ליום השבעים של נחום סוקולוב
ידיעת־היהדות הכבירה שלו אינה ידיעה גרידא; זאת היא היהדות עצמה. האחרים הם צוֹפי הדורות, מן הצד, ואילו הוא, סוקולוב, נושא אותם על כתפיו.
היהדות־הטהרה – בניגוד לטומאה היֶזוּאיטית, ל“גוֹיוּת” הליסטית. מעין סיפוק נפשי הרגשתי לשעבר, כששמעתי שנתקבל לראיון אצל האפיפיור. נדמה לי שבביקורו בותיקן יטהר שם מה, יתקן, ייהד. נדמה לי אז שהוא, סוקולוב, יעמיד שם עתה את הנצרות על מקורה הראשון…
כמו כן טוב הדבר, אני מהרהר, שיש לו לפעמים שיח ושיג עם מיניסטרים ושגם “לפני מלכים יתיצב”. אולי יאצול עליהם מרוחו ואולי ישרה עליהם משהו מהשכינה היהודית?
יום אחד לפני פרוץ המלחמה העולמית ניבא במאמר הראשי שלו ב“הצפירה”, כי מלחמה לא תהיה. כל “פיקחוּתוֹ” לא עמדה לו. והסיבה פשוטה. הלב הישראלי לא יכול להאמין באפשרות הדבר. על פי מהותו אין הוא יכול להיות פוליטיקן גדול, כי הנה ה“פוליטיקה” תפוסה בידי ה“גויים”, ולדעתם של אלה אין הוא יכול לכוון עם כל חריפותו. הוא מבין יהודים גדולים, עצם מעצמו ורוח מרוחו, הוא מבין את האדמו"רים וראשי הישיבות, את הרצל, את רַטֶנוי, ולפעמים גם נשמת “גוי”, שבאַקראי יש בה ניצוץ יהוּדי, אבל “גויים” גמורים אינו מבין, אינו יכול להבין.
רק תחבולה אחת ישנה כדי לשמור את העולם ממלחמה חדשה והיא: להקים “יוּדנשטט” גדול, אדיר, שיוכל להכריע בפוליטיקה הבין־לאומית, ושסוקולוב יהיה בו המיניסטר לעניני חוץ. רק אז, רק אז יובטח השלום הנצחי!
נחום סוקולוב הוא סמל הישראליוּת במובנה העליון, זהו הרב “המתוכח” עם הכומר, זהו אבינו־זקננו הנאצל. לפני עשרים שנה, כשראיתיו בלבוּב, סבלה הדמות על ידי העדר הזקנה; ורק לפני שנתים, בבקרו את גראץ, נתקררה דעתי: לפני עמד ישראל סבא…
יאריך נא ימים עד מאה ועשרים ויותר – הדמות־הסמל עוד תוסיף שלמות!