רב־ענין מאוד הוא הספר “אמריקה” של ה. ד. נוֹמברג (זהו הכרך הששי של כל כתביו – הוצאת “קולטור־ליגה”, ורשה). אני מתפלא על ערנותו, על כוח חדירתו לעניני חולין ומספרים – הוא איש־הנירוַנה, לכאורה, החולם־ההוזה!
על הצדדים הפיוטיים שברשמי־נסיעותיו אין מה לדבר. כאן הוא ביתו. כאן מצא ומיצה את הכל, בים וביבשה.
נומברג שייך למסובלי־היהדות, מיסודם של ברדיצ’בסקי, פייארברג וברנר, אלא שבניגוד להללו התאמץ לנצח את עצמו, להיות “פורק עול” בחזקה, להתפשט את עצמותו־יהדותו. כי על כן חזק הרושם ביותר, בבוא רגע – והוא אינו יכול להתאפק עוד…
ספינתו עומדת על חוף ליסבון. "עתה שעת צהרים, ואני מכוון את האספקלריה שלי (כלפי העיר). איני יכול לתפוס תנועה ברחובות, אולי ישנים שם עתה ונחים אחרי האורגיות (אמש היה ליל קרנוול)… ארוכה ורחבה משתטחת העיר. בתים ישנים, עתיקי־ימים ובנינים מודרניים, מגדלים, כנסיות. הכל, נדמה, שר, הכל, נדמה, כובש שמחה גדולה. כל־כך חן, כל־כך צבעים, כל־כך קוים נהדרים, וכששעוני מראה שתים־עשרה, נשמעים צלילי פעמון של כנסיה, צלילים ארוכים, כבדים, חגיגיים…
אלוהים! מי מאבות־אבות־אבותי הוּבל תחת צלילים אלה להישרף! מדוע חולף רטט בבשרי ומדוע כה נוגה אנוכי?"