בקובץ הרוסי “ספרות” 4 (מוסקוה 1919) מצאתי דבר נאה מאת ש. דובנוב: “זכרונות על אודות אברמוביץ, מנדלי”. סבור הייתי, שדובנוב אין כוחו אלא ב“אבק הדורות שעל גבי הגוילים”, והנה דוקא אסיי חי, כבוש־רטט, ועל מנדלי, על מנדלי מתקופתו האחרונה, בעצם שגשוגו, בתקופת “בעמק הבכא” ו“חיי שלמה”.
אפיזודה אחרי אפיזודה, והדמות הפטריארכלית היקרה נעשית קרובה לנו יותר ויותר. הנה אנו רואים אותו, היאך אין דעתו נוחה מהכינוי “סבא”, שהטיל בו שלום־עליכם. אין הוא רוצה להיות סבא. היאך אינו אוהב, כששואלים אותו למספר שנותיו, “איני יודע” – היה עונה – “שאלו (בהצביעו על דובנוב) את ההיסטוריון: הוא מחויב לדעת את הכרונולוגיה”.
וההיסטוריון, כנראה, היה אחד מידידיו החביבים עליו ביותר. וכנראה, לא רק מפני שזה שיבח את דבריו ב“ווסחוד”. וסימן יפה הוא לו. אם מנדלי חיבבו, ודאי היה זה לא לחינם. דובנוב מדגיש את העובדה הידועה, שמנדלי היה ביחוסיו אל הבריות סובייקטיבי יותר מדי. “הוא יכול לשנוא יותר מדי בשל מוטיבים אישיים של מה בכך”. ואני מהרהר: אם מנדלי שנא – ודאי היה זה לא לחינם!
למרות כל ה“חברתיות” האינטנסיבית, שבה היה נתון בימים ההם, מורגשת בכל זאת בדידותו הגדולה. סוף סוף לא אלה האנשים! אטמוספירה אחרת לגמרי היתה דרושה לו. מסביב עסקנים יבשים, סופרים בעלי־בתים וחכמי יהדות: מה להם ולחטמו של ר' ליב המלמד בשנתו, שבלט כארובת־העשן מתוך גג, שנפלה בו דליקה? מה להם ולנרות השבת, שעמידתם עקומה? מה להם ולדמעת הסוס?.. באחת: מה להם ולמנדלי?! ככל משורר גדול במקומו ישב אף הוא, איתן זה, השני לים (כידוע, בא שלום־עליכם לאודיסה, כדי לראות את הים ואת מנדלי), אל עקרבים.
סחבוהו לישיבות והכריחוהו להשתתף בדיסקוסיות, פרוטוקולים. המזכיר טוען: בישיבה הקודמת אמר כך וכך. והוא: כך לא אמרתי! ונלחץ אל הכותל הוא מטיח: כלום מחויב אני לזכור מה שאמרתי בישיבה הקודמת?! מה רצו ממנו?!
האפיזודה הנפלאה כאן ביותר היא זו בדבר משה. זה היה אחרי ההרצאה של אחד־העם בקלוב העברי “בֶּסֶדָה” על “משה” הידוע שלו. “אחרי ההרצאה בשעת ההפסקה ניגשתי אל מנדלי וראיתיו שקוע במחשבות אי־בזה בפינת האולם הגדול, שהקהל התנועע בו בשאון. שאלתיו, מה דעתו על ההרצאה. הוא הציץ עלי וענה בזעף: בתורה נאמר: ולא ידע איש את קבורתו, ואני מצאתי עכשיו את המקום הזה: משה נקבר זה עתה בקלוב ‘בסדה’ בידי אחד־העם”. דובנוב מנמק את כעסו־צערו זה של מנדלי בעלבון הרגש הרליגיוזי שלו. אבל באמת היה כאן דבר־מה עמוק מרליגיוזיות (ברליגיוזיותו של מנדלי אין אני מאמין הרבה). אחד־העם במאמרו זה מסתפק, כידוע, במשה הדמיוני, הטרדיציוני, שלדידו הוא הוא ה“אמת ההיסטורית” בתור ה“כוח הפועל בחיי המין האנושי לדורות”. ולא ה“אוריגינל המוחשי”, שאינו אלא “אמת ארכיאולוגית” וענין למלומדים, ואחת היא לו, “אם באמת היה האיש משה במציאות” או לא (אגב, ב“אמת הארכיאולוגית” אין לזלזל כל עיקר. ביודעים או בלא יודעים אנו חשים אותה חותרת הרבה תחת ה“אמת ההיסטורית”…), לא כן מנדלי. לו, לילד הגדול, נחוץ היה משה ממש, שהיה היה בזמן פלוני ובמקום פלוני. בלי משה זה לא יכול מנדלי לחיות!