אבטוביוגרפיה יקרה לנו רק אז, אם חותם הוידוי מוטבע בה, יהי זה וידוי של תבוסות, או וידוי של נצחונות. נחוצה לנו הנפש הגדולה בזעזועיה הגדולים, זעזועי אסון או זעזועי אושר. חשיבות אחת להאבטוביוגרפיה של שלמה מיימון ולזו של קזנובה, כי כזה כן זה סיפרו את הכל, נתנו לעולם משלו, לא התביישו, בהיות לנגד עיניהם אך הקורא הרחוק, העולמי, המופשט.
כזאת אפשר לומר גם על יצירות בלטריסטיות, שאופי אבטוביוגרפי להן. ברם, בין אלה יש להבחין מין כתיבה, שאינו בעיקרו אלא התקשטות בדברים שלא היו ולא נבראו (ניכרים דברי שקר), או התגנדרות־שוא בטעם ההמון. לא הקורא העולמי לנגד עיני המחבר, כי אם קורא־מכר פלוני או מכרה פלונית, וכל כוונתו – להופיע בעיני אלה ב“נימבוס” ידוע. הכל כה נמוך כאן, קטנוני מזויף. יחד עם יתר ה“נצחונות” לא ישכח לספר, שהלך ברחוב שלוב זרוע עם דוקטור, שהלוה כסף לחבריו, שאיזו נערה שיבחה את הפרופיל שלו ועוד הרבה, הרבה כיו"ב. ההשגות ההמוניות מוֹצאות להן איפוא סעד וחיזוק מצד הספרות.