בהגדרה “אָמן” יש תמיד, אם מדעת ואם שלא מדעת, טעם לפגם, לגנאי. אָמן – כלומר: איש שאינו עולה ברוחו על האחרים, ואולי גם נופל מהם, אלא שהוא יודע ליתן צורה נאה לדברו. מכאן גם לא גדולה הפסיעה אל אָמן הלהטים הנבובים, אל הזייפן.

בה בשעה שהמשורר האמיתי שונא את ה“אמנות”, את הוירטוּאוזיוּת, את הטיפּול בצורה. “הכניסו את רעיונותיכם ברוַח או בצמצום, והלשון תתרחב מאליה”, – אמר אחד־העם בנוגע ללשון. הערֵה נא, משורר, את נפשך עד היסוד בה, – והצורה האידיאלית תתקבל מאליה. המשורר מותח את השעון מבפנים, והאָמן מושך במחוֹגיו.

הרגישו בזה מ. י. ברדיצ’בסקי ופטר אלטנברג. אצלם לא תמצאו “אָמן”, אלא תמיד – “משורר”.