המשוררים אצל אומות העולם, שאת עיקר שירתם הקדישו לעמם ולגורלו, המשוררים, ששירתם ינקה מאהבתם לעמם, שהיו, כביכול, מאוהבים בעמם (כגון מיצקביץ, סנקביץ, שבצ’נקו ואחרים), – הרי מתחת לאָפיים זה הסתתר בלי ספק רקע ארוֹטי: הם אהבו קודם כל את בנות עמם.
אצל המשורר העברי היה רקע זה פגום מאוד. הנערה היהודית הגלותית, הנערה היהודית־הרוסית או הנערה היהודית־הפולנית, לא היה בה כדי למשוך את לבו ביותר, מה שהשפיע, ביודעים או בלא יודעים, גם על יחסו הפנימי אל עמו בכלל. מכאן תשובה לקובלים על העדר “לאומיות” בספרותנו היפה. אולי תתקן פגם טרגי זה הנערה הארץ־ישראלית, התחייתית, הטבעית?