בה בשעה שהאנדקים וההיטלריסטים משתוללים בחוץ, מוכיחה אותנו העתונות השחורה שלהם על אכזריותנו אנו ומביאה לכך ראיות מן הפסוקים הידועים: “לא תחיה כל נשמה” ועוד. אפילו דוסטוייבסקי בשעתו, זכורני, טען ב“יומן הסופר” שלו: מערערים עלי, שאיני בקי בהיסטוריה הישראלית, אבל כדי לעמוד על אפיה של אומה זו ביחס אל העמים שכניה, הלא די בידיעת דברי־ימיה העתיקים, די בידיעת הביבליה גרידא!
ברם אנו, שאין אנו יודעים את הביבליה, אלא מרגישים אותה, יודעים היטב, שכל אותה “האכזריות” שלנו לא היתה אלא תגובה על האכזריות המסמרת שלהם (“בנקור לכם עין ימין” וכדומה), ושכאז כן עתה לא היתה זו אלא עמידה על הנפש. ואם כבר לבנות על פסוקים, הרי נמצא פסוק אחד, שהוא בחינת הודאת בעל דין, והוא: “…הנה נא שמענו, כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם” (מ“א, כ', ל”א). הרי זה, אגב, פסוק חשוב מאוד, המעיד שהחסד הוא מין דבר המוטבע בעצמותנו מקדמת דנה, ולא פרי החולשה הגלותית־הגיטואית, כפי שאפשר היה לדרוש לגנאי.