מוכרח להיות המשורר כדי ליצור, בעולם החוּלין כבעולם השירה. הצורה זקוקה למצע החלק. הוא מתאווה להלהיב את היום־יומי שבו בשירי.
מוֹפּסן מספּר על צייר שישב בשדה וצייר איזה נוף, גמר ונתפעל בעצמו ממעשה ידיו כל כך, עד שקפץ והראה את התמונה לפרות, שרעו בקירוב־מקום, בקראו: הבטנה וראינה מה שעשיתי!
להראות, להראות לעצמו – זהו המניע הראשי כאן. המשורר שבאדם חותר להראות את חזונו לאיש־החוּלין שבו. הרי שתפקידו של האחרון חשוב בשביל היצירה לא פחות מזה של הראשון.
כי על כן יש לשער שישנם בעולם משוררים גדולים, שאינם יוצרים כלום אך מרוב גודל, היינוּ – מפני שהם כולם שירה. איש־החולין אין בהם לחלוטין – ואין להם איפוא למי להראות.