“לא בלי התרגשות” – מספּר טרוצקי בספר “חייו” – “עליתי במדרגות של הבית הנקי בנוה־שלום ליד ברלין. ישיש לבן, קטן ועליז, עם עינים כחולות וזכות, בירכני לשלום ברוסית. בקשר עם מה שידעתי על קאוטסקי מתוך ספריו, ראיתי עתה לפני דמות מלבבת מאוד”. ולהלן: “ריאַליוּת היתה בשבילו אך ברפוֹרמה. המהפכה היתה פרספקטיבה היסטורית ערפלית. קאוֹטסקי תפס את המרכסיזמוס כשיטה מוגמרת והסביר את זה כמוֹרה בבית־ספר. עם מאורעות כבירים אין הוא מוצא ידיו ורגליו”.

מאורעות כבירים… נוּ כן, אני מבין, אני יודע… אבל… אבל האם באמת אין לבצע כל זה בדרכים אחרות? מה לעשות – ואני איני יכול “לעבוד” בדם ואש ותימרות־עשן. כלום באמת מחויבים אנו לחקות את המהפכה הצרפתית לכל פרטי זוועותיה? להתיז ראשים, ולוּ גם ראשי קיסרים ונסיכים, איני יכול, איני יכול. אנו ננסה ללכת בדרכים אחרות…

כזאת ומעין זאת אמרו העינים הכחולות והזכות של אותו זקן קטן ועליז.