לוגו
אבוֹת ספרותנו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אחד המניעים שדחפו אותנו, עוּלי־הימים, איש איש בפינתו הנידחת, להיות סופרים בישראל, היה בלי ספק גם זה, שאבות ספרותנו ריחפו לנגד עיני־רוחנו כאישים אלוהיים, כבני־אדם לא מעולם זה והבליו, כיהודים־אנשים גדולים, גדולים, שאין כמותם לאצילות ולטוהר־נפש לא בין היהודים ולא בין הנכרים. כאלה היו בדמיוננו, ולפיכך חתרנו אל מחיצתם – להיות ביניהם וכמוהם.

יל"ג! המשורר־הארי. זה היהודי הגדול באהלו והאדם הגדול בצאתו – פאר פטרבורג לפנים… או חז"ס! זה הפּטריאַרך הנפלא, רחב־הזקן, התורני והתוכן כאחד. אחרי עמל־היום בחדר־המערכת של “הצפירה” – כך ציירתי לי אז בדמיוני – הריהו מטייל בערב עם סוקולוב, עוזרו הצעיר, בחוצות ורשה, סח עמו על ענינים העומדים ברומו של עולם, מסביר לו דבר־מה בשבילי הרקיע, כשהוא מכוון את מקלו כלפּי אחד הכוכבים… בנימבוס כגון זה חזיתי את כולם, את כולם. קנאה ותחרות, להיטוּת אחרי ממון, קטנות ודקדוקי־עניוּת מכל הסוגים – מאן דכר שמם! והנה בא ציטרון ב“העולם” ומטפח על פנינו. הוא מספּר לנו דברים, שהורסים בלי רחמים את כל האילוּסיוֹת שלנו – ואם כן, אם כן, למה זה אנחנו?!

ברם – – התפיסה הציטרונית לחוד, והאמת, האמת העליונה, לחוד. דמיון־ילדותי לא טעה, לא טעה!