“סימן יפה באדם שהוא ביישן”

(נדרים כ')

“הייתי ילד פיקח מאוד – מספר אנטוֹל פרנס ב”ספר הזכרונות לידידי" – אבל משהגעתי לשנות בחרות, כשמלאו לי שבע־עשרה שנה, נהייתי שוטה גמור. ביישנותי הגיעה אז עד לידי כך, שלא יכולתי לא להקדים שלום לאיש ולא לשבת בחברה, בלי שתכסה זיעה את מצחי. נוכחותן של נשים הכתני במין תמהון־מבוכה“. וכן קראתי לא כבר זכרונות לאחד הנסיכים מקרובי טולסטוי, בהם יסוּפר שטולסטוי הוּזמן פעם לבית הוריו, בעוד הוא, הכותב, סטודנט צעיר, לארוחת־הצהרים. “הרושם העיקרי שעשה אז עלי, בשבתנו כולנו אל השולחן, היה רושם של מבוכה, רושם של ביישנות”. וטולסטוי היה אז בשיאו, אחרי “מלחמה ושלום”! טוּרגניב התאַדם גם בימי זקנתו, עד יומו האחרון, – זהו דבר ידוע. אצלנו רגילים לראות ב”חולשה" זו בטלנות, פרי הישיבה ובית־המדרש. אבל הנה פרנס, טולסטוי וטורגניב לא היו חניכי בית המדרש! ולאידך – כמה מבחורי הישיבות שלנו הנם עזי־מצח, שהביישנות זרה להם בהחלט!

“חולשה” זו נובעת בלי ספק ממקור עליון (התנגשות האני עם עין העולם). זהו אחד מסימניו המובהקים של המשורר. עלם שההתאדמות זרה לו והוא כותב שירים, איני מאמין בשירים אלה, עוד בטרם ראיתים.