איזו אידיאה “פילוסופית” מוכרחת להבריח את הסיפור מראש ועד סוף; איזו אידיאה קורעת סדק כלפי אפקים חדשים, מקילי נשימה. עם סיום סיפורים כאלה אנו נאנחים, כרגיל, אנחת־הקלה.
בניגוד לאלה הם הסיפורים המשוללים בהחלט “אידיאה” כגון זו. כל החריצות השקועה בהם, כל הגמישות, להטי “האמנות” ועתרת הסממנים הידועים אינם מסייעים במקרה זה אלא לכך, שנהיה טובעים עוד יותר באשפתות המציאוּת שלנו. אנו קוראים, קוראים וקוראים, ועם גמר הסיפור – כאילו נכנסנו לתוך סימטת־שק.