הלא כאגדה נדמה הרצל בהופיעו. כל אותה הגלוריה מסביב לאישיותו הרחיקתהו וגם החלישה את האמון במפעלו: מאגדה לא יצא דבר ממשי. מי יודע, הירהרנו אחריו בחשאי, אולי אך קפריסה היא זו של אדם מאושר, אהוב־האלים. בחינת “ועוד לו – אך המלוכה!”…
אבל משבאתי לוינה ודרכתי על מרצפת ה“בֶרגגאסֶה” (רחוב מגוריו של הרצל), רחוב משופע ועקום־אבנים, הרגשתי תיכף את המציאות, את המציאות הקשה, של יוצר התחיה שלנו. כאן, כאן, במעלה־השיפוע, צעד בכבדות בלבו הגדול והחולה. ועתה – הקץ הטרגי של שני ילדיו, שאי אפשר שלא צפה זאת כבר אז. בעולם הגדול לא חם וטוב כל כך, כמו בחדר־הילדים – בפיליטון של אבא…
עתה ברי: אין זאת אגדה!