קראתי את הספר והופתעתי: ספר טוב באמת! קודם הירהרתי: אם הקורא המערבי, השטחי, האָמון על קולנוע, מתפעל, ודאי אין זה אלא “שוּנד”, והנה…
המחבר הוא דוקא אחד משלנו. בסגנון פשוט־פשוט, צנוע, המסוּני במקצת, הוא מוסר את סיוּט־המלחמה, שחי אותו, את המלחמה כמות שהיא; מנקודת־ראותו של החייל, ולא מזו של הקצין, שהכריעה בסיפורי־המלחמה הקודמים. במלה אחת: כל בלהות המלחמה וזוועותיה, תהיינה המסקנות העיוּניות אלו, שהמחבר מדגיש אותן, או אחרות.
נקודת־הכובד כאן היא סוף־סוף בחומר, ולא ביוצר. לא יצירה לפנינו, כי אם עבודה מימוּארית, אף על פי שפּה ושם אנו נתקלים בהערות ובהסתכלויות, שאינן יום־יומיות כל עיקר. סימן טוב הוא לקהל באירופה, שהתנפּל בצמא על דבר אמיתי, לאחר שפיטמוהו בלי רחמים ב“יצירות” מלאכותיות, מזויפות, שעוּבדו על פי הכרוניקה העתונית, ללא חויה כלשהי מצד מחבריהן. הרי שגם במערב מבחינים מה. גם במערב איפוא אין כל חדש.