שנאת הבריות במובנה השכיח מבצבצת ועולה מתוך איגרות דוסטוייבסקי. בכל אשר פנה הרגיזהו איש־האצל. רשמי הדרך בנסיעתו לאֶמס, מקום מי־מרפא בגרמניה, רשמיו היום־יומיים באמס גופה, במלון, בו התאכסן, עמידתו בתור בין יתר השותים – את כל אלה הוא מתאר בפרוטרוט במכתביו לאשתו, והטון היסודי: מרירות, שנאה וכעס. הוא שנא את הגרמנים, אבל גם שנא את הרוסים, שנזדמנו למחיצתו לשם שתיה אף הם. להתבודדות, להתבדלות נטה; כל חברה היתה עליו למשא ולא סבל ביחוד את האיש החדש, שהופיע בחברה זו. באחד ממכתביו הוא מודה בפירוש, כי את כל איש כזה, היינו כל איש זר, חדש, הוא רואה כאויב לו. (מקרי ידידות אינטימית בודדים, כגון אהבתו לאותו טטרי צעיר בקטורגה – אינם ענין לכאן).
שלא לדבר כלל על שנאתו ליהודים. סוגיה בפני עצמה היא האומרת: דרשני! מכתביו לאשתו מלאים דברי חירוף וגידוף כלפי שכניו היהודים באכסניה שלו, כלפי החנונים היהודים, שבא עמהם במגע באותה עיר גרמנית וכו'. ידוע אופן תיאורו את היהודי איסאַי פוֹמיץ, ב“רשימת מבית המות” ויחסו אליו, ידועים מאמריו הארסיים לבעיה היהודית ב“יומן הסופר” שלו; אבל אין לסלוח לו, שאפילו פרק־יצירה טהור – אותו ליל הסיוטים של סווידריגיילוב והתאבדותו לפנות בוקר – אחד מירתו המעולים, סיים ב“עקיצה” אנטישמית, שאינה נחוצה לענין כל עיקר. עד היכן הגיעו אצלו הדברים!
וראה זה פלא – הוא, המיזנטרופ הגדול, חש והמחיש, מאין כמוהו, את האהבה בין אדם לאדם, ניבא לה ודוקא מנקודת־מוצא אתיאיסטית:
“…האנשים המיותמים (לאחר שיאבדו את אמונתם באלוהים) – הוא שם בפי אחד מגיבוריו ב’עול־ימים' – יתרפקו איש על רעהו, יתפסו איש ביד רעהו, בהבינם, כי עכשיו רק הם לבדם מהווים את הכל איש בשביל רעהו”… “הם יקיצו וימהרו לנשק איש את אחיו, יחטפו ויאהבו”… וכו' וכו'.
שנאה ואהבה. אהבה בעקב שנאה… לא מן הנמנעות הוא, כי נבואה זו תתקיים ביום מן הימים, והאדם “יקיץ” בבוקר אחד “וימהר לנשק” את הזולת, אבל לא ימצאהו: הזולת יהא מרוסק־פצצה.
האדם יקיץ – אבל במאוחר.