו, ואולי גם לבני עירו, ובכל זאת הם נמסרים לדפוס בשביל הקהל הרחב, בשביל העולם כולו. אין זאת, כי אם חסר לו, למספּר, במקרה כזה חוש־ההבחנה – להבחין בין הפרטי, שהוא פרטי ממש, אך ורק שלו, ובין אותו הפרטי שהוא משותף לרבים, לכל.

כי על כן יש שהאחד משקיע את חצי חייו ביצירה גדולה־גדולה, ואחר כך הוא עומד ותוהה על שויון־הנפש שבו אנו מקבלים יצירה זו, – ואין הוא רוצה להבין כי מה שמענין אותו ואת חוגו הצר, אינו מענין אותנו, את כולנו.