אבות ספרותנו לדורותם, לארצותם וכו' עוברים לפנינו אחד אחד, והנורא שבדבר הוא כי כולם מתו, מתו. לא הועילה הכתיבה! “מנדל שטרן נולד בפרשבורג בשנת תקע”ב, מת בווינא בשנת תרל“ג”.:יעקב אייכנבוים נולד בשנת תקנ“ז בקריסטיאנפוליה בגליציה וכו' עד אשר חלה את חליו, אשר מת בה, בקיוב, ששמה בא להתרפא, בשנת תרכ”ב". כל אחד חלה את חליו!.. מה שאייכנבוים כתב לא חשוב ביותר, אבל מה שמת בקיוב (למות בקיוב לא דבר קל הוא!) מעיק על הרוח מאוד. הנה כי כן צריך להפוך את השיטה בכתיבת תולדות הספרות. על חייו, תלאותיו, מחלתו ופטירתו של אייכנבוים, למשל, צריך היה להאריך מאוד, ובחצאי־לבנה להעיר: כתב שיר פלוני וכדומה. וכן על גוטלובר ועל לטריס ועל פיבל שיפר משברשין.

ועתה ברצינות:

ספרו של לחובר הוא ספר נעלה. התוהו־ובוהו הישן שלנו קיבל כאן צורה. את כולם קלט, אל כולם הקשיב ולכל אחד ואחד הקצה את מקומו הראוי לו. בספר זה כאילו נשתפרו כולם, נזדככו, נתעלו. הפרקים נכתבו בהבנה עליונה, באהבה וברחמים. רובם חייהם היו שלשלת של לבטים ונדודים וצרות, ורק כאן, ב“תולדות הספרות העברית החדשה”, כאילו באו אל המנוחה.