“נסעתי ברכיבה בדרך מִטולה והירהרתי: הרי אני חלק ממנו, באופן מסוים נפרד מחלקים אחרים כאלה, והוא – הכל, אב, והרגשתי אהבה, ממש אהבה, אליו. עכשיו, ביחוד עכשיו, איני יכול לא רק לשוב ולעורר, אלא גם לזכור את הרגש הזה. והיה משמח הדבר כל־כך, עד שאמרתי לעצמי: כבר סבור הייתי, ששוב לא אדע דבר חדש, והנה נודע לי רגש מופלא, רצוף־אושר, רגש חדש, כן: רגש”.

רק הרגשה זו בלבד באה בחשבון אצל האדם המודרני כבסיס לתפיסה דתית בכלל. האהבה לאלוהים… אבל אימתי זוכים לה לזו? צריך להיות קודם־כל טולסטוי, היינו: מהות רליגיוזית מטבע ברייתה, לעבוד על עצמו ולהיאבק עם עצמו במשך כל ימי החיים הארוכים (כבן שבעים היה ברשמו ביומנו את הדברים האלה), לחיות וליצור את היצירות הגדולות לקראת הרגע הגדול… ואפילו הוא, לאחר שכבר זכה לרגע זה, לא עצר כוח להשהותו, רצה לשוב ולעוררו – ולא יכול!

השראה רגעית היא זו, הארה, הברקה. ומקומה ביצירה פיוטית ורק אחרי חויות מסוימות, אחרי זעזועים מסוימים. כוחה במיעוטה, ברגעיותה, בנדירותה. בכגון דא צריך לקמץ מאוד. אבל מה טעם לדבר, אם מישהו, ויהי מי האיש, מסתובב ביספור ארוך בים־בם, אחוז אכסטזה רליגיוזית ערטילאית? דבקות דתית סתם מהדף הראשון ועד האחרון. כבד השעמום מנשוא!