בלהט הקרב בחזית, ברתיחת הכעס ובבולמוס הנצחון אין המות נורא כל כך. האני הפרטי נבלע כולו באני הכללי. הנה אני נופל ואתם המשיכו! דרסוני – וחיו!.. על גופתי דרכו. התקדמו – ונצחו!!
במידה ידועה משתלטת הרגשה זו גם בעורף. גם הפסיבי בעורף נסחף בבולמוס הנצחון והאני הפרטי שלו מצטמצם אף הוא. לנוכח סימני תבוסת האויב הוא מסוגל לסבול באורך־רוח כל מיני יסורים “מלחמתיים” ואפילו להטות שכמו תחת הפצצה.
אבל סימני המפלה של האויב צריכים להיות נראים. צריך שיהא ניכר, שאלה הם פרפוריו האחרונים