קראתי את “זכרונותיו” של גורקי על צ’חוב. הזכרונות מעורבים גם בהערכה, בהערכת יצירתו של צ’חוב, ובסך־הכל הוא מקטין אותו. כמבקרים הרוסיים המושבעים הוא מדגיש אך את הצדדים הטפלים של אנטון פבלוביץ, ומהעיקר הוא מתעלם.

אחרי התפלספות ארוכה על טיב גיבוריו של צ’חוב ועל דא ועל הא הריהו מסכם את דבריו:

"…על פני כל ההמון המשעמם והאפור הזה של אנשים חלשים עבר אדם גדול, פיקח, רב־קשב לכל, הציץ על האזרחים המשעממים של ארץ־מולדתו, ובחיוך עגום, בנעימה של תוכחת רכה אבל עמוקה, בעצב־יאוש בפניו ובחזהו ובקול נאה ויוצא מן הלב אמר:

– חיים מכוערים הנכם חיים, רבותי!

וזה הכל? זהו, זהו צ’חוב כולו? נו, וצ’חוב האמיתי היכן? צ’חוב המשורר הגדול, העולמי, שכל תמצית ההויה, על דובשה ועל עוקצה, נספגה בו באופן נפלא, עד ללא־דוגמה – צ’חוב של חדר־החולים מספר 6", “הנזיר השחור”, “דו־קרב”, “גוסב” ועוד ועוד? מצ’חוב זה מתעלמים הם כולם, כולם. הללו מקוצר השגה, והללו מפחד שמא יאפילו על־ידי כך על עצמם…

ב“זכרונות” אלה מתאר גורקי גם את ההלויה של צ’חוב. "אחרי מיטתו צעדו אנשים כמאה במספר, לא יותר – ואיזו מטרונה בשמלה ורדית, תחת סוכך־קשקשים, שיננה לבן־זוגה הזקן במשקפי־הקרן:

– אח, הוא היה חביב להפליא וחריף־שכל כל כך"…

בין מטרונה זו ובין אנשים, ולו גם סופרים מפורסמים, שרואים בצ’חוב אך את משורר “החיים האפורים” ו“האנשים החלשים” – לא רב הדרך.