זה הבריטי איש־המידות, ששכב עתה עם אבותיו, היה אולי ה“גוי” האחד, שראה אותנו כראוֹת אדם את אדם – חפשי מכל סבל ה“משפטים הקדומים”, שגם החסידים באומות העולם לא נוקו מהם לגמרי. האחד שראה ללבנו בעיניו הגדולות, הטהורות, הלבביות, העגמומיות, הישראליות משהו… ואולי גם אהבנוּ.
קוטב הרע שבשנאת הנכרים אלינו מונח בזה שאנו בעצמנו מתחילים להיות מושפעים משנאה זו; שאנו בעצמנו מתחילים לשנוא אותנו– והלא זוהי הגדולה שברעוֹת! החיים אינם חיים. כי על כן מרפא לרוחנו בשם בלפור כשהוא לעצמו, יהי גורל “הצהרתו” אשר יהיה, צליל יפה הוא זה; יפה להרגשת־עצמנו.
בתוך עמו, בארצו, כאילו התהלך באחרית ימיו בודד וזר. בני אומתו, לרבות חבריו בספירות הגבוהות, הביטו אליו – כך נדמה – כאל אדם רחוק, כאל בן גזע אחר. כאל יהודי כמעט… ואף ערירי חי ומת. מי בביתו ינהה אחריו ומי בעמו יטפח את זכרו? נאסוף נא אנו את דמותו הגדולה אל אהלנו הדל, כי לנו הוא.